שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
את הפוסט הזה תכננתי לפרסם היום עוד לפני שקראתי את שירו היפה של גיורא פישר, "רצנזיה", שפורסם הבוקר. השיר שלי "בדרך לקולנוע" מופיע בספר שירי "עירומה על גב סוס במונגוליה". פרסום שני השירים – של גיורא ושלי – ביום אחד (פלוס מקטע "פופקורן" פיוטי של ארז פודולי) מלמד כי לכל אחד הסרט שלו.
מצורף לינק-יוטיוב שכל מי שיעלה אותו יוכל לשמוע את בתי תמר שם אוֹר שרה את שירי זה. המלחין: חגי גינסבורג.
ותודות מיוחדות שלוחות הפעם לרונן, טכנאי המחשבים הנאמן והמסור לכל גחמותי. בסרט אחר אנשא כנראה לא לאדריכל שיבנה קירות ולאחר מכן יעזוב באמונה שהקירות יעמדו גם בלעדיו. בסרט אחר אנשא כנראה למומחה למחשבים, שמתפתחים לבקרים ומשדרגים את חיינו ומותירים אותנו זקוקים לתחזוקה תמידית.
הנה לינק השיר "בדרך לקולנוע", ולאחריו מילות השיר.
http://www.youtube.com/watch?v=5cLLZZXd0Nw
קולנוע, מסעדה ולמיטה
הַדֶּרֶךְ אָרְכָה עַד מְאֹד, אָמְרָה הָאִשָּׁה
וְשִׁלְּבָה זְרוֹעָהּ בִּזְרוֹעוֹ. הֵם הָלְכוּ לַקּוֹלְנוֹעַ,
לַמִּסְעָדָה וְלַמִּטָּה, עֵירֻמִּים מִשִּׁירִים
וְגַם מִשֶּׁאֵינֶנּוּ שִׁירָה. הֵם שָׁכְבוּ זֶה לְצַד זֶה
וְזֶה עַל זֶה וְזֶה לְצַד זֶה. הָאִשָּׁה חָלְמָה
עַל הַגֶּבֶר שֶׁחָלַם עַל אִשָּׁה אַחֶרֶת
לַעֲנוֹת בָּהּ, לְהִתְעַנּוֹת וּלְתַנּוֹת לָהּ
אַהֲבָה בַּשִּׁירִים שֶׁהוּא חָלַם
לִכְתֹּב לָהּ פַּעַם, לִכְשֶׁיִּהְיֶה מְשׁוֹרֵר,
אִישׁ רוּחַ, פָּחוֹת הוֹלֵךְ בַּתֶּלֶם, שֶׁהוֹלִיךְ
אֶת אִשְׁתּוֹ לוֹמַר לוֹ וּלְעַצְמָהּ כִּי
אוּלַי מִלְּכַתְּחִלָּה הָיְתָה הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה
מֵהַחֲלוֹם שֶׁהִיא חָלְמָה בַּדֶּרֶךְ לַקּוֹלְנוֹעַ.
שיר עצוב אבל אמיתי. החלומות אוכלים אותנו כמו עכברים את הגבינה המקולקלת.
אפשר גם אחרת. לאכול את החלומות בעודם בחיים. והתגובה שלך, יובל, ראויה להיות פסוק בשיר שתכתוב אתה.
וואוו והנה איך בהמשך לשיחה שלנו בפוסט הקודם הגעתי בזכותך לנקודה שבה התחילה אצלי המחשבה שלא כדאי לחלום. משפט של אמי שתמיד כשהייתה רואה אותי בוכה באיזה סרט רומנטי טרחה להזהיר אותי שהסרטים הרסו להרבה נשים את החיים. כך למדתי להפריד את עצמי מהרומנטיקה, להפריד את עצמי מהסרטים שאני מסריטה לעצמי בכל עניין שבו מצטייר לי הכל חלומי מידי, שאולי רק בסרטים אפ]שר להגשים ושעל מנת לחיות במציאות עלי להסתפק בה. המשכם של החיים, לימדו אותי שזה נכון. שמותר לפנטז כל עוד מודעים לכך שזה פנטאזיה וכשטוב, לשמוח על הרגע הטוב אבל לזכור שזה לא מצב נצח. בקיצור מאוד זהירה מוצאת עצמי מול שיר שלך שמשרטט מציאות וחודר לעומק והקול של בתך זאת מתנה נדירה ומודה שאם הייתי מרשה לעצמי לחלום הייתי רוצה שבתי תקח פעם שיר שלי ותלחין ותשיר אותו גם. וזה יכול לקרות כמובן אבל זה הסרט שלי ובסרט שלה צריכים להיות הדברים שהיא רוצה לעצמה. (ולמרות קולה המקסים והמדוייק היא ביישנית על), אז אני נהנית כאן איתך מהיצירה המשותפת שלכן, ואומרת כמה נפלא.
