בננות - בלוגים / / החיפזון מן השטן – קללת הבלוג
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

החיפזון מן השטן – קללת הבלוג

זה כמה חודשים יש לי במה. במה זמינה ונגישה שאני הבעל בית שלה. ואני תוהה האם טוב לי או רע לי בה. האם שכרי יוצא בהפסדי או שמא להפך. שנים התנזרתי ממה שאני מכנה "עולם תת קרקעי", "וירטואלי", "לא אמיתי ולא ממשי". כוונתי לבלוג. אני יודעת שיוצרים אחרים לפני הקדימו וכתבו פוסטים בנושא, ובכל זאת החלטתי גם אני להתלבט "בקול רם". רגע לפני… לפני מה? לפני שאשבע שיותר אני לא, או לפחות לא בחצי השנה הקרובה – לא אפרסם שום דבר יצירה בבלוג, אחזור למקום שממנו הגעתי ושבו הייתי שנים: תשעים אחוז מהזמן בדלת אמותי כיוצרת, יוצרת רעבה למשוב אך בה בעת יודעת כי המשוב הוא קללה, קללת היוצר הכותב.

 ולמה אני מציינת את היוצר הכותב? כי היוצר הכותב – לעומת יוצר בתחום התיאטרון או המוזיקה, למשל – יש לו פריבילגיה אדירה. יצירתו קיימת שלמה לעצמה גם אם אין איש מלבדו שמתוודע אליה. פרטיטורה אינה מוזיקה אם נגן אינו הופך את צורת התווים לצלילים. במאי אינו במאי אם אינו הופך מחזה להצגה על במה. משורר או סופר הם משורר או סופר גם אם שנים איש לא יקרא את יצירותיהם.

 הבעיה היא שהיוצר הכותב הוא קודם כול בן אדם; ובן אדם מעצם טבעו הוא יצור מתקשר. פרוזה ושירה הן גשר ליצירת תקשורת. דרך להתבטא, פשוטו כמשמעו. הצורך במשוב מוּבנה ביוצר הכותב. הצורך הזה הוא בעיקרו קללה! בזאת האמנתי רוב שנותי ככותבת שירה ופרוזה. אך האמונה הזאת, הידיעה הפנימית כי מדובר בדבר מה רע בעיקרו, לא השביתה בי את קיומו.

 באופן די מזוכיסיטי לכאורה די שמחתי במשך שנים על שלא זכיתי במשוב עצום ורב על עשייתי בתחומי השירה והפרוזה. לא היה לי ספק כי למשוב נודעת השפעה רבה על הכותב. משוב מכתים את האמן. כנגד זאת ובסתירה מעיקה, הרגשתי כי יש סף רעב למשוב שאם אינו מסופק הוא עלול לשתק, "להוציא את הרוח מהמפרשים".

 כשעבדתי בתוך הוצאת ספרים גדולה התחדדה מאוד תפיסת קללת המשוב. כוכבים עלו שם ונפלו לבקרים ולערבים. שימשתי שם כעורכת כתביהם, ובערבו של יום שלי שם אמרתי לעצמי: מה שלא ישבור אותך יבנה אותך וטוב יותר. כל כך הרבה כוכבים סביבך ואת לא ביניהם, עניין מתסכל למדי. אם זה לא ישבית אותך כליל מליצור, זה יוביל אותך אל המקום הנקי ביותר – ונלאיתי כלכל ולא אוכל! אם אצור, אמרתי לעצמי, זה יהיה רק כי לא אוכל אחרת. אצור למען קיומה של היצירה לעצמה. איש לא מחכה לה. איש לא זקוק לה. העולם מסתדר מצוין בלעדיה. רק שאני בלעדיה לא יכולה. זהו, אגב, בדיוק המקום שמתוכו נוצרו שירי וסיפורי הראשונים כשהייתי בת שבע-עשרה בערך. והמקום הנפלא הזה הלך והיטשטש וכוסה שכבות כשהתחלתי להתנהל בנתיבי עושי הספרות. הוכתמתי – ולא לטובה!

 בשנים האחרונות חל בי היפוך פנימי. הודיתי לאל שלא הקדים למלא לשובעה את רעבוני למשוב. ידעתי בעליל כי אילו עשה זאת למעני היה נגרם לי נזק גדול. השכלתי להבין כי יוצר אינו רק תוצר של כישרונו אלא גם ולא פחות של תכונות אישיותו, שאינן קשורות אף לא במילה שיעלה על הנייר (או יקליד על המסך). הפנמתי חד משמעית כי הרעב הנפשי למשוב הוא אבי רוב חטאת ליוצר. טבעי אמנם הרעב הזה, נורמלי לגמרי, אך הוא התגלמות השטן. לא פחות.

 כנגד או בצד זאת דבקתי במילה – עיקשות. עיקשות כתכונת אופי חיונית ביותר ליוצר שאינו "כוכב" בן יום. עיקשות להמשיך וליצור כל עוד או כאשר הוא חייב, לא יכול אחרת, לא יכול להימנע מלהעלות על הכתב את מילותיו.

 והיה עוד ביטוי שאימצתי בלב שלם – כל דבר בזמנו. לא המצאתי את זה, כפי שלא המצאתי עוד שלל תובנות מופלאות לחצייה נכונה ונקייה יחסית של דרך החיים. ויחד עם זאת, הדרך אל הפנמת התובנות לא פשוטה ולא קלה ולא מובנת מאליה.

 ואז ניתנה לי שעת חסד לחוות את ה"כל דבר בזמנו". ספרי "עירומה על גב סוס במונגוליה" כלל גם שירים שפורסמו לראשונה בספרי הראשונים. למעלה משני עשורים היו צריכים לחלוף עד שהשירים הללו, שלא זכו במשוב כשפורסמו לראשונה, זכו עתה למשוב עז שריגש והפליא אותי מאוד מעצם היותו הוכחה עד כמה מבחנה של יצירה אינו תלוי-זמן-יצירתה.

 ואז הוצע לי לפתוח בלוג. לכאורה שנים של בדידות בעיקרה – כך חשתי – הגיעו אל קצן. זכיתי בבמה משלי, נגישה וקלה מאוד לתנועה. משול הדבר  למצבם של סופרינו בעלי הרייטינג הגבוה; אלו שספריהם רבי מכר עוד לפני שעזבו את בית הדפוס. שנים קינאתי ולא קינאתי בהם כלל. אני תוהה עד כמה כל אחד מהם הוא עדיין הבעל בית האמיתי של נפשו היוצרת פנימה; עד כמה הוא משוחרר בעת היצירה מהבלי הרייטינג, מהצורך "לספק את הסחורה", לשמר מעמד – במילים פשוטות להישאר אהוב הקהל.

