בננות - בלוגים / / למות בצחוק
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

למות בצחוק

 

עוד בהיותי עוּלַת ימים החל מר המוות להטריד אותי באופן אינטימי. אני זוכרת את עצמי הוגה בו בבעתה, מדמיינת את חיי מגיעים אל קצם. נכון, לא פעם הוא גם העניק לי השראה למחזות מעודדים, אך רק במערכה הראשונה שבה ראיתי את עצמי – גופי הקטן נטמן באדמה, וסביבי כל מי שפגע בי עומד ומתנצל. סופו של אותו ז'אנר תיאטרלי היה שאני עצמי מיררתי בבכי של רחמים עצמיים יותר מכל המתאבלים עלי.

 לימים, כשבגרתי ולו מבחינת מניין שנותי עלי אדמות, גמלה בי ההכרה כי קרבת היתר ביני לבין מיסטר מוות המציק מקורה בתחושת יראה עמוקה מפני החמצת חיי. חייתי ובה בעת תמיד חשתי כפרח פורח למראית עין חיצונית, אך לעצמו רוב עלעליו עדיין סגורים ומתקשים מאוד להיפתח. חרדתי למחשבה שמותי יבוא עלי עוד לפני שארגיש כי חייתי באמת, ממש, חיים שלמים.

 כשבגרתי עוד והבנתי שעצם חרדת המוות שלי מפני מותי אף היא מונעת ממני לפרוח, הייתי חזקה דיי לצאת למאבק למען הדחתו מכס מלכותו על עולמי הפנימי. תכלית המאבק במילים צבאיות פשוטות – להתכחש לקיומו, לא לראות אותו ממטר. הדחה/הדחקה. כנגד זאת הצבתי לעצמי יעדים פנימיים ברורים – רשימה קצרה, שעיקרה מהם הדברים הכי הכי חשובים לי שאם אשיגם, אם אחווה אותם במלואם, אדע ביום מן הימים ובדיעבד שחייתי חיים שלמים ומלאים.

 ומאז אכן חדלתי להתיירא מפני המוות, מפני חדלוני שיקדים את מיצוי חיי והיותי בהם בשלמות. אני עסוקה רובי ככולי בחתירה לכיבוש הווייתי במלואה. גם הבינותי שפחד המוות שלי מפני מותי נובע דווקא מאהבת חיים עצומה. הייתי שמחה לו הובטחו לי חיי נצח, יהיו פניהם ותכניהם אשר יהיו.

 שלב ההדחה האחרון של הגיבור "מוות" החל כשהתחלתי לחוות שכול אמיתי של אנשים שבחייהם היו להם חלק ונחלה גדולים בנשמתי. אותם קרובים שחצו את קו הגבול הכה מפחיד שבין הכאן לשם –  חצו אותו מבחינתי לכאורה בלבד. שכנעתי את עצמי עמוקות ובאופן מוחלט שהם פשוט נסעו רחוק, שינו מצב צבירה, אבל מבחינות נפש ורוח עמוקות ביותר הם איתי ואפילו יותר משהיו כשהיו כאן, והם איתי במיטבנו – הם ואני, ללא חציצה והפרעה של תכונות ואירועים אנושיים מעצבנים. אני לא מתאבלת עליהם משום שבעצם אין פרידה!

 לפני כשנתיים, באופן בלתי קרוא ובמופע חד פעמי הופיע בי המוות. חיזיון מלא שאורכו שניות ובמלוא הזרקורים. לזכותו ייאמר שלמד משהו משנות היכרותנו הרבות. הוא חדל להטיל מורא. התיידדנו אפשר לומר. עצם החיזיון היה בו אפילו כדי להעיד שחיי בעיקרם מתנהלים בנתיבים הנכונים להם, שתכליתם כזכור הגשמה מלאה ככל האפשר של שלל ערוצי הפנימיים הייחודיים לי מעצם היותי יציר חד פעמי, יחיד ומיוחד לעצמו.

 אז לכדתי את הופעתו של גיבור חיי בשלל גלגוליו והתפייסנו סופית. על כך יעיד השיר הבא.