לצערנו, סיגל, אמך צדקה אבל לא לגמרי. שוב בעולמי בלבד, אילו לא היו סרטים רומנטיים לא היו משאלות לב להגשימן. ואז מה היה נותר? הגישה שלך שהיא מעולה, אבל גם רק בחצי. ובין אמך לבינך נותר שביל צר מאוד. הדרך לקולנוע… ואגב, אלמלא חלמתי חזק חזק – בלי לוותר – שבתי תשיר את שירי, בדרך הטבע כנראה גם היא היתה בסרטים שלה, ואצלה זה בסרטים אמיתיים, מול פרוזקטורים ובלי שום בושה. אז בינתיים שמחה מאוד במילותייך אלי, כרגיל. ואת מוזמנת להישאר איתנו כל הזמן. טוב שבת אחיות-חברות יחד. כולל הבנות.
משאלות לב הם חלומות,וחושבת שאצלי פשוט יש צורך להפריד בין חלום, רצון וצורך. ראיתי פעם תוכנית טלויזיה שבה ערכו יום הולדת לאישה בת מאה (הנכד שלה כעבור שנה היה המורה לפסנתר לבתי:) והיא הביטה בנכדיה וברכה אותם:" מאחלת לכם שיהיה לכם כל מה שאתם צריכים" ושמתי לב שהיא לא איחלה להם הגשמת חלומות, או שיהיה להם כל מה שהם רוצים לעצמם. לא. היא איחלה להם בחכמה הנרכשת לדעתי עם גיל, שיהיה להם כל מה שהם צריכים. כשכתיבה אצלי היא צורך אני כותבת, כשעולה בי חלום לעשות עם זה משהו אני מזהה זה לא צורך שלי וקל לי לוותר.
יש לי חלום אחד שבו אני רוצה להיות יכולה לטייל בעולם בכיף וללא דאגות ולאורך זמן שאינו מוגבל, אבל אם אני מתרפקת עליו יותר מידי זה מתחיל להכאיב כי זה בלתי אפשרי מבחינה התגשמותית. (ומזל שזה חלום ולא צורך:)
אז אני כאן, מקבלת את הזמנתך ונשארת… בארץ ובבננות כמובן:)
היי ענת
הגבר הזה מבלבל.
השיר נפלא, קולה של ביתך נוגע בפעמון הלב.
מתאים מאוד הפסנתר.
להתראות טובה
לא הבנתי טובה איזה גבר בלבל אותך… רונן או האדריכל? אז אולי באמת שלא במתכוון בלבלתי, אבל לא התבלבלתי. רונן איש המחשבים הוא זה שעמל למען היוטיוב. האדריכל הוא בעלי לשעבר שהיווה השראה לכתיבת השיר. ומבין שניהם כמטאפורה אני בוחרת בגבר המתמסר מרצון לגחמותיה של אישה באשר הן. ופעמון הלב – מדנדן נפלא.
גם זה מ"שירי סוף הדרך". עוד סוף לרשימת הסופים שהביאה לאה גולדברג.
דרך אגב, פירוש המילה "לענות" בלשון המקרא הוא-להעיד, לדוגמא: "לא תענה ברעך עד שקר".
אכן גיורא סוף הדרך של לאה גולדברג היווה גם הוא כמובן השראה לשירי… ולעניין אחר היתה גם עדות שקר. הכול מובנה בשיר. מעט המחזיק סרט באורך מלא
התגובה שלי משום מה הופיע ללא תוכן.
נזכרתי בסיפור על קיסר שציווה על אדריכל הממלכה לבנות לו את בית חלומותיו.לאחר שלוש שנים הודיע האדריכל לקיסר שהבית מוכן.הגיע הקיסר לחצר עזובה פרועת צמחיה. האדריכל שבקש ממנו ללכת עמו אל החצרושם הראה לו ציור של בית על בד שעמד על כן ציור.בערה חמתו של הקיסר וציווה לערוף את ראשו של האדריכל.ניגש האדריכל אל הציור פתח את דלת הבית ונעלם בין חדריו.