 שנים נמנעתי מכל נגישות ל"עולם הבלוג" מתוך תחושה כי זהו עולם בדיוני, הזוי, לא אמיתי. בזאת טעיתי! שום בדיוני, שום הזוי ושום לא אמיתי. התחושות שמתעוררות בי בכל פעם שאני מעלה פוסט-שיר הן אמיתיות לחלוטין וחריפות לגמרי, ובעיקר מסיטות מהעיקר – מדלת האמות שביניהן בלבד אוכל לחזור אל אותו מקום היולי שממנו התחלתי ליצור שירים וסיפורים; לחזור אל המקום הנקי הזה עם כל הכלים שרכשתי בדרך – ורק לא עם הקהל. מוטב שהקהל יישאר הרחק, בלתי ידוע, נעלם ודומם רוב הזמן.

 בכך אני משוכנעת בערבם של כחמישה חודשי בעלות בלוגית, הבוקר הזה. דומה אני בעיני עצמי לאדם לפני ואחרי הסיגריות הראשונות בחייו. אחריהן – אם תפס עצמו בזמן – עליו להתאמץ להיגמל מהנאה שעד לפני זמן לא חווה כמותה. הנאה שהיא רעה לו מעיקרה. רק שגם אם וכאשר ייגמל, הוא כבר לעולם ייוותר מוכתם בחוויה של רעב שבא על סיפוקו, יניקת אהבה אינסטנט במקרה "הטוב" או שיעול רווי ליחה אם שנייה לאחר פרסום שיר מחרפים ומגדפים אותו, וגם אז אין עוז רוח ונפש להתרחק מהמסך ולשאוף אוויר צח ולהחלים.

 מודה ומתוודה – מבקשת לעצמי החלמה מלאה ומהר. השאלה היא מהי הדרך?

 

  

 

58 תגובות

  1. יעל ישראל

    אוי ענתוש, בדיוק כתבתי לך מייל, וגם העלינו בדיוק באותו רגע פוסט, כל אחת עם המשא הכבד שעל ליבה. 🙂
    מעניין מאוד מה שכתבת, ואני מבינה מאוד. והעיקר, אם לא היית פותחת פה בלוג, לא היינו מתחברות, ואז שכרנו היה יוצא בהפסדנו.

    • בפוסט הבא נכתוב דברים חיוביים – על הבלוג כמיקרוקוסמוס… שבת הבאה. סיכמנו? חברתך, ענת

      • יעל ישראל

        אגב, ענתוש, לדעתי האישית לא צריך להעלות סיפור או שיר שזה עתה נכתב לרשת. אני מעולם לא עשיתי זאת, כי ממש מזמן הבנתי שכל התערבות של הזולת בתהליך היצירה שלי, פוגע בה. רק כשאני יודעת שעשיתי כל שביכולתי למען היצירה, אני שולחת אותה לעיתון או להוצאת ספרים. למעשה, גם לא חשפתי כאן אף פעם יצירה ספרותית שלא פורסמה קודם בספר או בעיתון.

        אבל, אני אישית חושבת שבלוג הוא מקום מצוין להבעת דעות בעניינים שונים, ולקידום אג'נדות שונות, ולכן רציתי להקים בלוגיית סופרים ומשוררים שיביעו את דעתם על דברים שמעסיקים אותם, לאו דווקא שיפרסמו מיצירתם. זה כמובן, אף פעם לא קרה. לצערי, אגב.

        • א. יצירה שכבר פרסמנו, לתחושתי אין טעם לפרסמה כפובסט.
          ב. תמיד נשאלת השאלה מתי מיצינו באמת את תהליך הכתיבה לפני שאנחנו מפרסמים… והאפשרות הזאת של פרסום בבלוג כל הזמן קורצת לקיצור זמן נשימת יצירה בסתר.
          ג. את הכוונה הראשונית שלך, יעלה, בייסוד הבלוג אני קונה לגמרי – ומתכוונת ליישם. זו הדרך המתבקשת להיגמל משאיפת יתר עמוקה מדי, קרי פרסום-תגובה על היצירה שהיא הכי קרובה לנפשנו החשופה תמיד, ולא לבריאותה.

          • יעל ישראל

            נהפוך הוא, לפני חמש שנים, עוד לפני ימי ברשת, עלה לי רעיון להקים מקום כזה לסופרים, שבו הם גם יכתבו רשימות על עניינים ברומו של עולם, וגם ישתמשו בבלוג בתור ארכיון וירטואלי.

            ואז לפני שלוש שנים הזדמן לי ליישם את זה בפתיחת הבלוגיה הזו, למרות שזה לא ממש קרה, לצערי.

            אבל להשתמש בבלוג בתור ארכיון וירטואלי של יצירות שכבר פורסמו, זה דבר שעוזר לכל יוצר. כך מה שאת רוצה שיראו עלייך ברשת כשנמגגליןם עליך, נמצא כאן תמיד. זה יחסי הציבור הכי טובים.

  2. יעל ישראל

    אוף התגובה עפה לי לפני שסיימתי לכתוב.

    זה ההמשך.

    לגבי הבשלת יצירה, הכוונה שמגיע הרגע אחרי שהקפאנו יצירה לכמה חודשין או שנה, וחזרנו אליה, ושכתבנו, והגענו למצב שאני מבינים שנתנו הכול מבחינתנו ליצירה. זה המקום לתת לעןרך לקרוא.

    לעיתים רחוקות יש מצב שבו יש יצירה שאנו מתלבטים לגבי, ןאז יש מקום לתת למרות שאיננו סגורים עליה. אני אישית לא סבורה שבלוג הוא המקום לכך. אני מעדיפה לתת לעורך שאני מעריכה אותו, לקרוא.

    • גיורא פישר

      אני הרווחתי הרבה דברים מה "בננות". גם בימים אלה, לאחר שהספר שלי יצא לאור ,אני מקבל מכתבים מאד יפים מקוראים שמגיעים אלי דרך ה "כתוב אלי" שבבלוג.