 

 

הנסיעה האחרונה

 

 

חֶרֶף תְּרִיסֵי הַלֵּב הַמּוּגָפִים,

לְמַלֵּא אֶת בֵּית הֶחָזֶה בַּאֲוִיר

וּלְנַפֵּחַ אֶת צְמִיגֵי הַצְּחוֹק, כְּשֶׁאֶרְכַּב

עִם אוֹ בְּלִי יָדַיִם, רַגְלַיִם עַל הַכִּידוֹן

בְּלִי לַחְשֹׁש שֶׁאֵחָבֵל.

גַּם אִם אֶפֹּל, שֶׁלֹּא אַרְגִּישׁ דָּבָר

לְבַד מִתְּחִנַּת הָרְכִיבָה,

שֶׁדָּבָר לֹא יַעְצְרָהּ עוֹד

עַד הַנְּסִיעָה הָאַחֲרוֹנָה, הַדְּמוּמָה, הַחוּצָה

 

(מתוך "עירומה על גב סוס במונגוליה", הקיבוץ המאוחד, 2010)

 

אמן ואמן, שכך יהיה כשיגיע יום פקודה בעוד טריליון שנים…

 

 

 

 

   

 

 

 

29 תגובות

  1. חנה טואג

    פוסט יפהפה ענת
    אכן צדקת אין פרידה במות, כי אלה שהלכו מעמנו ישארו אתנו לעד, כל זכרון מחיה אותם מחדש
    לי היו חלומות מות פלסטיים ברורים כשעשיתי את השינוי הגדול בחיי – פרשתי מההוראה אהבת חיי ,עזבתי את עירי ובאתי למקום חדש.
    חלומות המות האלה סמלו לידה מחדש גם קלף המות בטארוט מסמל אותו הדבר
    אכן כל סוגי המות הם הולדת חדשה

    • חנה טואג

      ואהבתי את "תחינת הרכיבה " בשירך – מטפורה מקורית
      החיים כרכיבה על אופניים
      אמנם אף פעם לא שוכחים לרכוב ועם זאת אסור לשכוח ,שהם לא מובנים מאליהם

      • ענת לויט

        העניין הוא שניפרד מהמסלול רק כשנהיה באמת מוכנים… ליפול אל הבלתי נודע לעולם ולא לפחוד מכאב הנפילה אלא לצחוק – אחורה וקדימה והווה. לקרוע את הסרט עם חיוך. והאמת היססתי מעט גם כשפרסמתי את השיר בספר וגם כשכתבתי היום את הפוסט, אם אין בכך משום קירוב הקץ חלילה. אבל הרגשתי שזה הפוך על הפוך, סגולה לאריכות ימים. אמן ואמן

    • גיורא פישר

      מצטרף לדברי חנה
      הפוסט מתאר תחושות ומחשבות שרובנו הרגשנו ומרגישים.
      השיר כל כך עדין עד שכמעט והוא מצליח להסתיר את הפחד.

  2. אמיר אור

    ובכל זאת תריסי הלב מוגפים…
    מנין לך שזו הנסיעה האחרונה, ענת? אולי נסענו כבר רבות כאלה

    • חנה טואג

      האומץ הכי גדול אמיר היקר,מתבטא דווקא בשעות המאפיליה, כשתריסי הלב והעיניים מוגפים זו שעת מבחן גדולה, סליחה שהתפרצתי

    • ענת לויט

      "תפסת אותי על חם". חסרה לי עוד הקפיצה האמונית הקטנה הזאת. להאמין שזו לא הנסיעה הראשונה ולא האחרונה. כלומר, נסיעה על פי המפות שאנחנו מכירים כאן. אילו האמנתי בזה – השיר כולו לא היה נכתב, או שהיה נכתב לגמרי אחרת. טוב, אני מייחלת לעוד זמן כדי להגיע למקום הפנימי הזה שמתוכו אקרא את השיר בלב פתוח להרגיש שתריסי הלב לעולם לא יהיו מוגפים – לא כאן ולא שם. מי שיגיע ראשון שישלח משם מסר מאיר וברור.