עלי להתוודות צבי שעד בעלי לשעבר – כולל אותו – היתה לי חולשה לאדריכלים. יש להם מין הילה כזאת של רוחניות שיסודותיה עמוק בקרקע. גם הסיפור הפנטסטי שלך מלמד על מימד התעתוע.
מבכי עברת לדיבור / כמו שביום בהיר אחד / החליף הקולנוע את הראינוע / את בשחור ולבן ללא הפסקה / ספר האשליות של אוסטר על המיטה הריקה
ארז, מאז הבוקר אני בתפקיד מלקטת פניני הסצינות הפיוטיות שלך. אל תוריד את המסך, תמשיך לגלגל את סליליך.
לענת,
קראתי אתמול את שיריך, פעם ועוד פעם והתרשמתי מאוד.
אבל, לא כל כך הבנתי את השיר, אולי מכיוון שלא הייתי בזוגיות שנים רבות. זוגיות – הכוונה לנישואין. ולא, לא צריך לרחם עלי.
חמור מכך, היה לי קצר בחשמל, והסתבר שמישהו פתח ברז בקומה שמעלי במשך יותר מחודש, וכל הרטיבות פשתה בקירות אצלי. התיקון עלה הרבה, אבל פשוט ישבתי חסרת אונים ומעוטת כח ובהיתי בשירך וניסיתי להבין אותו.
ידעתי שהשיר הוא טוב, (ולא איני מתחנפת), אבל כאשר שמעתי את הביצוע של ביתך, ראיתי שהחמצתי בית ופשוט חיפשתי שורות נוספות, ולא מצאתי.
רציתי לומר לך רק זאת, ואני שוב מצטערת שתגובתי מתארכת. הביצוע של ביתך לשיר הוא פשוט נפלא, ומקסים. הוא מדגיש את המילים וקולה מאוד מיוחד.
וחשבתי לעצמי, איזה כיף לך שיש לך מערכת יחסים שכזאת עם ביתך שאת כותבת מילים והיא שרה את שירייך. והאמת, חשבתי שמאוד שפר עליך מזלך בדואט הזה עם ביתך.
נראה לי שכל מילה שאוסיף תהיה מיותרת.
בינתיים.
חוה
אשוב לעיין בשיר
שבת שלום, חוה. שמחתי מאוד בתגובתך הן מהותית והן מבחינת תוכנה. מהותית, כי זו לי ראיה שאנחנו בדיאלוג ברוח טובה. "ואנצל" את תוכנו כדי לציין את שוודאי תגלי בעצמך באור היום הרגוע – מילות השיר בזמרת תמר זהות למילות השיר במקור (מלבד המילה גושני שנמחקה במקור שבספר). ושימחת אותי מאוד שלא שמת לב לזהות. למה? שנים רציתי ששירי יולחנו לא מטעמי הרחבת אגו כי אם הרחבת אפשרויות המבע של השיר. חששי היה שהם קצרים מכדי להלחינם. ואז הופיע בחיי חגי גינסבורג, מלחין מוכשר ביותר, שעובד בין השאר כאחראי מוזיקלי וכמלחין הבית של טדי הפקות. הם שהפיקו את הסדרה שבה בתי תמר כיכבה – "תיכון השיר שלנו". אמרתי לחגי, קח משירי מה שתאהב ותעשה בהם מה שתרצה. אז הוא פשוט הכפיל את השיר פעמיים. וזה שלא שמת לב וחיפשת עוד בית במקור מלמד שחגי אכן העשיר את העולם השירי בצליליו. ולעניין הנישואין. אין שום קשר הכרחי חיוני בין נישואין לבין תוכן השיר. לכשעצמי יכולתי לכתוב שיר כזה גם אחרי חודש היכרות זוגית עם גבר…. הזמן הרגשי – לפחות מבחינתי – כשמדובר בהתחברות בין גבר לאישה הוא שונה מלוח קלנדרי. או מיד או לעולם לא. הייתי משואה בסך הכול שש שנים, אבל מבחינתי האינטנסיביות שלהן – ביני לביני – זהה למה שחשה אישה אולי לפעמים אחרי עשרים שנות נישואים. אולי. ולפני האחרון לתגובתי זו שהארכתי בה אני – אשר למצוקת אין החשמל שבה היית נתונה אמש והממון שהושקע באיש שיחזיר את האור. חנוך לוין או במחזה סוחרי גומי או ביעקובי ולידנטל שם בפי אחת מדמויותיו הגבריות שם את הכינוי הנפלא לבן זוג – "איש השירותים הג'נטלמניים הקטנים". ומה קורה כשאין אחד כזה? בתי דנה הכתירה אותי זה מכבר כקוסמת. לפני שאני מזעיקה את איש החשמל אני עמלה לבד על גילוי ותיקון התקלה, ולפעמים קורה נס עצמי. כך גם לגבי מחשבים ועוד שאר מרעין בישין. מוטב להיות בזוגיות שבה לא נכתבים שירים כשירי זה – לפחות לא לסיימם בשיר כזה. ועכשיו בונוס היכרות. אני מצרפת למענך ולכל מי שיקרא את תגובתי אלייך שני לינקים מתוך "תיכון השיר שלנו" שהיתה להיט בין השאר בגלל הלהיטים שהושרו בה. רובם על ידי בתי תמר. השיר הראשון הוא "מיכאל" של אתי אנקרי בביצוע תמר ואראל סקעת והשני "רומיאו ויוליה". שתהיה שבת נעימה וערבה.
http://www.youtube.com/watch?v=WY8mp3nrkWA&feature=related
http://www.youtube.com/watch?v=Qbjy4QsPeDk&feature=related
וואו ענת,
הבת שלך מקסימה. כל כך יפה, ושרה נהדר, וכל כך טבעית.
איך היא שרה!!!!
מלאה התפעלות
חוה
תבקשי ממנה שתשיר עוד שירים שלך, חובה!!!
חוה
כשסיפרתי לתמר על תגובתך זו, חוה, על אבחנתך שהיא שרה טבעי, היה עלי להסביר למה הכוונה – מה פירוש טבעי. נדמה לי שקלטתי היטב למה התכוונת וגם אני מרגישה כמוך. ואז היא קלטה ואמרה – אני שרה מהנשמה. וכן, גם אמרתי שהיא ציטטתי אותך באומרך שהיא חייבת לשיר עוד משירי, לחיזוק רצוני שלי. תודה על ותחזקנה ידינו.
הי ענת, איפה הסתרת את הקישורים? נתקלתי בהם לגמרי במקרה כי מתנהלת כאן שיחה נעימה, אז הנה הקשבתי להםם ומול מושלם אין לי מילים.
אגב, ראיתי שהסרטון לקוח מ"תיכון השיר שלנו" אז קראתי גם לבתי והנה המילים שלה: "אני ממש אוהבת אותה בתור שחקנית, היא אחת השחקניות הכי טובות בסדרה, וצפיתי בה בקביעות כשהיא שודרה, והיא ממש שרה יפה, לא כמו ההוא שאת שומעת בלוּפים" ("ההוא" זה עידן רייכל:)
יסלח לי עידן רייכל, אבל עשית לי את הלילה. תמסרי תודה לבתך. עכשיו אני מחייכת מאוזן לאוזן.
ענת יקירה,
וכי למה שלא יהיה בינינו דיאלוג, אולי לפעמים אני קצת בוטה וקצת ישירה ואנשים לא כל כך עומדים בזה.
אבל אענה לתשובתך כהלכתה. את התקלה הזאת אי-אפשר היה לתקן לבד. בבחינת שבת נשים גם יחד, אני הייתי נשואה תשע שנים תמימות – את רואה, אפילו יותר ממך. וגם אני די קוסמת, פותחת סתימות בכיור, מאתרת קצרים, דואגת לכל לבד, אבל אצלי כל הקירות ספוגים מים, והקצר היה בשקע שאינו פעיל בכלל, ושוב היום מצאתי מים, ושוב אני מיואשת. כל הרצפה באמבטיה מלאה במים והנזילה אצל השכן למעלה מעלי.
לגבי הזוגיות, אולי עכשיו אני תופסת משהו מן השיר שלך שלא הבנתי.
יפה היה שוכב לצד, שוכב מעל, שוכב לצד, חושב על אישה אחרת.
אז ככה, זה לא שלא היו לי אהבות גדולות, אבל אף פעם לא היה איכפת לי על מה חושב הגבר שלידי. את יודעת, זה מאוד מפתיע, גם כאשר הייתי נשואה לא הטריד אותי אם בעלי בוגד בי או לא.
גם לא כל כך רציתי משוררים אצלי במיטה.:)
יחד עם זאת השיר כתוב מאוד יפה, כאילו הוא מתחיל מנקודה אחת ומתגלגל לאיזה מקום אחר לגמרי, דרך המחשבות הכי נסתרות של הגבר ושל האישה.
למילה גושני – או חומרי – כן שמתי לב ואותה חיפשתי כבית נפרד.
אבל העיקר ענת – הביצוע של הבת שלך פשוט נהדר, וגם הקול וגם המנגינה, לא נופל בכלל מן השירים שנורית גלרון שרה. ואולי בחלק מהם גם עולה.
בסך הכל הכללי, הרי זה מרגש, גם שיר מיוחד, וגם הבת המבצעת – איזה נחת.
עכשיו אקשיב ללינקים
חוה
עכשיו חוה קנית לך מעריצה. אפילו במייל פרטי אנא למדי אותי איך אפשר להיות עם גבר באינטראקציה נפשית עמוקה ובלי לחשוב/לחשוד שאת לא האחת והיחידה בעולמו! אהיה מאושרת אמיתית אילו אדע את הדרך לשם, למקום הזה של אמון באפשרות של חיים זוגיים בלי מונוגמיה הדדית, כי בשבילי מאז ולמעולם ואולי לעולם – אם לא יימצא פתרון – אינטימיות בין שניים היא עולם סגור קצה! ובאשר לשירים, אכן חשבתי אי אז על גלרון כמתאימה או על רביץ, עד שאמרו לי – יש לך בת בבית, נכס אמיתי שגידלת, והיא הטובה מכולן, ואצטט שוב את בתי שאמרה – "אני מרגישה אמא שאני מוציאה את הקול שלך החוצה". ובאשר לשכן, שישלם הוא! ואת יודעת מה, בעלי לשעבר בין שאר הפנינים שלו הנכונות בחלקן – הגם אם מעצבנות – אמר לי – תגידי לי תודה ענת שבזכות הגירושים צמחת כל כך יפה להיות אישה עצמאית. אכן מה שלא הורס אותנו בונה לתלפיות – כולל פתיחת סתימות בביובים למיניהם. שבוע טוב
לענת,
ברחה לי הכותרת.
טוב, עכשיו קראתי את השיר, לא שאין נזילה של מים, ולא שאין חרדה, אבל הבנתי את השיר בעצם אולי קצת כמו שכולם הבינו – שבעצם כל אחד מן הקצוות שבתוך הזוג הזה חי אולי את הפנטזיה של עצמו עם מי הוא בעצם נמצא.
אבל, אולי זה רק הנושא של השיר, אולי זה הנושא של הדוברת, שאנחנו לא נמצאים אחד עם השני, אלא עם הפנטזיה שלנו.
מתעתע, הלא כן, אז אנסה להבהיר, השיר לא באמת מתרחש בחוץ אלא בתוך המיינד של הכותבת – אגב, שם הספר הוא פשוט נהדר.
כאילו כל אחד מן הדמויות הגבר בעצם היה רוצה להיות עם אשה אחרת, והאישה – אולי בתורה, אולי בגלל שהיא אישה היתה רוצה להיות עם מישהו מסרט – או אולטימטיבי, או מישהו מן הסרטים.
אבל שימי לב, מי שהתחיל בזה – בשיר – זה הרי הגבר.
טוב, אם לא הפנטזיות לא היה שיר, אבל בואי נצא מתוך הנחה, שגם במיינד, בתודעה – אולי כל אחד גם הגבר וגם האישה בעצם מאוד שמחים להיות זה עם זה.
מה שהם מעלים הם קונבנציות – או חשיבה קונבנציונלית – שהגבר תמיד היה רוצה מישהי באמת אולי מושלמת, אולי הציצים, או הישבן, ואז האישה אולי היתה רוצה מישהו יותר רגיש, אולי משורר?
התבלבלת. טוב, אז אשיב לך על שאלתך. התשובה היא הרבה לימודי מיגדר, ביניהם – איך פועלת חשיבה/התנהגות קונבנציונלית של גבר ושל אישה.
ומעבר לזה, מאז שתפסתי שקנאה זה מרעין בישין ואני היחידה שנפגעת ממנה, עבדתי על עצמי המון להאמין שאני הכי שווה שאותו הגבר נמצא איתה לאותו רגע, ואז פשוט אין לי מה לקנא.
ולהגיד לך משהו, אני חושבת שאת גם שווה המון, כי את כותבת ככה, כי יש לך דירה באמצע ת"א, שזה כיף היסטרי ואני ממש מקנאה בך, כי את עוד רוצה להתאהב, כי יש לך בת כזאת מקסימה, ששרה את השירים שלך ככה.
בעיני זו חשיבה מצטברת, שבו את חושבת כמה דברים נהדרים יש לך ומה קבלת מן היקום, ואז כאשר חושבים ככה, למה לקנא בכלל?
תחשבי על כל אלה שלא קבלו רבע ממה שיש לך ותראי כמה בורכת. ואז – למה שמישהו בכלל ירצה להיות עם אחרת – ולא איתך.
אגב, יש דיכוטומיה של האישה/אמזונה – האמזונה היא האישה הלוחמת, והשם של הספר שלך קצת מזכיר את זה – אבל ברור לי שאת הרבה יותר רכה ובכלל לא אמזונה.
תשאלי, איך אני יודעת?
אני יודעת.
ובאמת שיהיה לנו שבוע טוב
חוה
http://www.youtube.com/watch?v=WY8mp3nrkWA&feature=related
http://www.youtube.com/watch?v=Qbjy4QsPeDk&feature=related
שבת שלום ענת
שיר יפה ועצוב , שומעת אותו מושר !
החיים זה לא בדיוק הסרטים שהתחנכנו לאורם בחושך 🙂
בתך תמר מקסימה ביותר , דומה לך מאוווווד מאוווווד – כיף לראות את זה
(ויהודה נהרי היה תלמיד שלי :))
יופי של דואט : קולה הענוג חיוכו המקסים 🙂
איזה אולם קטן…
למה כוונתך – "שומעת אותו מושר"?
מתנצלת על הסקרנות
האולם קטן או העולם או גם וגם ענת ? 🙂
השיר פשוט מבקש מנגינה ! לכן אני שומעת אותו מושר
שבוע טוב ענת
טוב שחזרת לכאן, ריקי. ותשובתך היא סימן שהאינטואיציה שלי היתה נכונה, שהבנתי למה כיוונת, ואני מכוונת אותך ריקי. השיר הולחן ותמר שרה אותו. לכבוד זה היה כל הפוסט הזה. תלחצי על הלינק בתוך הפוסט!!!!
והנקיטה באולם לא היתה כמובן פליטת קולמוס. הלוואי שנממש את כל האולם-עולם במה, כיף לא נורמלי. שבוע טוב ריקי היקרה. אמרתי לתמר שתמסור ליהודה ד"ש מריקי.
חגי ממש משך את המנגינה מן המילים, ובתך העניקה להן קול צלול. שלושה אמנים בשיתוף פעולה יפה ונוגה.
בדיוק כמוך שחר מריו אף אני הרגשתי – שחגי משך את המנגינה מהמילים ולא כפה את מנגינתו עליהן, וקול הזמיר של בתי בהחלט הוציא את צלילותי – תקוותי שיש בי – שהפיוט ככתוב בלבד מוגבל מעצם טבעו מלבטא את העוד שמאחוריו.
יופי של ביצוע מוזיקלי. (ואפשר היה גם הפוך, לא? שהוא חולם עליה שחולמת על גבר אחר)
תודה אמיר. שבחיך על הביצוע המוזיקלי יועברו למבצעים – המלחין והזמרת. אשר לתוכן. בהחלט אפשר גם הפוך. אתה מוזמן לתת גרסה פיוטית משלך. אני בעד שהשניים יהיו יחד ובה בעת יחלמו זה על זה. הייתכן?
אהובה,
קראתי גם את כל התגובות כאן,
וכה יפה ונוגע היה השיח שלך עם חוה.
כמוך, איני יכולה לה. לקנאה. אלא שאת יודעת לכתוב זאת כה מדוייק, שאפילו לא ארחיב כאן במילה נוספת.
……………….
חייכתי להרמז שלך אודות שירי סוף הדרך ללאה גולדברג. יש משהו מהפנט בדרך בה לקחת את ההרמז הזה, למחוזות אחרים, כמעט הפוכים. לכאורה, ברקע השיר העמדת את כל הדרך למן הילדוּת ועד לזיקנה, כמעט כנבואה קוהלית – מה שהיה הוא שיהיה, ואין חדש תחת השמש.
ולא היא.
עטפת את 'שירי סוף הדרך' של לאה גולדברג,
עם הביטוי – 'לחיות בסרטים', ועם הביטוי – 'לשגות בחלומות' (תרתי, כמובן) – והנחת עטיפה נוצצת ומבריקה, עם סרטים – מעוצבים ורבגוניים, יפים עד להפליא.
…………….
אלא שבתוך, בתוך האריזה המשובחת הזו –
מראית העין הופכת למראית האין.
הסרטים הם שריטות. ואלו, מהסוג הכאוב – השריטות שמדממות פנימה. גם כי הן זולגות מהצד, מליד, וגם כי הן דוממות – ביום ובלילה.
העת היא עט
והעירום הוא בגד לבגידה
כמעט רציתי לכתוב כי השיר הוא סיר – וכי לכל כיסוי ישנם נקבים וחלולים.
אלא,
שהשיר שלך כל כך מדייק את ההפכים –
והוא מעתיק נשימה –
מהמיצג אל המיצר
וכמו הותרת את הצווחה מחוץ – ואת הטעות,
ואיפקת את הפעוּר
ופרשת מיתה במיטת נשיקה
והמשכת והילכת את השיר, גם כשהסתיים,
שימשיך להדהד צעדי תבונה.
פסיעות.
פעימות דקות.
………………
ובתך –
נפלאה היא. והצלילות של הצליל,
של הקול
עושה בשיר הזה שלך – את ההיפוך של תוכו –
שהלא ניתן מבלי משים לגלוש את יפי הלחן –
ובתך ידעה לעשות את ה-עצוֹר והעצוּר
את ה-כמעט.
וכמעט, אנחנו יודעים, זו המילה הכי עצובה בעולם.
………….
תודה, יקירה.
להלנה ולענת,
ובכן, הדליפה אצלי באמבטיה הפכה להיות היסטרית וגם יקרה, ולבד באמת שאיני יכולה לה. ומה עושים לי דיאלוגים שכאלה, מרככים קמעה את מכות היומיום.
רציתי לומר לך תודה הלנה. אכן השיר של ענת היא מאוד מפוכח אבל הוא גם חלומי לחלוטין. תודה לך הלנה על ששמת לב לדיאלוג הזה, שהוביל לעוד דיאלוג גם עם גיורא פישר, ופתאום אני לא כל כך לבד.
למה אני בעצם כותבת לך? ובכן התשובה היא מעט קנאה, ולא קנאה רעה היא.
קראתי כאן את תגובתך לשירה של ענת, וכמובן שקראתי גם את תגובתך לספר של איריס אליה כהן. אני קוראת ותגובותיך בעיני מאוד פיוטיות, כמו מן מעשה קסמים במילים. ועוד ניכרת בך האהבה שלך לכותבות והחיבה שנשלחת אליך ממרחק ליבך אל קרבת ליבן.
ותשאלי, על מה הקנאה ולמה, אני עקרתי כל פיוטיות מכתיבתי והפכתי אותה למאוד מושכלת, רגישה, אבל מאוד מלומדת.
את יודעת כתיבתך הרי מעידה גם עליך, על נשמה רגישה ועל אישה שעדיין אוהבת. ומה כתיבתי תעיד עלי שנעתי בדחיפות מן הרגש אל השכל, ומה אפשר לומר עלי דרך כתיבתי שהיא מתנסחת (גם את), שהיא יודעת, ומה עוד כמעט שומכלום, אותי עצמי כמעט שאי- אפשר לראות. ואותך כן, על כל נשיותך, ועל כל רגישותך, ואת מצטיירת בעיני כאשה מאוד יפה, יופי פנימי וקורן.
מה עושה לי השיח הזה עם ענת, ועימך, ועם גיורא, ועם איריס – מאפשר לי להשיל קמעה את הקליפות, ולחוש את אותה הרכות שכל כך הצפנתי רק מעט.
ואת כל אלו אולי אני יכולה לעשות בעזרתכן, ועוד קמעה ידידים שרכשתי לי כאן, וירטואלים אמנם, אבל שאפשר להרגיש אותם כאנשים, וכבני אדם.
חוה
וכמובן, הרבה תודה
חוה, קראתי את שורותייך עם שחר ונדרש לי זמן תגובה שממצאיו התמציתיים הם שלושה.
א. הלנה כל מה שכתבת עליה בול קליעה גם בעיני. הלנה היא משוררת גם אם לעולם לא תפרסם דבר שירה. כל מה שהיא כותבת טבול בכל מה שהוא פיוט. אני לא מכירה הרבה כותבי שירים שכשאינם כותבים שיר מתנסחים כמוה בפיוט על כל איכויותיו.
ב. באשר ל"תלונתך" כנגד עצמך, על "דיכוי" הכתיבה הרגשית לטובת זו השכלית. חוה, החטא הקדמון מקורו בתבונה. אני אישית הולכת שבי אחר הרגש ובמכסימום אחר חיבורו אל מעט התבונה שיש בי. רגש, יצר, שם החיות. ולא בשכל. כך בעיני. ועוד בעיני ומלפני שנים עליתי על זה – שום דבר גרעיני שהוסתר בך, לא כבה ולא נכחד. הוא קיים וממתין לך. ועוד דבר, היות משורר אינו בהכרח תלוי כמה שירים כותב אדם בחייו. משורר זוהי הוויה, דרך מובנית להסתכל על העולם ולקלוט אותו ולהתייחס אליו. גם אם אדם מרגע מסוים לא יכתוב עוד שום שיר – אם השירה היא חלק ממהותו הוא לעולם יהיה משורר. וסעיף אחרון בתגובתי לתגובתך. זה מכבר כתבתי שגם בשבילי הווירטואליות של הדיאלוג בבננות היא לכאורה בלבד. הדיאלוג כאן הוא ההוכחה בעיני שלמילים יש אנרגיות. גם אני מרגישה את הכותבים על גשר מילותיהם. ובשבילי הגשר הזה נקי הרבה יותר נקי ואיכותי מגשרי הזיקות "המציאותיות" ביני לבין הסובבים אותי ב"ממש", שמלווים בדרך כלל בהרבה רעש וצרימות. שמחה מאוד בכל שכתבת.
תודה לך ענת,
אני קוראת את תגובותיך, ואני מרגישה מאוד את הרגש הרוחש אצלך, וגם את הנשיות השלמה והעגולה שלך, וגם את הנכונות לוותר כדי למנוע כל ריב ומדון.
כל אלה מזכים ומזככים את מילותיך בשירים בערך מוסף.
ואם קראת את דברי ואת דברי הלנה עם שחר – מאוד מקווה שהיה לך יום מוצלח.
וגם פוסט חדש יש לך
בהמון חיבה
חוה
תודה חוה גם על תגובתך זו. הנה את רואה מתוך היכרותי את עצמי ולא באופן וירטואלי נראה לי שאבחנך אותי מדויק על גב מילותינו (עניין הנשיות לא עלי העדות…), אבל ריב ומדון משחר לידתי הוא עניין סיוטי בשבילי. ובאשר לשחר של יום חדש, אני מתעוררת כל בוקר בארבע וחצי ליום עמל של אישה מודרנית שביתה הוא מבצרה וגם הממלכה שאותה היא מתחזקת בעשר אצבעות (בעצם אצבע אחת, זו שעל המקלדת) ומוח אחד שלפעמים מתחנן לצאת כבר לפנסיה. לילה טוב חוה היקרה וכדאי לך לצפות בפילה המדהימה בפוסט שהעליתי היום.
הלנה, גם במילותייך זכיתי עם שחר. ומה הרגשתי? שלא בכדי תמיד אבל תמיד עניין אותי, אפילו ריתק, איך אנשים קוראים שירים ומבינים ומעבירים את תובנותיהם ורגשותיהם על פני ביקורת שמחלקת שבחים וציונים. ומילותייך היו לי הוכחה לרצוני בזה ורק בזה. אני לא יכולה להעיד אלא על עצמי – כשאני יוצרת – שיר או פרוזה – לא בהכרח אני מודעת/יודעת כל מה שהעברתי במילותי. מודה אני לאל שזכיתי ואני זוכה פעם אחר פעם ל"מראה" אנושית חכמה ורגישה כל כך כמוך. וכן ושוב דרך התנסחותך היא פיוט לעצמו ומשלים.