      • גיורא אנא שאל את עצמך בינך לבינך שאלה אחת למעני וקודם כול למענך: האם המקום שממנו אתה כותב שירים כיום לאחר כל התגובות הוא אכן אותו "מקום פנימי" שממנו כתבת את שיריך הראשונים לפני שראו אור? ואם חל שינוי במקום שאל את עצמך מהו השינוי. מחכה לממצאים. וכל זאת לא ממקום של התגרות חלילה, כי אם ממקום סקרן וכן לחלוטין.

        • גיורא פישר

          לענת
          אענה לך במלוא הכנות:
          קשה לי לדעת, ואני לא מתחמק.
          אני חושב ש "האני הפנימי שלי" כל הזמן בתזוזה.

          אני יודע שבשלב הראשון של כתיבתי (טרום הבננות)הייתי צמא ל תגובות חברי ששלחתי להם את השירים. בשלב הראשון החשיבות הייתה דווקא להערות הענייניות שעזרו לי להתכוונן בכתיבתי. הרגלתי את חברי להעיר לי בלי להתבייש. אני רואה בשלב הזה שלב חשוב בכתיבתי ולכן ב"תודות" של הספר הודיתי ל"חברי שעזרו לי לחדד את קולי". אני לא יכול להכחיש שגם למחמאות שקיבלתי היה משקל מבחינה רגשית.

          ב"בננות" התהליך היה שונה.
          הגעתי לכאן במקרה, בעקבות שיטוטי באינטרנט בעקבות משורר שכתיבתו מצאה חן בעיני.
          הפכתי להיות "מגיב מן השורה". לאחר זמן אזרתי אומץ וסיפרתי שאני כותב וביקשתי ממי שמוכן לפתוח לי את דלת בלוגו כדי שאוכל לפרסם אצלו.
          היה לי מאד חשוב לבדוק איך שירי "עובדים" על אנשים שלא מכירים אותי ולא מחפשים את השכול בכל שיר וגם לא מעניקים לי נקודות זכות מפוקפקות "בזכותו".
          ארבעה אנשים טובים פתחו את בלוגיהם בפני, והשירים התקבלו מאד מאד יפה. לגבי ,זו הייתה שמחה גדולה והקלה לגלות שלשירים יש תוקף גם בלי ההיסטוריה של הכותב. התקבלתי לבננות אך
          יצאתי מ"ארון השכול" רק לאחר כשנה, כשראיתי שיש הערכה לכתיבתי גם בלי המידע הרגשי הזה.

          בחודשים הראשונים שלי בבלוג אכן התמכרתי לתגובות ולהתנהלות בבלוג.באותו זמן גם לא נכתבו שירים חדשים והייתה לי תחושה שיש קשר בין חיי הבלוג והיובש.

          שחר מריו הרגיע אותי וסיפר לי שגם אצלו זה היה כך, ואחר כך הדברים התאזנו.
          אני אוהב תגובות חיוביות , אני עדיין שולח לחברי הקרובים גרסאות ראשוניות של שירים כדי שיעירו ויאירו. עם הזמן, מנגונוני הבקרה שלי השתכללו, אך אני עדיין זקוק לעין חיצונית.
          שמתי לב לכך שעם הזמן אני זקוק פחות ופחות לאישור חיצוני ,אולי זה בגלל הבטחון הפנימי (הפואטי) ההולך וגדל עם הזמן.
          כשהתחלתי לכתוב ,החלטתי שאני לא שם צנזורה על עצמי ,לא בנושאים שעליהם אכתוב ולא במשלבי הלשון שאבחר. ואכן, אני כותב על מה שאני רוצה.
          אבל שמתי לב לכך (בצער)שלא את כל השירים אני שולח לחברי או מפרסם בבלוג.
          כמו ששר שלמה גרוניך: "כולם רוצים שירים שמחים, שירים בשני אקורדים".
          בקיצור, אנשים אוהבים שירים "מאשררי חיים",ולא כל השירים שאני כותב הם כאלה.
          ולכן, אני מהסס אם לפרסם אותם בבלוג או לשלוח לחברי, כי מה שקורה בדרך כלל הוא שליחת "מילות עידוד" או לחילופין כעס.
          הייתי רוצה שהקוראים יתייחסו גם למלאכת השיר, אך באופן טבעי הם נמשכים לתוכן.

          אז כן, לצערי הרב יש לבלוג השפעה על מה אני מפרסם, אך לשימחתי לא על מה אני כותב.
          גיורא

          • "הרך ארכה עד מאוד/ אמר הגבר", וגם האישה. ואנחנו עוד רחוקים מלשבת בצד הדרך. אכן דרך ארוכה כנראה כולנו עוברים, ואני מודה לך גיורא על תיאורך המשתף בדרכך את דרכך. ומכל מלמדי כרגיל השכלתי וגם הפעם. אני זוכרת שאי פעם לפני הרבה שנים צפיתי בסרט מופת במוזיאון תל אביב. האולם היה כמעט ריק לגמרי. למה? כי הסרט היה מדכא לחלוטין. אז לראשונה הבנתי שאמנות היא תנאי הכרחי אבל לא מספיק לכך שיהיה קהל. עכשיו אתה מגלה שגם בשירה לדידך זה כך. מי היה מאמין. ועוד דבר ציינת – את תהליך רכישת הביטחון העצמי. גם זו סוגיה חשובה ומרתקת – באיזו מידה היצירה מושפעת מהמקום הקיומי שבו מצוי היוצר. אפשט זאת בדוגמה שהיתה לי לסמל. לפני שנים במסגרת היותי עיתונאית ספרותית במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות נשלחתי להיפגש עם סופר שלימים נעשה מטאור בשמי ספרותינו. באותם ימים הוא כתב את הרומן שהקנה לו את המטאוריות הזו. ישב הגבר מולי ושידר ביטחון עצמי שמימי לא ראיתי. דיבר על יצירתו ממקום של אדם שיודע כי נכונו לו גדולות. ואכן נכונו לו, ולא זאת בלבד אלא שכתיבתו מבטאת היטב את אותו ביטחון עצמי… כלים שלובים וכן לא העיר הכישרון המולד. ומי שלא זכה בביטחון הזה מבית אביו לחצוב ממנו – צפויה לו דרך מעט יותר ארוכה. איש איש לגורלו ולמסעו.

