החיפזון מן השטן – קללת הבלוג

זה כמה חודשים יש לי במה. במה זמינה ונגישה שאני הבעל בית שלה. ואני תוהה האם טוב לי או רע לי בה. האם שכרי יוצא בהפסדי או שמא להפך. שנים התנזרתי ממה שאני מכנה "עולם תת קרקעי", "וירטואלי", "לא אמיתי ולא ממשי". כוונתי לבלוג. אני יודעת שיוצרים אחרים לפני הקדימו וכתבו פוסטים בנושא, ובכל זאת החלטתי גם אני להתלבט "בקול רם". רגע לפני… לפני מה? לפני שאשבע שיותר אני לא, או לפחות לא בחצי השנה הקרובה – לא אפרסם שום דבר יצירה בבלוג, אחזור למקום שממנו הגעתי ושבו הייתי שנים: תשעים אחוז מהזמן בדלת אמותי כיוצרת, יוצרת רעבה למשוב אך בה בעת יודעת כי המשוב הוא קללה, קללת היוצר הכותב.

 ולמה אני מציינת את היוצר הכותב? כי היוצר הכותב – לעומת יוצר בתחום התיאטרון או המוזיקה, למשל – יש לו פריבילגיה אדירה. יצירתו קיימת שלמה לעצמה גם אם אין איש מלבדו שמתוודע אליה. פרטיטורה אינה מוזיקה אם נגן אינו הופך את צורת התווים לצלילים. במאי אינו במאי אם אינו הופך מחזה להצגה על במה. משורר או סופר הם משורר או סופר גם אם שנים איש לא יקרא את יצירותיהם.

 הבעיה היא שהיוצר הכותב הוא קודם כול בן אדם; ובן אדם מעצם טבעו הוא יצור מתקשר. פרוזה ושירה הן גשר ליצירת תקשורת. דרך להתבטא, פשוטו כמשמעו. הצורך במשוב מוּבנה ביוצר הכותב. הצורך הזה הוא בעיקרו קללה! בזאת האמנתי רוב שנותי ככותבת שירה ופרוזה. אך האמונה הזאת, הידיעה הפנימית כי מדובר בדבר מה רע בעיקרו, לא השביתה בי את קיומו.

 באופן די מזוכיסיטי לכאורה די שמחתי במשך שנים על שלא זכיתי במשוב עצום ורב על עשייתי בתחומי השירה והפרוזה. לא היה לי ספק כי למשוב נודעת השפעה רבה על הכותב. משוב מכתים את האמן. כנגד זאת ובסתירה מעיקה, הרגשתי כי יש סף רעב למשוב שאם אינו מסופק הוא עלול לשתק, "להוציא את הרוח מהמפרשים".

 כשעבדתי בתוך הוצאת ספרים גדולה התחדדה מאוד תפיסת קללת המשוב. כוכבים עלו שם ונפלו לבקרים ולערבים. שימשתי שם כעורכת כתביהם, ובערבו של יום שלי שם אמרתי לעצמי: מה שלא ישבור אותך יבנה אותך וטוב יותר. כל כך הרבה כוכבים סביבך ואת לא ביניהם, עניין מתסכל למדי. אם זה לא ישבית אותך כליל מליצור, זה יוביל אותך אל המקום הנקי ביותר – ונלאיתי כלכל ולא אוכל! אם אצור, אמרתי לעצמי, זה יהיה רק כי לא אוכל אחרת. אצור למען קיומה של היצירה לעצמה. איש לא מחכה לה. איש לא זקוק לה. העולם מסתדר מצוין בלעדיה. רק שאני בלעדיה לא יכולה. זהו, אגב, בדיוק המקום שמתוכו נוצרו שירי וסיפורי הראשונים כשהייתי בת שבע-עשרה בערך. והמקום הנפלא הזה הלך והיטשטש וכוסה שכבות כשהתחלתי להתנהל בנתיבי עושי הספרות. הוכתמתי – ולא לטובה!

 בשנים האחרונות חל בי היפוך פנימי. הודיתי לאל שלא הקדים למלא לשובעה את רעבוני למשוב. ידעתי בעליל כי אילו עשה זאת למעני היה נגרם לי נזק גדול. השכלתי להבין כי יוצר אינו רק תוצר של כישרונו אלא גם ולא פחות של תכונות אישיותו, שאינן קשורות אף לא במילה שיעלה על הנייר (או יקליד על המסך). הפנמתי חד משמעית כי הרעב הנפשי למשוב הוא אבי רוב חטאת ליוצר. טבעי אמנם הרעב הזה, נורמלי לגמרי, אך הוא התגלמות השטן. לא פחות.

 כנגד או בצד זאת דבקתי במילה – עיקשות. עיקשות כתכונת אופי חיונית ביותר ליוצר שאינו "כוכב" בן יום. עיקשות להמשיך וליצור כל עוד או כאשר הוא חייב, לא יכול אחרת, לא יכול להימנע מלהעלות על הכתב את מילותיו.

 והיה עוד ביטוי שאימצתי בלב שלם – כל דבר בזמנו. לא המצאתי את זה, כפי שלא המצאתי עוד שלל תובנות מופלאות לחצייה נכונה ונקייה יחסית של דרך החיים. ויחד עם זאת, הדרך אל הפנמת התובנות לא פשוטה ולא קלה ולא מובנת מאליה.

 ואז ניתנה לי שעת חסד לחוות את ה"כל דבר בזמנו". ספרי "עירומה על גב סוס במונגוליה" כלל גם שירים שפורסמו לראשונה בספרי הראשונים. למעלה משני עשורים היו צריכים לחלוף עד שהשירים הללו, שלא זכו במשוב כשפורסמו לראשונה, זכו עתה למשוב עז שריגש והפליא אותי מאוד מעצם היותו הוכחה עד כמה מבחנה של יצירה אינו תלוי-זמן-יצירתה.

 ואז הוצע לי לפתוח בלוג. לכאורה שנים של בדידות בעיקרה – כך חשתי – הגיעו אל קצן. זכיתי בבמה משלי, נגישה וקלה מאוד לתנועה. משול הדבר  למצבם של סופרינו בעלי הרייטינג הגבוה; אלו שספריהם רבי מכר עוד לפני שעזבו את בית הדפוס. שנים קינאתי ולא קינאתי בהם כלל. אני תוהה עד כמה כל אחד מהם הוא עדיין הבעל בית האמיתי של נפשו היוצרת פנימה; עד כמה הוא משוחרר בעת היצירה מהבלי הרייטינג, מהצורך "לספק את הסחורה", לשמר מעמד – במילים פשוטות להישאר אהוב הקהל.

 שנים נמנעתי מכל נגישות ל"עולם הבלוג" מתוך תחושה כי זהו עולם בדיוני, הזוי, לא אמיתי. בזאת טעיתי! שום בדיוני, שום הזוי ושום לא אמיתי. התחושות שמתעוררות בי בכל פעם שאני מעלה פוסט-שיר הן אמיתיות לחלוטין וחריפות לגמרי, ובעיקר מסיטות מהעיקר – מדלת האמות שביניהן בלבד אוכל לחזור אל אותו מקום היולי שממנו התחלתי ליצור שירים וסיפורים; לחזור אל המקום הנקי הזה עם כל הכלים שרכשתי בדרך – ורק לא עם הקהל. מוטב שהקהל יישאר הרחק, בלתי ידוע, נעלם ודומם רוב הזמן.

 בכך אני משוכנעת בערבם של כחמישה חודשי בעלות בלוגית, הבוקר הזה. דומה אני בעיני עצמי לאדם לפני ואחרי הסיגריות הראשונות בחייו. אחריהן – אם תפס עצמו בזמן – עליו להתאמץ להיגמל מהנאה שעד לפני זמן לא חווה כמותה. הנאה שהיא רעה לו מעיקרה. רק שגם אם וכאשר ייגמל, הוא כבר לעולם ייוותר מוכתם בחוויה של רעב שבא על סיפוקו, יניקת אהבה אינסטנט במקרה "הטוב" או שיעול רווי ליחה אם שנייה לאחר פרסום שיר מחרפים ומגדפים אותו, וגם אז אין עוז רוח ונפש להתרחק מהמסך ולשאוף אוויר צח ולהחלים.

 מודה ומתוודה – מבקשת לעצמי החלמה מלאה ומהר. השאלה היא מהי הדרך?