שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
"כתבי יד אינם נשרפים". כך האמין יוצרו של "האמן ומרגריטה", הלוא הוא מיכאיל בולגקוב. לא כך הוא בלִבּות רוב יוצרי הספרים בימינו. אולי, אומרים רבים מאיתנו, לא נשרפים חלילה ספרינו, אבל הם בהחלט נגנזים עוד לפני שטעמו אווירו של עולם.
כשכתבתי את "ניקול ופייר" במשך שלוש שנים, ספר צנום – קצת יותר ממאה עמודים – האמנתי כי יגביה עוף ואף יחצה את גבולות הימים כיוון שגרעינו אוניברסאלי – נפש האדם, גבר ואשה בראם. גם כשלא כך קרה, משום מה הרגשתי בחוזקה כי יתרונו של ספר, לעומת עיתון יומי, שתמיד תמיד יכולה להינתן לו הזדמנות שנייה להמריא.
לא יודעת, הלנה, אם עכשיו באה ל"ניקול ופייר" ההזדמנות הזו, החדשה. אבל בהחלט הגשמת לי לפני יומיים משאלת לב עמוקה עם "רגלי היגיון", לא פנטזיה…
כמחוות הבננות האוהבות שלחתי לך שלושה מבין שבעת ספרי השירה והפרוזה שפרסמתי עד כה, כי הם-אני ורציתי שנכיר טוב יותר. לא פיללתי לפוסט שהקדשת ל"ניקול ופייר". כן ייחלתי מרגע שתמה כתיבתו שמישהו יכתוב עליו כפי שכתבת את. וכשקראתי אתמול את זֵר התגובות, כמעט הבהלתי את עצמי למיון איכילוב מרוב התרגשות.
אז הנה, גייסתי את בתי דנה שתקליד בקצב הסילון כפי שהיא פורטת על הפסנתר קטע ג'ז, ביקשתי שתקליד שלושה עמודים מ"ניקול ופייר". אלו העמודים הכי אהובים עלי, אולי בגלל משפט אחד שקיים בי מאז ומעולם. ולו בשבילו, כדי שיימצא לו מקום ראוי בטקסט ספרותי משלי, מקום שלם ומדויק בניסוחו, מן הראוי היה ליצור את הספר הזה. אני מתאפקת לא לסמן את המשפט בקו תחתון. מי שיזהה אותו, אני מעניקה לו אותו במתנה. אני באמת באמת מאמינה בתוכנו של אותו משפט.
ודבר האחרון לפני שאביא את דבר הספר. הלנה סגרה למעני מעגל. כשהספר ראה אור לפני עשור נכתבו עליו שתי רשימות ששימחו אותי מאוד. האחת של הסופר יורם קניוק שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות, והשנייה מאת הילה בקמן שפורסמה באתר בננות הרבה לפני המצאת מטענו שבתוך האתר. אז הכרתי לראשונה את בננות… ובננות – האתר, המטע, הלנה וכל מי שקרא וקורא ויקרא את רשימותי, כל אלה נדבך חשוב מעין כמותו בכינון ותחזוק הוויית היוצרת שעשויה מעגלים מעגלים שסובבים – רצוי באהבה – את דלת אמות הבדידות שבמעשה היצירה.
אז כסיום לקטע שאביא מתוך "ניקול ופייר" אצרף לינק ובו רשימתה של הילה בקמן (ובה גם תצלום של עטיפת הספר).
וזהו מה שבחרתי להביאו כטעימה מתוך "ניקול ופייר". הוא לקוח מתוך הפרק "מדלן":
תמיד הרגשתי חשופה לרוע האנושי. נחשפתי אליו גם כשלא פגע בי. תהיתי על טבעו ועל גילוייו – גם על אותם גילויים שאחרים עיוורים להם לחלוטין.
בעיקר התעמקתי בביטוייה של האנוכיות, שהיא גילויו השכיח – ולעיתים גם הנסלח ביותר – של הרוע.
עוד בנעורי בישרתי לחברתי ביאטריס כי לא אלד ילדים. כבר אז יכולתי לחזות איך הם יגזלו את המעט שתמיד היה לי בשביל עצמי. אפילו איימתי אז כי אגזור לעצמי אחת מפטמותי.
