הצדעה למשוררי המטע – "פוסט" יום הכיפורים

 

 

 

גם השנה לא צמתי ביום הכיפורים. כך היה ויהיה תמיד (כנראה…). אני נגד צומות ותעניות יזומים. עינויי נפש למען הזדככות יש לי די והותר בימי חולין, ולא אחת או בעצם בדרך כלל הם נכפים עלי. אני נגד עינויי נפש! אני בעד שמחת הנשמה במלואה ורוב הזמן.

 באשר לחשבון נפש. את זה אני עושה כל יום, אם יש בכך צורך. כך לגבי בקשת סליחה כשצריך. לא צוברת ואוספת לימים הנוראים, ששיאם ביום הנורא מכול – מתן גזר הדין. ביום הזה שאלוהים יעמול. אני נחה! נחה מכל פעילות חובה. עושה למען נפשי. התענית היחידה שאני שמחה בה היא תענית שתיקה. שאיש, כולל בנותי היקרות לי מכול, לא יפנה אלי בשום בקשה בקול רם. שקט בפנים ושקט בחוץ, ברחוב. דממה מענגת. הלוואי כל יום יום הכיפורים. כך ביקשה אביטל קשת בפוסט שלה ערב החג. והזדהיתי עם בקשתה מאוד מאוד.

 אז איך חגגתי השנה את יום הכיפורים? קודם כול בערב החג, ליל שישי, לבדי בבית, הגפתי חלונות, הפעלתי מזגן וצפיתי צפייה מיוחדת, לבקשת לילי פרי הסופרת והעורכת הנפלאה של הרומן שלי שבכתובים (הערה אישית על אודותיה בתגובתי הראשונה לפוסט הזה. ראו מטה), בסרט הקלאסי של פרנסואה טריפו ז'יל וג'ים. ראיתי אי פעם את הפנינה הקולנועית הזאת, אלא שהפעם היה עלי לספוג את הסרט כהשראה לפרק השיא בספרי שבעתיד.

 למחרת קמתי כהרגלי בחמש בבוקר ופצחתי בכתיבת הפרק. ההשראה נקלטה היטב. ואז מה? בעוד מועד הכנתי על יד מיטתי ערימת ספרי שירה חדשים  כמעט כולם. כולם של עמיתי למטע הבננות. הם הגיעו לידי בכל מיני דרכים – כל ספר בדרכו הייחודית.

 בימי חול, לצערי אני מנועה מלקרוא ספרים להנאתי. עורכת בוקר בוקר, או לאחרונה יוצרת ועורכת את פרי גני. ובשאר שעות היממה מה? אז העיניים מסרבות בתוקף לראות ולו מילה אחת כתובה. ומה באשר לשבתות? המוח שובת לחלוטין ומתחנן למנוחה נכונה – אנא רק בלי ספר! אני חייב להתארגן על עצמי לאנרגיות רעננות לעוד שבוע שבו תעמיסי עלי. בסדר, מוח, אניח לך.

 והנה הגיע יום הכיפורים-שבת קודש. הפעם החלטתי להכניע את מוחי ולכפר כנגד נשמתי הרעבה לדבר הנשגב בעיניה במעלות היצירה – שירה!

 נכון שבמהלך יום הכיפורים אתמול לא קראתי את ששת ספרי השירה שהוכנו בעוד מועד, כל שיר ושיר לעומקו, אבל בהחלט צללתי כדולפין נהנתני לעמקי לא מעט שירים (זהו יתרונם העצום של ספרי שירה לעומת ספרי פרוזה – לא צריך התחלה אמצע סוף, כל שיר עמוד והוא עולם ומלואו).

 ובסופו של יום הייתי אדם מדושן רוח, מלא בכל טוב ארץ הפיוט. והפוסט הזה מוקדש כהצדעה ובתודה לכל אלה שבזכותם היה לי אתמול יום קסום. אמיר אור, משה יצחקי, גיורא פישר, שחר מריו מרדכי וללי ציפי מיכאלי.

 לא זהו המקום לכתוב מאמר מנתח של יצירת כל אחד מהמשוררים הללו. כל אחד מהם שיתף אותי בעולמו שהשתתף בעולמי הכמוס ביותר. איזה דשן רוחני, אילו אוצרות לשון ושליטה מרהיבה בהם. לו יכולתי הייתי נכנסת עם כולם כאחד לארון קודש הקודשים ממש.

 יסלח לי אלוהים אם אומר ביושר, כי כל ספרי השירה שקראתי אתמול במשך שעות על שעות היו בשבילי המרה ראויה ל"ונתנה תוקף".

 למען תודה והצדעה ראויה עמלתי במעבר נוסף על ספרי כל הנזכרים הנכבדים מעלה ובחרתי בדי עמל, עלי לציין, שיר אחד מתוך כל ספר. רבים רבים הם השירים הנפלאים בעינַי בכל אחד מהספרים, אך השיר האחד נבחר בדרך כלל לבטא איזו אמירה שבתוכי – כי הקורא/ת הוא שותף אמיתי, לא?!

 כך למשל שמחתי מאוד לגלות איך אמיר אור, שחר מריו מרדכי וגיורא פישר – שלושתם חוברו כל אחד מטבור רוחו היוצרת אל אב קדמון אחד – הלוא הוא אברם/אברהם. ויותר מכך, לשלושתם נמצאה דרך פיוטית ייחודית אל פסוק מכונן אחד –  לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (בראשית י"ב;1). נפעמתי התפעמות יתרה, עלי להודות, משום שהפסוק הזה הוא מאבני הפינה של מולדתי פנימה. וכן, אף אני כתבתי בהשראתו אי פעם שיר שאני נדחפת להביא לכאן ולו למען הרחבת חוויית ה"לך לך" של כל אחד מאיתנו.

 

 נ.ב.: סליחה ומחילה לפני גיבורי הפוסט הזה קודם כול וגם קוראיו. ניקוד השירים הוא מלאכת פרך בשבילי. אנקד רק במקומות ההכרחיים לקריאה שיכולה להשתמע לכמה פנים. ולמי שיחפוץ בשירים מנוקדים ועל נייר מהודר – שירוץ וירכוש הרבה לפני יום הכיפורים הבא…

 

 

לך-לך / אמיר אור מתוך החיה שבלב

 

 לֶךְ-לְךָ מארצךָ, אלוהים שלי.

לך-לך, בוא אלַי,

הַלֵך על עוֹרִי בִּשְפָתיךָ.

בוֹא שָחור, בוא לילה,

גע בי כּוּלי, גע

אל תותיר מְתוֹם.

עֲלֵה בּי אותות, תֵּן

נַחֲלַת עוֹלם, זֶרַע רַב,

הַרְבֵּה לי, אלוהים שלי

כי לךָ אֶתְּנֶנָּה,

אַרְבֶּה

אֶתְנָן.

 

לך-לך מגופךָ, אלוהים שלי,

לך-לך, בוא אלי,

פְּצַע לִבִּי בַּחֲלַק שינֶיךָ.

גַּע פָּנַי, גע עֵינַי,

הָמֵת בֶּאֱמֶת, אַל תוֹתיר.

עֲלֵה בִּי עַד אֶצְבְּעוֹת בֶּכִי, עֲלֵה

עַד הָאָדָם, עַד לְפָנֶיךָ

כוּלִי

אֶתַּם.

 

לך-לךָ מִפָּנֶיךָ, אלוהים שלי,

לךְ לְאוֹרְכִּי, לְרוֹחְבִּי

לך לְאוֹפְקי

אָנוֹכי

אֶבְעַר לְפָנֶיךָ, לא אוּכַל.

הִנֵה רוּחי

רק פָּנים מְעַט לְאֵינֶךָ

הִנֵה

אֵינִי.

 

 

 

גֶּן אברהם / מאת גיורא פישר מתוך אחרי זה

 

אני מִזֶרַע נוֹכְרי כַּנִרְאֶה

לא נוֹשֵא את גֵּן אברהם

זה השוֹלֵחַ תמיד את בָּנָיו

ללכת לְחַפֵּש

להנאתם וּלטובתם

מולדת וארץ אחרת.

 

בָּנַי יעידוּ כאלף עדים

שנכשלתי,

כִּשתילֵי זיתים הם מתעקשים

להעמיק שורשיהם

סביב שולחנִי.

 

אני נִשְאָר

 

כִּמְהַמֵּר שהפסיד וּמְנַסֵּה

רק עוד פעם אחת.

מביט בקנאה בִּבְנֵי אברהם –

עכבְּרֵי החופש

ההולכים

ומשאירים אותנו

לשמור בעבורם

על אדמה טובעת.

מקלל את אבות אבותַי

ששיקרו והבטיחו לי

שגם אני נַשָּא

של גֵּן אברהם.

 

 

מאיפה יש לךְ כוח / שחר-מריו מרדכי מתוך תולדות העתיד

 

מאיפה יש לךְ כוח

לשאת אבן כזאת

שכְּבֵדָה ממשקל גוּפךְ?

 

אל תתרגלי, שלא

 

תצטרכי יום אחד כוח

לָשֵאת זֵכֶר אהוּב

שכָּבֵד מֵאַבְנֵי העולם כולו.

 

מדוע שפתייךְ קפוּצוֹת?

ועל מה נחירייךְ רוֹשְפים?

לָאדמה אין כנפיים ונוצות

אבל יְלידֶיהָּ עָפים.

 

כל הארץ אשר את רואָה

לךְ נִתְּנָה וּלְזַרְעֵךְ עַד עוֹלם.

אבל עד איפה מסוּגלוֹת לִראות עינייךְ?

ועד איפה רָאָה אברהם?

 

כתוֹנת-פסים תפרה לךְ אמא,

וְטרוֹף נִטְרפוּ כל נִינֵי אברהם.

 

 

 

 

לךֶ לךָ / מאת ענת לויט מתוך עירומה על גב סוס במונגוליה

 

כשאלוהים ציווה את אברָם ללכת,

האם יָדע עד כמה קָשָה ההליכה

אַחֲרֵי פְּרֵידָה מִבֵּית אבָּא,

אפילו אין בּוֹ קדוּשה

שבלעדיה אָנָה הוא בא.

האם משום שידע אלוהים

את דַּאֲבַת עבדוֹ הנבְחָר

לַפְּרידה, ציווה עליו את שראוי  היה

לבקשוֹ, ואפילו בְּמלים של תחינה –

אנא לךְ לךָ, לךְ לךָ, לךְ

וּלוואי ויכולנוּ כָּךְ.

 

קולו השר של משה יצחקי שנמצא ביום הכיפורים הזה אי שם עם רוח הבעש"ט שעל הרי הקרפטים הגיע אלי בשיר שלא היה הולם ממנו את יום האתמול.

 

 

יום הכיפורים האחרון / מאת משה יצחקי מתוך ועל סביבותיו שב

 

יום הכיפורים האחרון זמן לא טוב

לְחֶשבּוֹן

הַנֶפֶש צוֹללת, מחפשת

בלי חמצן את לִבָּה הנווד התוֹעֶה בָּאֵין

סוֹף. מֵעֵבֶר לַשַעַר תשוּבָה מעוּרפלת, מעוּרטלת

בְּגוּפי הישֵן בְּלבִּי אלפיים שנה. מריאן פית'פול שרה:

האם אתה זוכר? האם אתה זוכר?

 

יום הכיפורים האחרון זמן לא טוב לחשבון הנפש צונחת

חופשייה לָאדמה אין רחמים והחשבון מעורר

נשכחוֹת וּפוֹתֵחַ

ספר הזיכרונות מֵעֵבֶר לַדֶלֶת רוקדים מְחַשְבֵי הקיצין

אלפיים שנה. מריאן פית'פול שֶאִית לה כְּנָפין שָרָה:

"Shall we dance

Again?"

 

יום הכיפורים האחרון, זמן לא טוב

לחשבון, לצקצוקי הלשון, מַה צְדָקָה, מַה תפילה

כשמריאן פית'פול שרה: "את מי אתה חושב

אתה מוליך שולל?" ואין בְּיָדִי לַעֲשות

תְּשוּבָה

 

 

ואחרון אחרון בינתיים… אקנח בוויטאליות פואטית קצת אחרת מכל שעד כאן.

 

ציר אותי בוערת / ללי ציפי מיכאלי מתוך צייר אותי בוערת

 

 

                             צַיֵיר אותי בּוֹעֶרֶת כמו

                                      רוֹמָא

                             הַתְחֵל מֵראש גַלגַל עיניים פֵּה אַף

                                      צְריחַ

                             גְבָעוֹת דרך צַוואר

                                  כבישֵי עָפָר

                                   רתוּמים

                             ידיים ארוכות ואצבעות

                                  סְפָרים

 

 

                               מותניים בֶּטֶן

                               מַמְלכֶת עֶצֶב

                              כל מושְבֵי המֶלֶך

                              פלגי שדות

                               וְעִמקֵי אהבה

 

                     ירכַי וברכַּי לאט יִשָּרְפוּ

 

                             כְּאוֹת קָלוֹן לַעֲתידי

                                צַיֵיר

                             כֶּתֶם לֵידָה

                    שוקַי שאוּמנוּ ללכת הלאה עד הקרסוליים

                             מנזָרים

                             כפות רגליים

                             אצבעות

                             צבא המלך

 

                    כמו אוויר שְמִי יישרֵף

                    משמעוּתי תתפַּזֵר מֵאֶפְרִי

                    איזשהוּ פֵּשֶר מִגִּידַי יֻתַּר    

 

 

 

בברכת חג סוכות שמח איש איש תחת סוכתו או גפנו או בתוך ספרו.