      • ענת לויט

        אגב, ב"תריסי הלב המוגפים" התכוונתי במובן הכי ליטראלי. עד כמה שידוע לי וזהו מקור החרדה העמוק ביותר – יש רגע כזה שבו לבנו מפסיק לפעום. קו ארוך במוניטור. ומה אחרי? אני מאמינה בהכי טוב, אם כי לא יודעת איך הוא, רק מקווה מאמינה ומרגישה.

      • אמיר אור

        ענת יקרה, חשבתי שאת מדברת שם לא במובן הליטרלי.
        וחנה, את צודקת, זו שעת המבחן הקשה ביותר, כשתריסי הלב מוגפים (לא במובן הליטרלי), אבל לא חושב שזה קשור לאומץ. אם יש אומץ, יש אמונה בעצמך, ואם יש אמונה הם לא ממש מוגפים.

        וענת, לא חושב שאת צריכה לחכות למסר ממישהו שכבר היה שם, כי אם זה נכון הרי שאת כבר היית שם ורק צריך למצוא את הדרך להיזכר.

  3. צדוק עלון

    ענת הי,
    מסה כנה וחושפנית על המוות ועל החיים כתבת, ויפה מסגרתה לשיר.

    אין לי אלא לצטט מתוך עמודים אחדים מ"עמוד-שניים ליום":

    "אריה אומר – מי קורא ספרים? בשביל מה זה טוב? (פעם, כשזהבה התהלכה בינינו ובחיקה מוחבא ספר שירה, צדה עינו של אריה את שמו של הספר – "אומרים מוות". תראה את המשוררים האלה, אמר לי, כל מה שמעניין אותם בחיים זה המוות.)"
    *
    "הדברים תלויים בי, ואם איני עושה אותם, עלי להפנות את השאלה לעצמי ולא לחפש הצדקות אלה או אחרות, חשב יעקב. עם מה שאינו תלוי בי אני צריך להשלים, ועל כן מה שאינו תלוי בי לא יוכל לפגוע בי, בעוד יתר הדברים יכולים לפגוע בי, אבל אולי בדיוק להפך – יתר הדברים אינם יכולים לפגוע בי, כי רק מה שאינו תלוי בי יכול לפגוע בי? והמוות? האם כיוון שאינו תלוי בי הוא שהופך את יתר הדברים לכאלה שרק הם יכולים לפגוע בי? ואולי המוות – כיוון שאינו תלוי בי, רק הוא יכול לפגוע בי, בעוד שיתר הדברים אינם יכולים?
    אולי, חשבתי לעצמי, מפני שאני חושש מן המוות אני מעדיף לא לחיות, כי ברגע שאחיה אהיה חשוף למוות. אני חושש שברגע שבו ארצה לחיות – אמות, ורצוני זה לחיות לא יתממש. האומנם כל עוד אין בי רצון לחיות אינני חושש שיאבדו חיי ולכן מסוגל אני להמשיך לחיות? למי פתרונים?"
    *
    שנזכה לממש משאלות ליבנו (ותהיינה הן כאשר תהיינה…) — צדוק

    • ענת לויט

      תודה על סיפורך המאייר נפלא את הפוסט הזה. עכשיו אנחנו שלישייה כנגד הגיבור הזה – מוות. מסתי הקטנה, שירי וסיפורך רווי הפרדוכסים. ומה הוא הזכיר לי? את אותו גילוי שלי שהמוות מצוי קבע אי שם בתוכנו. תמיד. ואולי הכי נורא, יותר גרוע מפחד המוות מהמוות, הוא תחושת המוות שבחיים. חי-כמת. ומניסיוני החווייתי לאורך השנים – וכן רק החוויה היא המורה הגדולה, בעיני – ברגש ולא בראש הפתרונים האמיתיים (הראש כזכור לנו הוא הקלקלה, שבגללה נזרקנו מחיים בגן עדן) – אז בחוויה שלי, ככל שכוחות החיים גוברים ופורצים מצטמצם מקומו של המוות בתוכנו בחיינו. ושמחת החיים השוצפת היא זו שתקבל אז ככלות ימינו כאן את פני המוות הממשי, גם אותו, בשמחה או לפחות בהשלמה.