רק הודות לביאטריס, החברה הטובה ביותר שאי-פעם היתה לי, נמנעתי אז מפגיעה חמורה בגופי. ביאטריס היתה הראשונה והיחידה שהרבתה לדבר איתי על כך שעלי ללמוד לאהוב את גופי.
גם ניקול, פרנסואז, איזאבל ואן-מארי היו אז חברותי. אבל ביאטריס היתה קרובה אלי מאוד מאז ראשית לימודינו בתיכון.
עד היום אני זוכרת את הזמן היקר שבו נהגנו שתינו לשוטט במרתפים שמתחת לבניין בית-הספר. היו אלה מרתפים אפלים ביותר, שהתלמידות לא הורשו להיכנס אליהם. בין שברי השולחנות והכיסאות שפוזרו שם, נהגתי לספר לה הכול, להיוועץ בה ובמיוחד לחלום את חיי בעתיד.
רק בגלל נישואי ללורן נותק הקשר ביני ובין ביאטריס.
לורן גרם לי לוותר על החברוּת שהיתה כל-כך חשובה בשבילי. הוא הפציר בי שאתרחק מביאטריס. הוא טען בכעס, כי הקרבה הגדולה ביני לבינה מרחיקה אותי ממנו.
*
בתיכון שבו למדנו היינו רק בנות. היה זה בית-ספר שמרני ביותר, שהקירות העבים שהפרידו אותו מן הרחוב דימו אותו בעינַי למבצר. רוב המורות שלימדו בו היו רווקות, ואף להן הורתה המנהלת להתלבש באיפוק רב.
חלוקים בצבעי ורוד וכחול היו התלבושת האחידה של התלמידות. היינו חייבות להחליף אותם אחת לשבוע. על כל אחד מהחלוקים היה רקום שמנו, כדי שלא נוכל להחליף אותם בינינו.
ג'יימס דין היה אז אליל בעינַי. גם היום אני רואה בו אליל, אף-על-פי שאני כבר יודעת את שלא ידעתי אז – שהיה עליו לעבור דרך מיטות של במאים רבים כדי לצמוח מהן כאלילן של מיליוני נערות שסגדו לו, כמוני.
לפעמים נדמה לי כי גם אני הייתי מסוגלת לחצות את הדרך שעבר, ובלבד שאצמח שונה מכפי שאני.
אולי גם בכך אני מתעתעת. הרי מעולם לא הרשיתי לעצמי באמת לחלום את עצמי כובשת פסגה כלשהי.
חלומות חייבים להתאים לחולם, כדי שיוכל להאמין כי הוא מסוגל להחזיק בהם – להתחזק מאמונתו ביכולת שלו להגשימם.
ז'אן-פסקל אינו חולם.
גם ביאטריס ודאי עדיין לא חולמת.
הסיבות שבגללן ביאטריס אינה חולמת שונות מאלה שבגללן ז'אן-פסקל אינו חולם.
ז'אן-פסקל אינו חולם משום שאין לו יכולת לדעת את שחסר לו.
ביאטריס בחרה עוד בנעורינו להימנע מחלומות.
על כך קינאתי בה מאוד.
אולי משום כך נזקקתי מאוד לקרבתה, ביקשתי להידמות לה.
גם היום, על אף השנים שחלפו מאז הפסקנו להיפגש, אני מתגעגעת אל ביאטריס.
כאשר הפגישות בינינו התמעטו, שבנו להתכתב – כפי שנהגנו לעשות בחופשות מבית-הספר.
לבסוף חדלנו גם מכך.
אני יודעת כי לוּ כתבתי לה שלמרות תקוותי שנשוב וניפגש, אני חוששת כי לא נכיר עוד זו את זו, היא היתה משיבה לי במילים: "מדלן, תחשבי שמעולם לא נפרדנו, ואז תהיי בטוחה בכך שדבר בינינו לא השתנה."