          • מחמת קדושת המשוררת הנפלאה
            הדרך ארכה עד מאוד… סליחה ומחילה, עוונות חיפזון המקלדת.

  3. גיורא פישר

    אני הרווחתי הרבה דברים מה "בננות". גם בימים אלה, לאחר שהספר שלי יצא לאור ,אני מקבל מכתבים מאד יפים מקוראים שמגיעים אלי דרך ה "כתוב אלי" שבבלוג.

  4. ענת היקרה,
    את התשובה כמובן אפשר למצוא רק כל אחד לעצמו, אבל אצלי בדרך כלל הדרך שטובה לי היא דרך אמצע. לא להיגמל לגמרי, ולא להתמכר לגמרי, ואולי ליצור מנגנוני השהיה פנימיים, למשל לפרסם בבלוג יצירות שאינן חדשות וטריות או להוריד את קצב הפרסום…
    ולולא הבלוג לא הייתי מתוודעת אלייך ולשירתך, אז אני שמחה שיש לך בלוג!

    • חכם וגדול מאיתנו אמר אי אז שדרך האמצע או "שביל הזהב" הם הקשים ביותר למציאה. ואת זאת הוא ידע הרבה הרבה זמן לפני זמננו שעיקר הקושי שבו – שפע פיתוייו הזדוניים-המענגים לרגע. אקשיב לעצמי שבקולך המנווט אל האמצע הזה, כי לתחושתי לשם כך חוברנו והתחברנו כאן מעבר לכל משוב מזדמן על שיר כזה או אחר שממילא ימצא את מקומו ביום מן הימים בספר. אגב, לי, אם מישהו מקוראי השיר בפוסט ימצא בעצמו רעב לרכוש ספר שלם ולקרוא בו, זו תהיה התוודעות אמיתית לעולמו של יוצר. ובדרך בהחלט הכי חשוב זה שאת ואני למשל מכירות זו את זו כבנות אדם, היכרות בין נשים שיש ביניהן כבנות אדם משותף רב, להעשיר, וגם לא אבוש, להפחית את תחושת הבדידות הקיומית שמבקשת לעצמה לא סמול טוק בין ידידות, אלא שפת נפש משתפת ומשותפת.

      • עבודה קשה מאוד, שביל הזהב הזה. ובכלל הכול קשה כל כך!
        והאינטרנט, אני כועסת עליו כשהוא לא מזמן לי את מה שאני רוצה וצריכה, אבל אז אני נזכרת שהציפיות שלי נוצרו מכך שלפעמים הוא כן עושה זאת, ולראיה מילותייך היפות והנכונות.

  5. טובה גרטנר

    היי ענת
    הנושא שאת מעלה חזק מאוד למי שאני, ובכל זאת בהצחה עם ההתלבטות שלך, בהרגשה שלי נושא הגבולות מאוד חשוב לך, מאוד אהבתי מה שכתבת על נושא העריכה וגם שם שמת גבול האם להיות חברה של הכותב ובחרת שלא.
    מי כמוך וכמוני יודע שמה שקובע בהתפתחות שלנו זה משהו אחר ואל תשאלי אותי מה, אולי סך הכל של הדברים.
    תודה שאת משתפת אותי במחשבות שלך, לא הייתי מצליחה להגדיר כמוך את הרגשות שלי לגבי המעורבות פה בבננות.
    להתראות טובה

    • טובה היקרה, שמת את "האצבע" על דופק או הדק ההוויה האנושית (בעיני, לפחות) – כשנקטת במילת המילים: גבולות. רגע היוולדותו של דבר מה – תינוק, יצירה, יחסים בין שניים – הוא אולי הרגע היחיד שמתחייב להיווצר מן האין, מהכאוס, מכוחו המתפרץ ושאינו יודע גבולות של היצר. לימוד הגבולות מרגע זה של ראשית היווצרות – איזהוא החכם הכובש את יצרו. ההתהלכות האינסופית בחיינו בין יצר/יצירה ללימוד הגבולות הפנימיים היא מבחינתי החשובה מכול. וכפי שציינת, אין דרך אחת ברורה גם לא לבעל הדרך – ומבחן ההצלחה אם המילה הזאת מתאימה בכלל – הוא בסך הכול שנאמד ביום חשבון הנפש, שמבחינתי יכול להתקיים לפחות פעם בשבוע. תודה על תגובתך המאירה.

      • טובה גרטנר

        וגם תודה לך על תגובתך, עצם הנגיעה במחשבות אלה, פתחה לי את הלב הבוקר, אם לא את לא הייתי מצליחה לגעת באזורים העדינים האלה. כמו שאמרת – בן הדופק להדק.
        שבת שלום טובה

  6. יוסי וקסמן

    ענת יקרה,

    אכן את צודקת – קשה הגמילה ממחמאות האינסטנט, שלפעמים גורמת לך ליצור יצירות אינסטנט. אבל לאחר שלוש שנות אינטרנט מושקעות אני למד שהעולם משתנה בקצב מהיר ומסחרר, ומעניק לנו, היוצרים, כלים חדשים נוספים ליצירה, לפידבק (שצריך ללמוד את הפרופורציות האמיתיות שלו, ולדעת לנפות את הטוב מהרע, או מהבנאלי), ליחסי ציבור, לרקימת חברויות חדשות, לקבלת מידע שבכל דרך אחרת לא היינו מגיעים אליו – ומהר כל כך; כלים שאני מנסה אותם יומיום ומוצא שהם לא רק מענגים אלא גם מאלפים ומועילים.

    נכון שהיד הופכת לקלה על המקלדת או על הסורק, אבל גם זה סוג של כלי חדש.

    לומדים כל יום.

    נשיקות,
    יוסי

    • יוסי יקירי משכבר והרחק מעין הבלוג, עשית בתגובתך קצת סלט… עירבת בין כוחו של האינטרנט לספק מידע זמין לבין תגובות אינסטנט על יצירות. אתייחס רק לעניין השני, כי הראשון תועלתו המובהקת ברורה אפילו לי. אתה עצמך הרחקת מהכרך הסואן לעין הוד, לרבוץ בין הזאבים כדי כנראה ליצור ב"נקי". אפשר עדיין לבוא לכמה ימים? כי זו התשובה והפתרון לכל תגובות האינסטנט כולן – אגב, גם הלא מחמיאות…

  7. מחקרים שהתפרסמו לאחרונה מלמדים כי על אף יתרונות מוכחים של הכלי הוירטואלי, חסרונותיו ואף נזקיו מחייבים התבוננות בשאלות חברתיות, ערכיות ובמקרה של מה שאת מעלה בסוגיית היצירה והזיקה שבין היוצר/ת לקוראיהם. חסרונות מוכחים: סיפוק מידי, אובדן המרחב הזמן וההנאה שבאיטיות, אובדן הממד שטומן בחובו השיח פנים אל פנים – מבט, מחווה, שפת גוף.
    הפיתוי גדול, הרעב למשוב, לאהבה, ליחס במציאות ההולכת ומגביהה חומות של ניכור, תהיסכול יוצר שתי תגובות אחת מרחב המאפשר לפרוק כעסים ותסכול ללא לקיחת אחריות, ומאידך יד קלה על הדק התגובה האוהבת, אבל הכל כך שטחית. המרחב מפתח יחסי תלות: הגב לי ואגיב לך. אין ממידת האנוש וזמנו בעידן המהירות הזה להתייחס בכובד ראש ולהגיב ברצינות ליצירות ויוצריהן הפוערים פיהן כגוזל מורעב. וזה ממכר!!!
    מאידך זהו מרחב היכול ליצור היכרויות חדשות ומפתיעות וגם לא מעט רגעים אנושיים מרגשים.
    השאלה ענת מה מחפשים ברשת, איזה ציפיות תולים בה, עד כמה התלות הזו יוצרת כתמי עיוורון לאותו מקום של רעב אמיתי, אותנטי שאינו תלוי תגובה כזו או אחרת.
    האם רעבונו וצמאונו של טנטלוס מביאים אותו ליצירה? לא בטוח. אבל אין ספק שמחברי המיתוס הזה היו יוצרים שהבינו היטב לנפש האדם.אני עצמי בתקופת גמילה.
    האוויר אכן צח, יש יותר פנאי לקריאת אותיות דפוס המתעוררות לתחייה בין עלי ספר בריח דבק נהדר, ליצירה משוחררת יותר, אך הפיתוי, והקריאה: 'התשמעו קולי' מרחפים מעל מקשי המקלדת.
    הפוסטים שלך מעוררי מחשבה.

    • מעודי לא חשתי שמחה ומעודדת למקרא תוצאות סקרים כפי שחשתי למקרא שורותיך, אבינועם, שסיכמו והאירו את עיני הנשמה התועה… ולקראת סיום הקריאה בתגובתך כבר הרגשתי דחף ללכת למדף ולקחת ספר שימיר את מסך הפלדה. אז הנה הספר כבר על ידי ואני עדיין מול המסך. וכך כנראה יוסיפו חיינו להתנהל גם וגם כלוליינים על חבל, רק שהמודעות והידע הם בהחלט מקל חיוני לא ליפול עמוק מדי.

      • לא מובנת נימת האירוניה והלגלוג. מישהו הגיב לך כאן ברצינות ואת מחזירה בסכינים. שיבושם לך

        • איפה האירוניה הלגלוג והסכינים? מישהו השתגע כאן? לך לדוש ושפוך בושם על מלוא חושיך. על חשבוני.

    • פנייה אישית נרגשת לאבינועם. אם תחזור לפוסט הזה מקווה שתגלה את שורותי אלה. לפעמים הכתוב טועה בהעברת הטון. חלק משיבושי הרשת. מקווה מאוד מקווה שקראת את תגובתי מהבוקר בטון הנכון. התכוונתי ברצינות גמורה לכל מילה שם. אפס אירוניה. תגובתך שמחה עודדה ואף תרמה רבות לעומק נשמתי התועה.

      • ענת, לכך בדיוק התכוונתי. גם בשיח פנים אל פנים ניתנות פרשנויות מוטעות, בודאי כאשר לא נלווים האינטונציה והמבע הבלתי מילולי. תנוח דעתך, לא ראיתי בתגובתך אירוניה ולגלוג.(אם כי אני יכול לראות היכן הרגיש/ה בכך המגיב/ה האלמוני/ת. אבל מגיב/ה יקר/ה באמת אין צורך להגן עלי)
        שמח שתגובתי תרמה ושמחה.
        שיהיה שבוע נפלא

      • הכל בסדר ענת.קראתי את הדברים בטון הנכון.( אני יכול לראות היכן חש המגיב/ה האלמוני/ת באירוניה.)
        שיהיה שבוע נפלא, פורה ויוצר

  8. ענתי, אנחנו אוטוטו יוצאים, ולא הספקתי לקרוא את כל התגובות שכתבו לך, למרות שהן מאד מאד מעניינות אותי. אבל צדתי את אחת התגובות של לי, הקצרה. היא אמרה משהו בזכות המינון. לי עצמי הייתה שנה עם הרבה זמן מחשב, והרבה זמן באופן כללי, שזה קללה וברכה כאחת, כי יש לך המון זמן לעשות דברים שאתה אוהב, אבל מאידך, יש לך המון זמן למחשבות. אצלי הן היו מאד עצובות. זאת אומרת, זה היה זמן למחשבות לא טובות, בהכרח. וזה מוביל אותי למה שרציתי להגיד לך, שאני בטוחה, שמהשנה הבאה, זה ישתנה. לא יהיה לי את הזמן הזה, להיות כל כך הרבה בבננות, ולכן המינון יהיה חייב להיות הכרח.ולא מבחירה. אבל אני חושבת שמינון, זה הדבר הכי חשוב. הייתי מחליטה במקומך, על פרקי זמן קבועים, נניח כל שבוע, על זמן של העלאת פוסט, וזמן תגובות וכו', ואת שאר הזמן מקדישה לדברים החשובים באמת. הרי הזמן הזה מול המחשב, עבורי, הוא זמן מבוזבז של יצירה. זה אולי שונה בשירה, אני כותבת רק פרוזה, אבל מינון. רק מינון. בשום אופן אל תלכי! אבל זה נורא חשוב שיהיו תקופות בלי בננות לחלוטין. ממש כהגדרה. כל מה שכתבת מאד מאד נוגע לי.
    נשיקות יקרה מאד. וגם אני מצטרפת למי שכתב, אני חושבת שיעלה, שלא היינו מכירות זו את זו, אלמלא בננות. ואת אוצר. אין מה להגיד.

    • אני מנחשת שהכותבת "האלמונית" היא איריס אליה. אם כן זו ההוכחה שיש לך חתימת יד ולב מובהקת, וגם שאכן מיהרת מאוד ובאופן שונה מכותרת הפוסט הזה. ואת הצעותיך אנסה לקבע כמסמרות, תוך ידיעת קושי אישי מיוחד מובהק – עבודתי היא מול מחשבי… כל עוד לא הייתי חלק מהמטע לא היה עלי להתנזר ממנו. אין כמו מבחני אמת ואתגרים להוכחת המשך קיום גשר אמיתי אל לב המטע, תרתי משמע.

  9. כיוון ששמך מופיע אצלי לראשונה, ולמיטב זיכרוני הוא לא הופיע בבלוגים של עמיתי, אז אולי אתה אורח ולפיכך אגלה לך שאתמול כבר התנהל דיון פעוט בעניין "הכול בעיני המתבונן". כך גם בענייני "פלצנות". "כך עושות כולן". שמעת על יצירה כזו? אז ביצירת הקשר בין בנות המטע כולנו נתונות לפרשנויות והרשות נתונה לכולנו להגיב זו לזו. ובכל מקרה תודה על העצה.

    • לא כולן.גם לא כולן פלצניות.
      מה, אין לך כושר הבחנה?
      זאת גם לא העצה, אלא שאלה.

      • דוב? אני שואלת כי שכחת לציין שם הכותב. אתה מתחכם? או "מתפלצן"? זו תשובתי? והנה עוד אחת: לא כל מי שאתה מגדיר כפלצנית גם אני מגדירה כפלצנית. ובכלל אני מגיבה לכל מי שמגיב אלי – אפילו לך ולשורש יהודה (אם אתה מכיר אותו) שאיכשהו נעדר היום. כנראה נסע למטע אחר לנוח.

      • שורש יהודה

        1. היוצרים פה לא בשביל חברות (לכו לפייסבוק) אתם פה בשביל שיתנו לכם מחמאות, שיכירו בכם, שתוכלו לראות שכתוב ליד שמכם משורר או סופר או ערוך או נוד נפוח. אתם פה כי לא היצירה מעניינת אתכם אלא מחיאות הכפיים. אתם רוצים סיפוק מיידי, הערצה לאגו. אתם משתמשים בבלוג להעלות ביקורות עליכם, כל פיפס שכתבו עליכם בעיתון כבר פה, אתם משכפלים מה שנאמר עליכם או יצירות שלכם שראו אור במקומות אחרים, העיקר לספק הרעב להכרה.
        2. ברור שיוצר צריך משוב והכרה, ואת טועה לויט שמשוב הוא הרסני. משוב רע או טוב הוא יעיל מאוד. רק המקבל צריך לדעת לסנן מה נכון ומה לא נכון. אבל הרדיפה אחרי המשוב היא הפסולה. הליך היצירה הוא הכיף של יוצר אמיתי ולא מחמאות מתחנפות על יצירתו, ביקורות ומאמרים ופרסים.
        3. ענת לויט, הבלוג הזה הוא הרסני ליוצר. הכל פה מזוייף, חנפני, חבר מלטף איברו המזדקר של חברו. אין בבלוג הזה כישרון, אין דיאלוג של אומנים, אין משוב אמיתי. תסתכלי ותראי עם יוצר קיבל פה פעם ביקורת לא מחמיאה על יצירתו.
        אני מבין לליבך שלא זכית עד היום להכרה ופרסום. יתכן כי גם אני הייתי הופך מתוסכל מכך. אך אם תתמקדי ביצירה ולא תשחיתי זמן מול המסך החנפני הזה. בסוף תזכי להערכה ראויה. אם את רוצה ממש פרסום, אז תנהגי כמו המפורסמים: מרפקים, יחסי ציבור, מצאי לך אח חולה נפש, חויה לסבית, ערבי ששכבת איתו, בן מת, נצלי קשרייך עם חברים בתחום (רן יגיל הולך מצויין היום) בהוצאות הספרים שלך, שהיחצנים ידחפו אותך.
        השאלה מה זה ייתן לך בסוף. עוד ביקורת? כתבה בעיתון? עוד 10 עותקים שימכרו?
        4. אני מרגיש כמו חוה עכשיו. טרחני ארכני ומשמים. ממש הפכתי לכמוכן בבננות בלוג.

        • שורש בוקר טוב, רק כתבתי על אודותיך לאחד בשם דוב והנה הדוב האמיתי – כלומר, אתה – התעוררת עם החמור. אתייחס רק לסעיף שניים ושלושה במגילתך. אכן תהליך היצירה הוא גם מהנה אך גם אודה כי הוא לעתים סיוט לא קטן, ולא ארחיב ואנא אל תקפוץ כמוצא שלל על מילת הווידוי "סיוט". ובאשר לסעיף שלוש. הוא מכיל סתירה עצמית שלך. הרי אתה אמן ואף דגול, שבאמתחתו ספר הספרים של המאה העשרים ואחת, ואתה מתפקד נפלא כמבקר-על בבלוגייה וגם כלפי, ואני מייחסת חשיבות לדבריך המבקרים ואף מחלצת מהם את המיטב לדרכי האישית. והשורה התחתונה, האמת כבר דאגתי לך שהלכת לשוח בשדות זרים וזרות, כי לא תאמין אבל המטע הזה מתאים לך בול, אפילו אתה מודה שנעשית כמונו (טרחן לא קטן, לפעמים). רק המשך ליצור, כי שם אכן ההנאה האמיתית, ובבוא היום אולי נגשים את משאלת לבך – ונהיה מבקרים ענייניים ותורמים ולא מתחנפים כלפיך. חזון אחרית מטענו לרשותך.

          • שורש יהודה

            זה הדיאלוג שאת מחפשת? זה המשוב שקוסם לך?

          • לא מדויק. כנראה עינך החדה מחמיצה פה ושם. היו שירים שמגיבים ביקרו (אולי בעצם זה היית אתה בשם אחר) והציעו הצעות ייעול כאלו ואחרות. נדמה לי שאתה פשוט תפסת פיקוד על תפקיד מסוים ומסרב להיפרד מהתפקיד ולו במעט. כך בכל משפחה יהודית בעצם. לכל אחד בה יש תפקיד ומתקשים להפריד ולהיפרד, ובסוף גם יש מי שמתעד ואף יוצר יצירות מופת מכוח העיוות הבימתי-משפחתי. ראה למשל קפקא. אגב, הוא ברשימתך? סתם סקרנות.

          • התגעגעת לשורש יהודה? והנה הוא.
            תגידי תודה.

          • תודה לך דוב ותודה לשורש שנדרך להמיית לבי או שמא אתה ושורש חד הם, מחוברים איכשהו לכוח התת מודע שלי או תפילותי… עכשיו יהודה פוליקר בקיסריה מחכה לי (לא אישית חלילה)

          • תהני בפוליקר
          • גיורא פישר

            ליאור עזיז החנטריש:
            בהמשך, השורות הראשונות מכתב התביעה שהגשת נגד נעה מנהיים,
            כמה שאתה חנטריש!!!
            בפתיח, כדי להוכיח כמה אתה נפלא אתה מביא כדוגמא את הביקורות שניכתבו עליך, ובמיוחד את זו שנכתבה בעיתון "הארץ".
            מביא את הראיונות שעשו איתך בשבועונים.
            כל זה כסמל לחשיבותך ,כעובדות ניצחות שיעזרו לך לזכות במשפט, כדבר אלוהים בהר סיני -לך מותר
            ולנו אסור?
            מה שמותר ליופיטר אסור לשור?

            והכי גרוע ,הניצול המביש שלך של דודך המנוח חלל צה"ל כהוכחה לכך עד כמה אתה ממשפחה "חשובה"

            אתה חדש בבננות, אך מי שזוכר את כניסתי יודע שלא הזכרתי דבר וחצי דבר על נפילתו של בני (אתה יכול להכנס לביוגרפיה ולראות) וכמו כן, במשך השנה הראשונה כאן לא פירסמתי שירים הקשורים לשכול. "יצאתי מהארון" רק ביום הזכרון, ומאז לא פרסמתי שירים הקשורים לכך ,כאן בבלוג.
            גם על כריכת הספר בפרק הביוגרפיה הקפדתי לא להזכיר את בני.
            ואילו אתה, מסרסר בזכרון של דודך כדי לזכות בנקודות זכות במשפט,
            כדי לפרוט אותו לדמים.

            אני מחכה להתנצלות ,היא לא חייבת להיות גלויה. אתה יכול לכתוב לי ב"כתוב אלי" בעמודה הימנית של הדף שלי.

            גיורא

            הנה ראשית כתב התביעה של ליאור עזיז:

            1. אני סופר מוכר וידוע לציבור. פירסמתי שני ספרים בהוצאת זמורה ביתן

            ובהוצאת הקיבוץ המאוחד, שזכו לביקורות מהללות וטובות בעיתון הארץ

            ובעיתון ידיעות אחרונות. נערכו עימי ראיונות ענק בעיתונות הכתובה

            והמשודרת.

            סיפורים שלי נכללו באנתולוגיות יוקרתיות בישראל ובארגנטינה.

            2. יש לי תואר בהצטיינות מהחוג לקולנוע וטלביזיה באונ' ת"א.

            בעת האירוע, הייתי סטודנט שנה ד' למשפטים, בתוכנית למצטיינים, במרכז

            הבינתחומי בהרצליה.

            3. שם משפחתי מהולל מהבחינה הצבאית. דודי, נסים עזיז, הוא ההרוג הראשון

            בקרב הגדול על ת"א בשנת 1947. זה היה הקרב הפותח של מלחמת העצמאות,

            ודודי הוא ההרוג הראשון של מלחמה זו. על שמו של נסים עזיז ושניים

            מחבריו שנפלו בקרב זה, השלושה, יש בתל אביב כיכר ואנדרטה, ברחוב ויצמן,

            סמוך לגדות הירקון.

          • 1. לידיעתך, בתביעות לשון הרע, יש חשיבות למי הוא נפגע העבירה. ככל שהוא מוכר, ידוע, ובעל ייחוס כלשהו, אז הסכום שהוא יזכה בו, יהיה גבוהה יותר.
            לכן הסופרלטיבים בפתיח.
            2. לגבי דודי. הרי אין אדם חי בישראל מלבדי היום, שיודע כי דודי הוא ההרוג הראשון של מלחמת יום העצמאות. ואין איש יודע על הקרב על ת"א ב-47, ואם יידעו אי פעם, זה יהיה רק אם אני אפרסם הסיפור.
            והנה, למרות זאת, מעולם באף ראיון בעברי לא הזכרתי אפילו בפיפס את הדבר.
            אני לא מסרסר בקרובי המתים לשם מכירת ספרים! אבל אני ישתמש בהם לשם יעדי האמיתי, וזה לא ספר, ולא משפט-אלא ראשות הממשלה. תצביע לי כשארוץ.

          • אתה צודק, המון מצביעים עליך. אתה עוד מעט תשב על כיסא בטון מאחורי סורג ובריח.

          • אני כל כך מקסים ומדהים וחכם ומתוק, וספרי הבא הוא הטוב ביותר שנכתב בישראל מאז ומעולם, אז אני אשב בכלא? כרגיל אני הצוחק אחרון. ואני המנצח תמיד.

          • אל תשכח שבכלא יש אווירה טובה, ופנאי לכתוב אפילו קמעות.
            מי יודע אולי יביאו לך איזו אשה להפרות זרעך.
            אבל איך שלא יהיה, יהיה לך סיום קדנצייה בהתעללות בבני אדם.

          • יש הד מהתא הקטן.
            אתה כבר שם?

          • מגיע לכולכם להשחית את זמנכם ומרצכם ותגובותיכם הרציניות להחריד על ריקא ופוחז השווה לקליפת השום ושצץ בבלוגים שונים כמו חולדת אשפתות, שמייררת מיצי גועל. תתבוססו.

          • וזה לא כולל אותך, אותך שחש התרוממות רוח לכתוב את מה שכתבת עכשו?
            בחייאת-זומזום

          • גיורא פישר

            שלום ליאור
            אני מקבל את דבריך. הזכרת באחת התגובות שלך מישהו המנצל את בנו המת.
            חשבתי שאתה מתייחס אלי.
            שבוע טוב
            גיורא

  10. אני חושבת בלי קשר לבלוג, שכל אדם חש שמן הראוי לו להגיע רחוק יותר, וראי אפילו עגנון לא רצה לחלוק את הנובל. כי מגיע לו יותר.