  4. אומי לייסנר

    תודה ענת! הנה עוד משהו…

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=19210&blogID=39

    • ענת לויט

      תודה אומי על המצ"ב. העניין הוא בדיוק זה – אם הלידה והמוות כרוכים זה בזה בחוויה, אזי זאת בדיוק הבעיה של אי ידיעת החוויה הצפויה לנו במפגשנו עם המוות, שהרי גם את פגישתנו הראשונית עם העולם איננו זוכרים. אגב אנקדוטה אי פעם לפני שנים הלכתי לבית חולים ליולדות לפקוד את חברתי שהיתה הראשונה מבין כולן ללדת. "בשיא הטאקט הפילוסופי" שאפיין אותי אז זרקתי ככה לחלל את תחושתי המדויקת. אמרתי לה שאני מרגישה מין ריגוש כל כך חזק נוכח הילד שבזרועותיה, שווה בעוצמתו לריגוש שחשתי לפני כן כשפקדתי בית קברות. האמת, היא לקחה את מילותי קשה ביותר… ולא בכדי. פילוסופיה ורגשות כנים מקומם לא יכירם בכל מקום ובכל עת.

  5. ענת לויט

    האופן שבו התנסחת מילא אותי רוגע פלא. האמת, לחלוטין לא הפסקתי לפחד מהמוות, פשוט חדלתי להגות בו יום וליל. הייתי מאוד שמחה ואסירת תודה (ואני רצינית) לו יכולת להרחיב טיפה פומבית או בפרטי איך או למה הגעת למקום הזה שממנו את חשה את המוות כידיד ואפילו חשה חיבה כלפיו ואפילו אפילו מחכה לחיים שאחרי… יש לי ידע על אותם חיים? אני מתה לדעת.

    • ענת לויט

      צ"ל יש לך ידע יעל על אותם חיים שאחרי? לי עצמי יש חיבור רגשי עמוק עם אלה ששם, אבל משום מה הם לא מעבירים אלי מיידעים.

  6. טובה גרטנר

    היי ענת
    פוסט מהבטן. לךש עם עצמך, דברייך מתכתבים עם מחשבות שחמקו מימני בזמן האחרון, בזמן האחרון אין לי זמן למות… פשוט עסוקה
    שלך טובה

    • ענת לויט

      הצחקת אותי על הבוקר. זה בדיוק העניין, עכשיו ברצינות, לא בכדי גזר עלינו אלוהים – כיום זה חל על גברים כנשים – בזעת אפך תאכל לחם. זאת הנחמה. עמל עמל עמל כל היום. ופחות פנאי למחשבות מפריעות. אין לך זמן למות – קניתי את הניסוח. ולקינוח, טובה, שודרגתי בענק. עכשיו אני שלך ובלי להתראות….

  7. רקפת זיו-לי

    היי ענת
    פוסט מעניין ונוגע ללב. והשיר כל כך צילומי. תהיות מחשבות ורגשות סביב המוות פגשו רבים בבלוגיה בשבוע זה (וגם אותי).

    • האמת, רקפת היקרה, שמאז שאני נטועה במטע הבננות חזקתו של המוות הצילומי-ממשי גברה בחיי. איך? זה מכבר ניתקתי עצמי ממודעות האבל בעיתונים ובכלל מכל שלל עמודיהם. ומה קרה? מבחינתי כל עוד אינני רואה שאדם כלשהו שהכרתי נפטר הוא בחזקת חי. אז אכן בסוף שבוע שעבר המוות לקח את ידידי אשר ביתן והשבוע הלך גיורא לשם לעולמו. האם טובה ידיעת מתינו או שלא? אני מעדיפה שלא לדעת. אנ גם מאלה שמאמינים ואף יעצתי זאת לחברה שבעלה לשעבר חטף סרטן אלים – תנו לו ללכת בלי לדעת… ובקרוב אכנס לחלקתך.

      • נטלי יצחקי

        יפה

        • לפעמים, ואולי כמעט תמיד, די במילה אחת כשלך להיחם את הלב הפועם.

      • "אנקדוטה" עצובה שתבהיר מעט את תגובתי הקודמת, והיא איכשהו קשורה לגיורא לשם. לפני חודשים ספורים הביא גיורא (קשה לי לכתוב עליו השלום) שיר שתורגם על ידי המשורר משה בן שאול. הוא צירף לשמו ז"ל. הוכיתי בשוק של ממש. לפני שנים רבות משה בן שאול היה ידיד קרוב שלי. אפילו בחתונתי היה עם אשתו אילנה. ואפילו את שני בניו הכרתי. כזאת קרבה. רק מה, כידוע במהלך שנותינו קשרים מתרופפים ואף ניתקים ללא סיבה. אז מוכת הלם כתבתי לגיורא לשם מכתב אישי ושאלתי בתמימותי/טמטומי מתי משה נפטר. ותשובתו הממה אותי פי כמה. משה בן שאול נפטר לפני ארבע שנים. רק "בזכות" המטע למדתי על מותו. אם לא המטע הייתי סבורה עוד הרבה שנים אולי שמשה בן שאול עדיין כאן ואפילו יוצר ומתרגם. וכך גם התחושה הקיומית באשר למותו של אשר ביתן ועכשיו גם גיורא לשם נוכס למטע האחר. ולא חשוב מה היה טיב יחסינו עם אדם זה או אחר בחייו, עצם זה שאינו כאן עוד הוא תמיד, אבל תמיד, הלם אמנם שנמוג בשגרת החיים השוצפת. וטוב שכך.

          • אני זוכרת את השיר הכביכול "תמים" הזה. מתאים בול. נו מעניין מה איתו באמת? וזה לא בצחוק

          • אני זוכרת את השיר הכביכול "תמים" הזה. מתאים בול. נו מעניין מה איתו באמת? וזה לא בצחוק

          • גיורא פישר

            לענת
            ה"הוא" שבשיר מורכב מהרבה אנשים.
            השיר התחיל ככשהייהו בדרך לטיול שנתי לגולן (מכאן שמו של המורה-שמעון גולן)
            לידי ישב אחד המורים ושאלתי אותו מה שלום אחד המורים שנאלץ לפרוש מסיבות בריאותיות,(בינתיים נפטר) והוא היה חברו הטוב. הוא הודה שהוא כבר "לא כל כך בקשר אתו" ,אבל אשתו בקשר עם אשתו.
            נדהמתי, אבל הבנתי שגם לי יש "הרבה שמעון גולן" כמו שלך יש.
            וכשאני מזהה משהו כזה(כלומר, תופעה אנושית רחבת היקף) אני כותב עליה.
            חג שמח
            גיורא

  8. אביטל קשת

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15070&blogID=161

    גם זה קצת מצחיק כי פורים.

    גזירה על המת שישכח מן הלב. כולנו נשכח. מה שזוכרים לרוב זה את המעשים הטובים. אבדתי אנשים קרובים וזה מה שפתאום היה נוכח.

    אותי המוות מכניס לפרופורציות . אם לא יבוא משיח גם אני אלך. וזה נותן עוד מימד לצניעות מסוימת. ולזה שכדאי לי לחשבן לזה שמנהל את העולם הזה כי בסוף עוד נפגש. ומה שבטוח שיהייה שם מימד של פחד.

    חג שמח.

    • האמת, לא ידעתי עד עכשיו שאת מבורכת גם בכזה חוש הומור. כנראה שקו הקץ מחדד הכול ורק לטובה. הסיפור נפלא, אבל הוא נפלא שבעתיים בגלל הדרך שבה סיפרת אותו. ובאנלוגיה – החיים חיים האופן שבו נחייה אותם הוא הסיפור. שנרבה צחוק קודם כול על הפחד.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט