שיח משוררים לוליינים – וגם ברכה לשנת לוליינות מהנה

בתגובתו של משה יצחקי לפוסט הקודם שלי "התגעגעתי" הוא כתב בין היתר את המילים האלה:

נפש לפעמים כמו לוליין על חבל זקוקה לרשת ביטחון, אבל לפעמים רוצה שלא יבחינו בה.

"לוליין" על פי מילון אבן שושן: אקרובט, עושה להטוטי ספורט והתעמלות בקרקס, ותרגילי זריזות מפתיעים כמו הליכה על חבל מתוח.

לגבי דידי המילה הזאת – לוליין – היא בעלת משמעות קיומית ראשונה במעלה בקרקס החיים הלא קל לתפעול ולחצייה, העצוב לא אחת, המחשל ומחזק בעיקר כשאוהל הקרקס ריק מאדם – מלבד ההולך על החבל, גם בשנתו.

כולנו בעינַי לוליינים, במעש ובמילים. כל הזמן לוליינים. ההבדל בין אדם למשנהו – אם יש או אין רשת ביטחון מתחת לחבל המתוח תחת רגלינו מרגע לידתנו ועד רגע מותנו.

משפטו החכם של משה יצחקי התחבר באחת אל גרעין המהות שלי, בעינַי, כפי שניסחתי אותו בקטע הבא שפורסם בספר הפרוזה "שפת הלוליין" (למען כריכתו, כמו במעשה נס, גיליתי את ציורו של פול קליי "לוליין על חבל"). לימים עובד הקטע מחדש והוא מופיע גם בספר השירים "עירומה על גב סוס במונגוליה":

שפת הלוליין

בָּרֶגַע שלמדתי לְדַבֵּר, למדתי לשתוק. האם לא ידעתי לְדַבֵּר לפני שלמדתי לְדַבֵּר? ידעתי, אבל לא את הדיבּוּר הנכון. למדתי לדבר ולשתוק כאשר התחלתי לצעוד על החבל שלאורך מוֹחי כדי שאוכל להאזין למילים שלא אמרתי עד אז, ובְשָפָה שלא שמעתי מעוֹדי. ידעתי כי אם אלמד לשמוע את עצמי בלי להידרש אף לא לשפה שבזכותה נהייתי לוליין, אצליח להתקיים גם בלעדי החבל – עמוק בַּתְּהוֹם.

אני מאחלת לכל חברי/חברותי לבננייה שנה של הליכה בטוחה בעיקרה על חבל החיים המתוח, ושאם חלילה נמעד וניפול זמנית נהיה זה לזה – גם אם רק במילים טובות ובפיזיות וירטואלית – רשת ביטחון איתנה.