מחשבה על אדם אהוד אינה דומה לחלום שמבקשים להגשים, שמתגשם לפעמים. לכן אולי לא חוּדש עדיין הקשר ביני ובין ביאטריס – על אף שאני מתמידה להיאחז במחשבותי עליה, להתחזק בזכותן.
http://blogs.bananot.co.il/articles/60
תודה
תודה ענת יקרה שהטעמת
קראתי על הבקר
איזו רגישות בכתיבתך וכבר הלכתי שבי אחר המילים ולקחתי אתי כמה צידה לדרך כמו שאני לוקחת מכל ספר טוב אין ספק שעוד יהדהדו בי עוד ועוד
והנה כמה
"….לפעמים נדמה לי , כי גם אני הייתי מסוגלת לחצות את הדרך שעבר, ובלבד שאצמח שונה מכפי שאני"
לא תמיד מכיר האדם את עצמו ולא תמיד הוא מסוגל לגור בתוך עצמו הרבה פעמים הוא נמצא בעריקה מעצמו מהיכולת להביט פנימה
וכשהוא מביט כמה כואבת הצמיחה ואחר כך ההשלמה והפיוס שיבוא
ועוד משהו שאקח עימי לדרך
האבחנה הזאת בין אלה שחולמים
לבין אלה שאינם חולמים כמו ביאטריס שהגבורה מקנאה בה בשל כך
ואני עד היום מקנא באלה שאין להם חלומות שיציקו להם או שישברו פתאום על אדמת טרשים
אבל מסתבר שזה נגזרת גורל או אופי ואין מה לעשות
וכמו שכתבת :חלומות חייבים להתאים לחולם, כדי שיוכל להאמין ,כי הוא מסוגל להחזיק בהם להתחזק מאמונתו ביכולת שלו להגשימם
אי אפשר להמנע מחלומות
ואוסיף משהו מ"חלום ליל קיץ" של שקספיר
אי אפשר לדעת מה אמיתי יותר החלום או המציאות
או שמא המציאות היא מין עולם מדומה חלום שאנו חולמים?
טעימות מקסימות, ענת
עשו לי את הבקר
שבת המלכה לך
תוכן: לכדת, חנה, את המשפט שהוענק לך בזאת כמתנה, רק שהדגש על מילה אחת – אם לא כן זה היה בנלי לחלוטין. הדגש הוא על המילה מתאימים. לא כל החלומות שאנחנו חולמים מתאימים ליכולת שלנו להגשימם. חייבים לבצע סלקציה בחלומות והיא אפשרית רק אם וכאשר אדם לומד מיהו ומהם כוחותיו ועקשותו להחזיק בחלום המתאים למי שהוא בפוטנציה. ואם החלום מתאים אזי קרוב לוודאי שהחלום יתגשם! ואת ואני נמשיך להכיר זו את זו כברפלקסיה, כי לא טוב היות האדם לבדו בלי מראת רעהו. שבת שלום אישה יקרה
כתיבה עם נחוח של הגות צרפתית. הגות מתוחכמת ועדינה.ואני נולדתי בלוקסנבורג, ביליתי בה בחופשים ואני דוברת צרפתית. וכמובן שיש לי קרבה משפחתית לפריז.
חשבתי כשאסיים את כתיבת ספרי הנוכחי שאורכת ואורכת, אכתוב על אירופה ועל הצד המוחבא הזה ששורץ בין נימי.
המעבר בין המנטליות ששם לזאת שכאן כואב ופוצע. הרגישות הזו עולה בכתיבתך.
שבת- שלום.
תודה על מילותייך אביטל, רק זאת שאעניק גם לך שי. מנטליות היא כנראה עניין פנימי ולא בהכרח חייב להתחבר למקום שבו אנחנו חיים. עד כדי כך אצלי זה הגיע ש… אני למשל מעולם לא חייתי בצרפת מעבר לגיחות תיור, הצרפתית שלי קטסטרופה למרות שלמדתי מיליון שנה צרפתית. רק מה, החומרים לספר זה הועברו אלי באופן נפשי נקי. מה פירוש סופר לי על גיבורות הרומן ואני איכשהו קלטתי את מהותן הפנימית אפילו אולי טוב מזו שסיפרה לי עליהן. וכן שמעתי את הסיפור שלהן במוזיקה הצרפתית ואותה ביקשתי להעביר. לא קל היה העניין, ובעיקר חששתי שזה יישמע כטקסט לא אמין. עד שדודי עליו השלום שהיה פרנקופיל מושבע עשרות שנים קרא ואמר: זה כאילו שחיית ענת בצרפת כל חייך. ונרגעתי. ולמה כל המונולוג? ההינתקות ובכלל הרבה דברים שקשורים ביצירה הם התא הכי פנימי שמאפשר התנקות והתנתקות מכל או רוב כבלינו במציאות חיינו. לכי על זה בענק. שבת שלום
גם אני כותבת כעת על אנשים שממוצא שונה משלי. לחלוטין. אולם הם גדלו איתי. עד שהפכו לחלק ממני.
אנחנו מורכבים.
עכשיו כשקראתי את מילותייך נזכרתי באופן חד במה שעברתי אז… ההרחקה הזאת אל הוויה קיומית כל כך רחוקה ואם זאת תוך מציאת זהויות כה רבות ביני כיוצרת לבין אותן דמויות כל כך רחוקות לכאורה (שהרי כולנו כל בני האדם מורכבים מאותם חומרים רק בכמויות משתנות) אז ההרחקה הזאת ובה בעת מתוך קרבה עצומה היא חוויה קיומית מופלאה של הרחבת גבולות האני. נדמה לי שמעטים המטיילים בעולם שחווים זאת כה עמוק. שוב אביטל, מחזקת את ידייך הכותבות. לכי "על עצמך" בשיא ההנאה ועוז הרוח, ובלי היסוס.
ענת הרי היוצר בצלמו יוצר גם אם ירחיק נדוד ויתאר את שבט הזולו באפריקה.
המקום אינו ענין של גאוגרפיה פיזית, אלא של גאוגרפיה פנימית
נכון חנה, אבל כשהיוצר מרחיק לשבט הזולו הוא מרחיב את גבולות צלמיותו וכולל בו את שאולי לא היה קיים בו קודם מכל מקום לא ביודעין – את שבט הזולו…מי כמוך מאמינה כמוני שנבראנו בצלמו וכדמותו וכפי שאנו מאמינות דמותו וצלמו כוללים ומכילים עולם ומלואו. הגיאוגרפיה הפיזית והנפשית יש להן גבולות אלסטיים ומעשה היצירה בהרחבותו את הגבולות הללו עשוי במצב טוב שלנו כיוצרים לקבע בתוכנו את הגבולות המורחבים גם אחרי סיום מעשה היצירה ובלי קשר הכרחי אליה.
אהובה,
רגע לפני שהבאת אלינו את המקטע הנפלא הזה, כתבת- ושוחחת עימי.
ואני. מה יכול היה להיעשות בי, מלבד רעד הקו הדק המעביר פסיעותיי מחולין לקדושה.
וכל אשר כתבתי לספרך –
ממנו וממך הגיע, נבקע וננבע.
…………….
משידעתי כי את עומדת להעלות פרק מספרך, התנועעה בתוכי תמיהה. שהלא הספר כל כך הדוק, איזה פרק תוכלי לבחור.
ובחרת את אחד המקטעים שהילכו ועוד יהלכו אותי ימים ארוכים.
ואת המשפט אותו אהבת, אותו חנה – בדקות מבטה הרגיש – ציטטה,
יודעת אני כי רק תבונת אלוה נמהלה בדיו גידייך.
……………….
תודה, אהובה.
זכיתי.
ספר שלא קוראים בו, הלנה, עצוב לעצמו ומעציב את כותבו. לא בהכרח כל קורא משמח את הספר, את שימחת את שלי מאוד. כלים שלובים. כפתור ופרח. רוצה ראיה? לא פעם קורה ליוצר שקוראו מסביר לו מה ביקש לומר. ולא בכדי. זה לא המקרה דנן, אבל הבה אהיה ישורה וגלויה – יצירה בעיני ובשבילי ולא יעזור כלום היא ערוץ לקשר/תקשורת אנושית. קוראים לזה אמנות, אבל אמנות ששום עין לא תשזוף אותה – מה הטעם בה? יש אסכולות פילוסופיות בעניין זה לגבי מעשה הבריאה כולו.
"חלומות חייבים להתאים לחולם".מכאן מסתעף כל מה שקראתי בטעימה, קדימה, אחורה ולצדדים.
קראתי את תגובתך ה"יפנית" או "סינית" צבי, כמעט עם אותה עין שאני קוראת את הסיפורים שלך – קדימה, אחורה ולצדדים וחוזר חלילה. מתנה על מתנה. אני לך, ואתה לי בפוסט אחד. הפעם האירוח עלי.
חלומות חייבים להתאים לחולם, כדי שיוכל להאמין כי הוא מסוגל להחזיק בהם – להתחזק מאמונתו ביכולת שלו להגשימם.
נכון!
אהבתי!
תודה! זורם כמו נחל ביום שמש יפה ולא חם מידי.
הדימוי או הציור שהעלית, מירי – נחל ביום שמש יפה ולא חם מדי – החייה בי מיד את הנחל האמיתי על יד ביתם המרהיב ביופיו של ניקול ופייר, אי שם באחד מכפרי צרפת. הייתי שם אחרי שסיימתי לכתוב את הספר עליהם.
הי ענת, הנה יש עדנה לספר הוא מקבל הנשמה ושוב מחדש ירוץ בין לבות הקוראים. בהצלחה.
רק בגלל נישואי ללורן נותק הקשר ביני ובין ביאטריס…הוא טען בכעס, כי הקרבה הגדולה ביני לבינה מרחיקה אותי ממנו.
האם היחסים הללו הם מפתח לספר?
וכן המשפט על החלום חזק ומעורר שאלות על הקשר בין החיים לחלומות.
בוקר טוב אורה ושבת שלום, מאוד שמחה אני בעדנה שבאה לניקול ופייר, גם אם לא מובטח כי הוצאת הספרים תרוץ להדפיס עוד מהדורה. אני שמחה מעצם הבעת העניין בקיומו והקמתו לתחייה כראיה ל-עד כמה זה אפשרי ותמיד כאשר מדובר בספר. אשר לשאלתך – אם אנסה להשיב: הספר עיקרו ניסיון לתאר/לבחון/לאבחן את היחסים בין גיבורי הספר לבין חייהם על פני ציר זמן של עשרות שנים. מי ומה היו ומה נותר ממי שהיו – כל גיבור/גיבורה בחייו שלו. זיקת החברות בין שהיא ממומשת ובין אם לאו היא חוט באריג או במארג. בחלום ובשבריו.
זאת ועוד, אורה, בגלל מילותייך המתעניינות בפוסט המקים לתחיה של הלנה, נולד הפוסט הזה כהנשמה נוספת לניקול ופייר החי וקיים ובועט בין דפיו. ועכשיו הפרקטיקה. הספר ניתן להשגה בנקל. לוחצים בגוגל ניקול ופייר. ומקבלים מיידית את כל דרכי ההשגה, אפילו בלי לטרוח ללכת לחנות – שם קרוב לוודאי שאין.
טעים מאוד 🙂
קשה לדמיין חיים בלי חלומות, גם אלה של לילה וגם המטפוריים, משאות הלב והדמיון.
שורת תגובתך הראשונה מילאה את תרמילי בכל טוב לפחות לעוד שבוע.
ואכן כשורותיך האחרות בתגובה זו – חלומות הם שם קוד – הם המטרה המצפן המגדלור המודע והתת מודע.
שבוע אור אמיר.
ענת הי,
כשקראתי, חשתי שהבחירה שלך בקטע הזה באה לבטא את האמונה ש"דבר בי לא נשתנה", כביטוי לכמיהה ש"דבר בינינו לא השתנה".
בקצרה, הקטע היפה שבחרת מספרך הוא חץ הפוגע בלב — מעופו מסמל את התשוקה לשינוי שיעשנו מה שאנו, ונעיצתו בלב מסמלת את הרצון להישאר מה שאנו ולבל ניהפך למה שאיננו אנו.
תודה שהבאת ותודה גם להלנה — צדוק
בוקר טוב צדוק, ושבוע טוב. מילותייך פגעו בול קליעה בלוז לבי, ומעבר לכך כל מילה מיותרת.
טעים, אבל לא משביע. צריכה עוד:) וכל כך שמחה בהתרגשותך, כי אם בחלומות עסקינן, הרי שהחזקת בחלום הנכון. ועכשיו תקשיבי, אהובה, הרעיון לכתוב על מישהי שבוחרת לא לחלום, שהרי אין דבר כזה, פשוט ג א ו נ י. איזה מטאפוריקה חזקה. תארי לך שיכולנו לבחור לא לחלום, לא להתאהב, לא לזכור. או לחילופין, ההיפך. לחלום מה שאנחנו רוצים לחלום, להתאהב במי שנכון לנו להתאהב, לזכור רק מה שטוב שנזכור.
אני גם רוצה את הספר הזה.
בוקר טוב איריס. ראשית בספר יש שלל דמויות חלקן חולמות וחלקן לא. אשר למחברת – קרי אני – מאז יצא לאור הספר המשפט על בחירת החלומות קיבל משנה תוקף. זוהי לתחושתי אחת מתכליות החיים – ללמוד לבחור חלומות שזה אומר להכיר את מסוגלותנו להגשים. וכן לפעמים הם לא מתגשמים או מתמהמהים מהגשמה כי אנחנו עדיין לא בשלים להכיל את שמחת ההתגשמות. אני יודעת שאת כבר שם… ואני מי ייתן אחרייך….
ענתי, את אופטימית לגבי, וזה כל כך משמח. גם אני אופטימית לגבי, אופטימיות אף פעם לא מזיקה. אבל אני רחוקה מאד מאד מלהיות שם. תאמיני לי. ואת לא יכולה להיות בעקבותי, כי את הרבה הרבה לפני. אוהבת אותך, יום נפלא, אני יוצאת לעבודה, בדרך אנסה להגשים חלום:) עוד אספר לך.
בוקר טוב ענת ואיריס ואיך פיספסתי את הפוסט הזה…
למדתי לקרוא את קולך בסיפורים ענת והוא כל אמיתי ומעניין.
לעניין החלומות, זה משפט שכבר הדגיש את עצמו בלי שתוסיפי לו קו תחתון, הוא כל כך מדויק ומעניין שחיבר את עצמי למקום הכי פסימי שבי, חרף היותי אדם אופטימי (בעיני עצמי לפחות:), למקום שמידי פעם מכוון אותי לא לחלום כיוון שאי היכולת להגשים מסב כאב. המשפט שלך מכוון למקום הטוב, לחלום מה שאפשר להגשים, בעוד שאני לקחתי את עצמי למקום יותר קיצוני, הכי פשוט זה בעצם לא לחלום וזה לא כמו שאת אומרת איריס שאין דבר כזה באמת אנשים לא חולמים…כי יש ואני בטוחה שאינני היחידה כי זאת כנראה נחלת אנשים שמאמינים אך מעט בעצמם ומעדיפים להמנע מאכזבות גם אם למעשה זאת מערכת הגנות שאיננה מייצגת נאמנה את יכולות ההגשמה המדוייקות של האדם.
והנה כבר מצרפת את האופטימית שבי ומבטיחה לכן חברותיי שגם בלי לחלום קורים לי בחיים דברים נפלאים ואז אני עומדת משתאה ולא מאמינה ומתרגשת מהדברים המדהימים שניצקים אל תוך חיי ולא מאמינה שהם קורים לי…אפילו בלי שחלמתי:)
המשך בוקר נפלא שיהיה לכן,
וכיף לקרוא אתכן תמיד.
סיגל.
מהמקום שבי שמבקש להעביר ממסרים ומסרים והוא קיים בי חזק בעת המאמץ על המעשה האמנותי – מהמקום הזה קראתי בחיוך מאיר את מילותייך סיגל. חלום הוא מילה שבה אני התכוונתי לכלול כל מה שחסר – מטרה מצפן כיוון תכלית. עלי להעיד על עצמ שגם אני ביטחוני בעצמי אינו בשמים, אך תמיד תמיד הייתי עקשנית בלתי נלאית להתקדם ולקדם – את מה? את עולמי הפנימי וממנו החוצה. זו בעיני התכלית הראשונה של המסע שכאן. ובדיוק כמו שאני לא מסוגלת לקלוט היום איך אנשים נעים חיים זזים בלי האמונה בבורא עולם (אפס זיקה לדת כלשהי), כך אני מתקשה לקלוט איך אדם מוצא התנעה לעשות משהו מהותי חיוני למעמקיו בלי לדעת לאן הוא שט. והלאן – הוא ובעיקר הוא מגולם במילה חלום. חזקי ואמצי והיי שמחה – לא חשוב ממה. זו מטרת העל! אבל כדי להשיגה נחוצה לפעמים דרך עם חלום פנימי מובנה…
נראה לי שכל עוד אני שומרת על ראש פתוח להזדמנויות דברים קורים, כמו למשל אתמול שקבלתי טלפון מחברה על הזדמנות עסקית ושניה לאחר מכן קראתי את הפוסט של אביטל על תפילת הפרנסה. וברגעים אלו ממש אני מתכתבת עם אותה בחורה על המשך הרעיון, בעוד שלפני שניה כתבתי לך על אי חלימה, והנה מישהי מנסה לפתוח בי חלום להתעשרות במימדי ענק. אני לא אחלום את החלום הזה אבל אשתף עימה פעולה ואנסה….למה לא? מי יודע? אולי?:)
עצה אם מותר, תשאלי את עצמך סיגל בשעה זו ממש למה את בכלל משתפת פעולה עם אותה חברה. מה מניע אותך? למה? כי אז אולי תגלה משהו מן הצופן הגנטי של ההנעה – לא רק לגבי אותה חברה אלא באשר אלייך בכלל. כי ההזדמנויות סיגל מגיעות אלינו אם רק משהו בתוכנו יבקשן. העניין הוא שעלינו לאחוז במושכות ולא סתם לנוע בלי הכוונה פנימית, אינטואיטיבית קודם כול. לשם כך נדרשים שניים: לימוד עצמנו ודרכנו והאזנה פנימית עמוקה למוזיקת המקרה ואי המקריות של חיינו. ועל כך בפוסט אחר שאעלה. העיקר החיוך הפנימי תוך כדי התנועה.
למה אני משתפת פעולה? זה קל. אין לי מה להפסיד…מקסימום להרוויח. איזה הגיון יתנגד למחשבה כזו?:) מה אני צריכה בשביל כל זה? פנאי וסקרנות ולי יש המון משניהם:)
מחכה לפוסט הבא שלך "מוסיקת המקרה ואי המקריות" וואוו, ויש לי מה לתרום בנושא…כמובן:)
אני כאן צמודה למחשב, מקפצת בין מיילים עיסקיים מעניינים לבין הפוגות קריאה והתכתבות נעימה בבננות.
לא יכולה להתאפק מלבטא רחש השתתפות במילותייך המסיימות – התכתבות נעימה בבננות בין לבין. זו תשובתי שלי המדויקת למה הפוסט שהעלה אתמול גיורא החטיא לתחושתי את ייעוד מטע הבננות. תארי לעצמך סיגל שכל עניינו או רוב עניינו היה ביקורת – ולא דיאלוג שכזה בינינו. ומה רע בו? וכן אם נזכור הורתו בדברי יצירה שאני, למשל, כתבתי. והרי זוהי תכליתה הראשונה במעלה של יצירה בכלל וספרות בכלל. שיג ושיח! יום נעים עם רווח תרתי משמע
לדעתי הצנועה, המטע הוא חממה ואף אחד לא צריך לפרסם בשביל שיבקרו אותו ויתקפו אותו ויעמידו אותו במצב מתגונן. ביקורות ספרות צריכות להגיע ממקומות של אנשים שזה מקצועם וגם אלה שזה מקצועם לפעמים מפספסים את הפואנטה בביקורת, והם עסוקים בלהתלהב מעצמם על כושר הירידה שלהם על האחר.
אם זה מה שהיה קורה כאן, לא הייתי כאן.
אם זה מה שיש אנשים שרוצים שיהיה, מנהסתם הם ימצאו מקומות כאלה שבהם אפשר לתקוף ולהעליב ולקרוא לזה ביקורת.
למרות החסרונות שקיימים לדעתי במערכת מבוקרת, מצאתי שמטע נקי הופך להיות נעים באמת ואלו שאהבו לכתוב את "דעתם" על אחרים יכולים לעשות זאת רק בשמם ולכן הם בטח ילכו להיות טוקסיקיסטים (לא שגיאת כתיב:) ברשתות מחוררות שיאפשרו להם להתרשע בלי ת.ז.
מה שמשאיר אותי ואותך נהנות מהחברה, מכירות דרך הכתיבה, לומדות על פירות והצלחות של חברים וחברות שכאן, וכותבים תגובה חמה כשמתחברים ליצירה, והכי מדליק שדרכה מתחברים גם לעצמנו.
מה יותר נפלא מזה?
האם זה יקלקל לך את היכולת להמשיך וליצור? הנה את ההוכחה שההפך קורה. ניקול ופייר הגיחו מן העבר בזכות הלנה ושלא לדבר על איריס שנולדה לנו פה בשידור חי שאי אפשר לשכוח איזו התנפלות טרולים היא חטפה כאן בהתחלה עד שנסגרה וננעלה ולא איפשרה להגיב, ופתאום כשהכל נרגע היא חזרה אלינו פרח שפורח ברוב הדר. איפה הנזק? לא מוצאת.
מאמינה כמו בכל מקום בו דרכו רגליי או בקרו אצבעותיי שאדם צריך להיות איפה שטוב לו, ומי שלא טוב לו הולך, ונשארים אלו שטוב להם להיות ביחד.
מנסיון, זה תמיד כך אז כמובן שגם כאן, ובדברי ימי הבננות, אפשר כבר לספר על תקופות ושינויים והוכחות, שכמו בכל חברה כך גם כאן, יש מגוון, יש תנועה ויש שינוי. הכי חשוב זה לא להתקע, להמשיך ליצור, להמשיך לחזק, להמשיך לשוחח וליצור מעגלי התחברות חוץ פנים, ומהתובנות נוצרת התקדמות גם לנו כבני אדם ומאמינה שגם ליצירה:)
על כל מילותייך סיגל אומר אמן וגם חזק חזק ונתחזק. אין שום רע בנעים במחמאות בליטוף. בעיני זה תמהיל מספ אחת לעידוד היוצר והאדם באשר הוא חפץ להיקרא נזר הבריאה.
אכן לשתינו ענת אבל חייבת להוסיף אבל אחד חשוב:
בעל בלוג בבננות חייב לדעתי לזכור תמיד שאולי יש משהו בלתי גמור, או בלתי ערוך, או טעון תיקון כלשהו למרות כל התשבוחות שהוא מקבל. כלומר, לא חושבת שעל פי התגובות שלנו איש לרעהו עלינו להעריך את היצירה מבחינה ספרותית (להזכירך שיחה על עריכה שהייתה בינינו). כלומר, כל מי שיגיב על שיר כאן שהוא מקסים והוא איננו עורך מוסמך או מבקר ספרות מלומד, זה מצויין בתור מכוון רגשי אבל לא אמור להיות הקול שאומר: זהו, מכאן ישר להוצאה!
היו איריס
יש בכתיבה שלך את מה שמילים אינם יכולות לומר, כמו הניסיון שלך להסביר מה זאת מחשבה על בן אדם אהוד, כל מה שתכתבי לא יסביר למה דוקא היא?
ובכל זאת זה מרתק מה שכתבת כי הנושא שמור בלב כולנו, זכרון של אנשים מן העבר.
בזכותך אני ניזכרת:
יש לי כזה מורה למוזיקה. שאני נוצרת אותו בליבי, הוא ראה אותי כמו שאף אחד לא , הוא שמע את המוזיקה שלא כתבתי, ולפעמים אני חושבת שעלי לנסוע לירושליים לומר לומר שהמבט שלו עלי שמור לי עדין בצלעות גופי.
להתראות טובה
טובה בוקר טוב, טעות פרוידינית אחת – יש לי אחות איריס וחברה איריס אליה – ואני ענת… ומורה כמו שתיארת שווה מיליון פסיכולוגים.הוא יהיה מאושר אם תעשי את המעשה שתיארת. מניסיון…
"המבט שלו עלי שמור בצלעות גופי", משפט פיוטי אדיר.
כן צודקת- ע נ ת.
זה שיר בפני עצמו למה אני עושה טעויות… רוב היום.
ולמה פרויד שם לנו פה בבלוג איריס לוויט, וענת לוויט
וגרמת לחשוב עליו רק שצריך זמן לנסוע לירושליים… ועדין זה הכל תרוצים….
להתראות טובה
הטעות שלך נשארה במשפחה. איריס היא אחותי.