שלא על מנת להיפרד

כשאדם נפתח באמת ובתמים לקשר אינטימי, שמעצם טבעו מחייב אותו להוריד את עור נשמתו, להיות חשוף לקִרְבה, להתמזגות עם זולתו – והרי מהו קשר אינטימי בלעדי זה – איך עליו להיפרד כשנגזרת עליו פרידה? מעולם לא הייתי מצטיינת בדבר הנורא הזה – פרידה ממישהו שהיה לי איתו קשר אינטימי. לא ידעתי לחזור לעצמי במלואי, שהרי הפרטנר לאינטימיות היה חלק בלתי נפרד – חי וממשי – לאותו עצמי שלי. מאז ומתמיד עמדתי על כך שמוות ממשי של אדם קרוב קל לי יותר להתמודדות מאשר עם אדם קרוב פרוד שחי אי שם כמת-חי.

 ברבות שנותי שמעתי שלל עצות חכמות ומתוחכמות, שלא החכימוני כלל, איך מבצעים פרידה בלי לחוות שוב ושוב ושוב מוות בחיי.

 ברבות השנים, כששאלתי את באת כוח נשמתי – הבטן שלי – האם היא באמת אי פעם נפרדה ממישהו קרוב, גם אם לא פגשה בו שוב לאחר הפרידה ואפילו אם נותר חי – תשובתה הנחרצת של הבטן הייתה לאו. "אני לך," ענתה הבטן לנשמתי שבעת הפרידות, "בית קברות חי ושוקק."

 רק מה, כמו שלמדתי לאחר צניחות לאוברדרפטים קשים בבנקים, שמהם כה קשה להשתקם, יש רגע בחיים שמבינים בכל רמ"ח – לא עוד. אינני צדיקה גדולה, אבל הפתגם "שבע ייפול צדיק וקם" – לא שמונה – מדבר אלי מאוד בשנים האחרונות. לא עוד צניחות לאוברדרפטים ("שבע" מאחורי)  ולא עוד פרידות מאנשים קרובים, קרובים מאוד, שממשיכים בלעדי את חייהם. יהיו סיבותיהם אשר יהיו, הם השאירו אותי עירום ועריה כגוויה מתה-חיה לתהליך שיקום עצמי שנמשך שנים ובעצם לעולם לא יסתיים באמת.

 אין לי עוד מלאי גדול של שנים לשיקום עצמי, וגם כוח סבל לשאת פרידות כפויות כבר לא נותר בי. הפעם השמינית תכריע אותי סופית. אני יודעת. וזו נחמתי. וזהו תמרור האזהרה שלי. צריך ללמד אחת ולתמיד את הנשמה לבחור אנשים שלא ייפרדו. שילכו איתנו את כל מה שנותר לנו בדרכנו כאן ושיטיבו איתנו קודם כול בזאת – שלא ייפרדו, שילמדו להתמודד עם הביחד על כל תנאיו, מצביו, וקשייו. זה לא כל כך קשה ככלות הכול, הביחד האינטימי, ובתנאי שמבינים עמוק בבטן הרכה והחשופה שאם כבר מתחברים – באמת – תהליך הפרידה קשה מכל קושי שנובע מהכורח לקבל את כל שטויותינו וקלקלותינו בביחד.

 חלקים גדולים מספרי "עירומה על גב סוס במונגוליה" נכתבו בהשראת אותו מקום כל כך כואב בי. הייתי מוותרת על כל שיר ושיר, ובלבד שתיחסך ממני החוויה הכה קשה הזאת – אונס הפרידה. לא בכדי בחר בשבילי מי שבחר את שם הבלוג שלי "שלא על מנת להיפרד". הוא ידע עד כמה אני "מקוללת". ולו הקדשתי את השיר הבא:

שלא על מנת להיפרד

נָגַעְתָּ בַּצִּפּוֹר, פָּרַצְתָּ מַנְעוּל כְּנָפֶיהָ

וּמַקּוֹרָהּ נִנְעַץ עַד זוֹב בְּצִיּוּצֵי צִוְחָתָה –

אַל תַּעֲזֹב, שַׁלַּח אוֹתָהּ מִקִּנְּךָ

וְהַמְתֵּן עַד שׁוּבָהּ, שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְהִפָּרֵד

עַד יוֹם אַחֲרוֹן – סוֹהֵר נִשְׁמָתְךָ.