למות בצחוק

עוד בהיותי עוּלַת ימים החל מר המוות להטריד אותי באופן אינטימי. אני זוכרת את עצמי הוגה בו בבעתה, מדמיינת את חיי מגיעים אל קצם. נכון, לא פעם הוא גם העניק לי השראה למחזות מעודדים, אך רק במערכה הראשונה שבה ראיתי את עצמי – גופי הקטן נטמן באדמה, וסביבי כל מי שפגע בי עומד ומתנצל. סופו של אותו ז'אנר תיאטרלי היה שאני עצמי מיררתי בבכי של רחמים עצמיים יותר מכל המתאבלים עלי.

 לימים, כשבגרתי ולו מבחינת מניין שנותי עלי אדמות, גמלה בי ההכרה כי קרבת היתר ביני לבין מיסטר מוות המציק מקורה בתחושת יראה עמוקה מפני החמצת חיי. חייתי ובה בעת תמיד חשתי כפרח פורח למראית עין חיצונית, אך לעצמו רוב עלעליו עדיין סגורים ומתקשים מאוד להיפתח. חרדתי למחשבה שמותי יבוא עלי עוד לפני שארגיש כי חייתי באמת, ממש, חיים שלמים.

 כשבגרתי עוד והבנתי שעצם חרדת המוות שלי מפני מותי אף היא מונעת ממני לפרוח, הייתי חזקה דיי לצאת למאבק למען הדחתו מכס מלכותו על עולמי הפנימי. תכלית המאבק במילים צבאיות פשוטות – להתכחש לקיומו, לא לראות אותו ממטר. הדחה/הדחקה. כנגד זאת הצבתי לעצמי יעדים פנימיים ברורים – רשימה קצרה, שעיקרה מהם הדברים הכי הכי חשובים לי שאם אשיגם, אם אחווה אותם במלואם, אדע ביום מן הימים ובדיעבד שחייתי חיים שלמים ומלאים.

 ומאז אכן חדלתי להתיירא מפני המוות, מפני חדלוני שיקדים את מיצוי חיי והיותי בהם בשלמות. אני עסוקה רובי ככולי בחתירה לכיבוש הווייתי במלואה. גם הבינותי שפחד המוות שלי מפני מותי נובע דווקא מאהבת חיים עצומה. הייתי שמחה לו הובטחו לי חיי נצח, יהיו פניהם ותכניהם אשר יהיו.

 שלב ההדחה האחרון של הגיבור "מוות" החל כשהתחלתי לחוות שכול אמיתי של אנשים שבחייהם היו להם חלק ונחלה גדולים בנשמתי. אותם קרובים שחצו את קו הגבול הכה מפחיד שבין הכאן לשם –  חצו אותו מבחינתי לכאורה בלבד. שכנעתי את עצמי עמוקות ובאופן מוחלט שהם פשוט נסעו רחוק, שינו מצב צבירה, אבל מבחינות נפש ורוח עמוקות ביותר הם איתי ואפילו יותר משהיו כשהיו כאן, והם איתי במיטבנו – הם ואני, ללא חציצה והפרעה של תכונות ואירועים אנושיים מעצבנים. אני לא מתאבלת עליהם משום שבעצם אין פרידה!

 לפני כשנתיים, באופן בלתי קרוא ובמופע חד פעמי הופיע בי המוות. חיזיון מלא שאורכו שניות ובמלוא הזרקורים. לזכותו ייאמר שלמד משהו משנות היכרותנו הרבות. הוא חדל להטיל מורא. התיידדנו אפשר לומר. עצם החיזיון היה בו אפילו כדי להעיד שחיי בעיקרם מתנהלים בנתיבים הנכונים להם, שתכליתם כזכור הגשמה מלאה ככל האפשר של שלל ערוצי הפנימיים הייחודיים לי מעצם היותי יציר חד פעמי, יחיד ומיוחד לעצמו.

 אז לכדתי את הופעתו של גיבור חיי בשלל גלגוליו והתפייסנו סופית. על כך יעיד השיר הבא.

הנסיעה האחרונה

חֶרֶף תְּרִיסֵי הַלֵּב הַמּוּגָפִים,

לְמַלֵּא אֶת בֵּית הֶחָזֶה בַּאֲוִיר

וּלְנַפֵּחַ אֶת צְמִיגֵי הַצְּחוֹק, כְּשֶׁאֶרְכַּב

עִם אוֹ בְּלִי יָדַיִם, רַגְלַיִם עַל הַכִּידוֹן

בְּלִי לַחְשֹׁש שֶׁאֵחָבֵל.

גַּם אִם אֶפֹּל, שֶׁלֹּא אַרְגִּישׁ דָּבָר

לְבַד מִתְּחִנַּת הָרְכִיבָה,

שֶׁדָּבָר לֹא יַעְצְרָהּ עוֹד

עַד הַנְּסִיעָה הָאַחֲרוֹנָה, הַדְּמוּמָה, הַחוּצָה

(מתוך "עירומה על גב סוס במונגוליה", הקיבוץ המאוחד, 2010)

אמן ואמן, שכך יהיה כשיגיע יום פקודה בעוד טריליון שנים…