    בקיצור ה' ברא אותנו עם תחושת חסר תמידית. גם חוה רצתה דוקא את הפרי האסור.

    בקיצור מבחינתי אני כבר בקושי מעלה כאן יצירות. יותר השקפה. שכמובן לא כולם שותפים לה ולכן אין לי ריבוי תגובות .

    אולם נראה לי שצריך לפעול מתוך תחושה שהיא מעבר לעצמי.

    זה די קשה.

    אבל חשוב שלאדם תהייה שליחות. כי החוסר לא מרפה ממך עד יום מותך. והמחמאות הן תמיד רגעיות.

    אבל זה לא קל.
    ואני מתלבטת בדברים.

    כולל בהתנהלותי הוירטואלית שמטרידה אותי לאחרונה. לא מהסיבות הנגלות. כי לא הכל נגלה.

    שבוע- טוב.

    • נגעת אתמול אביטל בתגובתך בשלל עניינים אנושיים מהותיים. עשית זאת בתמציתיות גדולה ומדויקת, לתחושתי. ויחד עם זאת רוח הדברים היא פסימית. הלא הכול נגלה – שתינו יודעות ששם שורש העיקר. מאחלת לך שם הרבה אור והארה מהיום.

      • לא הכל נגלה אני עדין חושבת כך. ובאשר להתנהלות הוירטואלית איני משתפת בכל המטריד אותי אישית בהתנהלות הזו. אני מאמינה שמי שאין לו שורש איתן לא יעמוד בדרכי. הדברים כוללנים יותר.

        ובאשר לאור.
        בהחלט יש אור. ויש גם ימים אחרים .

        אנחנו בני אדם בכל אשר נלך.

        אני חושבת שהאור מתרבה כאשר אתה עושה למען מישהו אחר.
        והנה אחת מהתלבטויותי.

        שאינה קשורה לכאן בהכרח.
        הרבה טוב.

        • האור מתרבה כשאתה עסוק באחר, זה מדויק ובתנאי שהאחר ראוי לכך. לא כולם ראויים. מקווה שבמקרה שלך האחר ראוי לאור שממך אליו, שאני כמותך משוכנעת שיחזור אלייך עם תוספת ניצוצות פנימיים. ואגב – אני לא מאמינה באלטרואיזם כשמדובר בנתינה לאחר. למה? כי מצווה ואור שניתנים לזולת תמיד חוזרים בגדול לנותניהם. תן וקבל יש תמיד ובכל הרמות והדרגות כשמדובר בבני אדם. מאחלת לשתינו המשך טיפוס נכון בסולם המעלות.

    • גיורא לשם

      עגנון אכן יוצר ספרות יותר חשוב ויותר משמעותי משותפתו לפרס, נלי זק"ש.

  11. צדוק עלון

    ענת הי,
    לי אישית לקח זמן עד שיכולתי להגדיר לעצמי לָמָּה וּלְמָה ולמי אני כותב. אני כותב בכדי לזכות את עצמי ואת הרבים (בסדר הזה) בחווית הקיום. (אני חוזר על עצמי כי כבר כתבתי זאת מספר פעמים).
    בעיניי, ההשתתפות בבלוג באה לשרת את המטרה הזו, מה גם שיש בכתיבה בבלוג בכדי להפרות ובכדי להיות מופרה (זה טיבו של דיאלוג – שיח הנפש עם זולתה כביטוי לשיח הנפש עם עצמה).
    אבל לא הייתי מפרסם אלא רק מה שמבחינתי הוא שלם, ואם אינני בטוח – הייתי מודיע שהשיר "בעבודה" וכדומה.
    המכשלה הזו הגלומה באימרה המיוחסת למנחם מנדל "אם אני הוא אני כי אתה הוא אתה, ואתה הוא אתה כי אני הוא אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה" היא מכשלה אמיתית. גם לי יש התלבטות שמא הכתיבה והפרסום שלה אינם "לשם שמיים" ושמא אין היא מבטאת תובנה נפשית אמיתית ושמא אין היא אלא שימוש מניפולטיבי במילים. עם השנים הבנתי כי כול עוד אני פועל במסגרת של "לזכות את עצמי ואת הרבים בחווית הקיום" וכי כול עוד אני פועל בצורה כזו שאני יודע שלא אתחרט עליה – יש לי נחת מהחלטותיי ופעולותיי אינן מייסרות אותי.
    אם עצם הפרסום והתשוקה למשוב חיובי גורמים ליצירה להיות אחרת, מלאכותית, מאולצת כשהמילים בה מוליכות שולל כי הן מחמיאות לעצמן ואינן מבטאות נכונה תובנה נפשית; אם היצירה באה לשם הכבוד; ובעיקר אם התחושות הן של עשיית שקר בנפשך — כי אז באמת כדאי "להתגבר כארי" ולהתאפק. השינוי המיוחל יגיע, ואם לאו – כי אז אין היא באמת יצירה אמיתית.
    ד"ש וברכות — צדוק

    • ענת יקרה הבלוג מפרה ואנשים פה אומרים בדכ את האמת אבל בדרך מעודנת הצעות לתיקון וכו את לצערך נתקלת בדרך הבוטה והאכזרית של הביקורת או שמא נאמר אלימות בגלל זה הרהוריך
      לולא היית מנהלת דיאלוג עם יצור מפוקפק כמו שורש ,שבא רק לעקור משורש בגלל התסכול שלו
      לא היית חשה כך
      ובאשר להתמכרות פרסמי לעיתים יותר רחוקות (אחת לשבוע שבועיים)
      והגיבי רק למה שהוקסמת ממנו
      כך תרוויחי מהבלוג את כל יתרונותיו
      שבוע טוב אשה יקרה

      • ועוד משהו זו הצעתי לך
        הפעילי את מנגנון הסנון
        ותרווחי
        תוכלי לפרסם תגובות שאין בהן שטנה וגם תוכלי להשהות תגובות ולהגיב בזמנך הגמיש והפנוי
        זה רווח טוב שיחזיר לבלוגיה את נקיונה ולבלוגר את כבודו וחירותו
        כיוצר

    • מאז התוודיתי אל כתיבתך היוצרת ובה בעת אל כתיבתך על המניע אותך נדמה לי שאתה בעל מצפן פנימי איתן ביותר. ולי מילותיך הן זרקור במסע האישי-אינטראקטיבי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט