העורכת חושבת ש…(ג)

                                                                             מוקדש לאיריס אליה

העולם נברא במילה. בעצם בשתי מילים. ויהי אור!  צירוף של שתי מילים מהבל הפה האלוהי יצר עולם מכוח האבחנה וההבדלה שבין חושך לאור, בין תוהו ובוהו – כאוס – לגלוי, הבנוי, המובנה והמובחן. חושך כנגד אור. יום לעומת לילה. וכל השאר בהדרגתיות, יום אחר יום, עד לבריאת אדם שנברא בצלם. הוא היציר היחיד שחוּנן ביכולת לברוא עולם ממילים. עולם שלם, אבל בדוי, שיבחין בין מחשכי הנפש לבין אור התבונה – יבחין ובה בעת יגלה אותם יחדיו. שלובים זה בזה ומכילים כבתמונת ראי את כל שיצר האל בשישה ימים – טבע וחיות ודומם ואדם ואת משמעות האיחוי בין כל אלה. המשמעות היא הסוד, הדבר מה ההפכפך, החמקמק, הנלכד ומושלם על ידי המתבונן. במקרה של היצירה העשויה ממילים – הקורא.

 וכל הפתיח הזה נועד להסביר משהו מהותי שאני תוהה לגביו תהייה גדולה בשנותי האחרונות כעורכת ספרים. ליוצרי העולמות הבדויים, שפונים אלי לקבלת שירותי עריכה, אני מציגה את עצמי קודם כול כקוראת. אני בסך הכול וקודם כול קוראת אחת מיני רבים. קוראת מיומנת, שכל כוונתה להתחבר במלוא חושיה עם רוח הכתוב למען שדרוגו לעצמו – הצגת הרוח הזו במיטבה (היחסי, לא המוחלט). והרוח, כרוח אלוהים מעל פני תהום ביום הבריאה הראשון, התגלתה ממצרף שתי מילים – ויהי אור. ומכאן, אני טוענת, לא מקובלת עלי כלל האבחנה שנהוגה בשנים האחרונות בין עורך לשוני לעורך תוכן. התוכן נוצר מחיבור של מילה לעוד מילה ולעוד מילה. המילים יחדיו יוצרות דמויות ועשיות והפעלי נפש עלומה. המילים הן סגנון, דרך ייחודית של היוצר ואין שני לה. הדרך הזו היא מוזיקה. לכל סופר, כלמשורר ולמלחין, יש מוזיקה משלו. המוזיקה היא ה"מתרגמת" את הצליל עם משמעותו יחדיו! המוזיקה היא שמכתיבה לי, כעורכת, איזו מילה כדאי להחליף באחרת, איזה משפט מוטב למחוק, איזה חלל כדאי למלא מעט יותר ואיזה גודש תיאורי רצוי לדלל.

 ובגמר עשייתו של העורך, לפני שיחתום על המוגמר מבחינתו, אין לו אלא לבחון שניים: האם הטקסט השלם נקרא בנימוחות נטולת צרימות כמוזיקה על פני המים ממש, והאם השלם עולה על סך כול חלקיו. זה הכול. העורך אינו כמנתח המומחה לריפויו של איבר אחד בלבד, אלא הוא יותר כרופא-מנצח האמור להנחות את גוף היצירה כולו לכדי יכולת לצאת מחדר הניתוח ולפצוח במחול סוחף כול.

 בגדול, יש שני סוגים של חדרי ניתוחים-עורכים. הסוג הראשון מכונה על ידי סדנה לכתיבה יוצרת פרטית, אחד על אחד. יוצר ועורכו יושבים זה עם זה על כוס קפה ומנהלים דיונים, שבסיומם נשלח היוצר לבצע משימות משלימות. עוד משיחת מכחול לתוויה של דמות, עוד הפעל לדמות אחרת, עוד התרחשות שתספק הנמקה פנימית לאיך הדמות הגיעה מכאן לשם. וכשהעורך הוא כמוני – לשון יוצרת ותוכן יחדיו – אזי הוא משנה פה ושם גם מילים, ולפעמים מעז למחוק משפטים ואפילו עמודים שלמים… ואז, בעת הדיון פנים מול פנים,  יידרש העורך קשה היום, או שמא יתנדב, לנסות לנמק ולהסביר באוזני היוצר השרוי לא אחת בהלם למה כך ולא כמקודם. 

 אני אישית שייכת לעורכים "הסוציופתים". לא מתרועעת עם יוצרי כתבי היד, לא מתדיינת איתם על כוס קפה וסיגריות בשרשרת. לא אחת ובעצם בדרך כלל ערכתי כתבי יד בלי לראות כלל את כותביהם. "אתם לא מעניינים אותי," אני מצהירה בגסות הומוריסטית (הם קולטים זאת, תאמינו לי), "אלא רק כתבי היד שלכם." לא מעניין אותי למה התכוון היוצר, אלא למה מתכוון או מכוון אותי – הקוראת – הטקסט לבדו. שכן מרגע שהיוצר מתחיל ליצור, יצירתו מוליכה אותו ממנו והלאה לא פחות משהוא מוליך אותה; ומרגע שכתב היד שלם מבחינת יוצרו יש לו חיים משלו, שלא פעם הרחיקוּ נדוד מכוונות מוקדמות כאלה ואחרות של יוצרם – ולטובתם. באותה המידה ואף הרבה יותר מכך אין לי שום עסק ועניין עם קהל יעד או כוונות מו"ליות ואפילו הגדרות ז'אנריות. אין שום דבר מעבר למה שנכתב וזקוק לשדרוג, לעוד שלב מזכך ומרומם רוח, שהיוצר לא מסוגל להשיגו לבדו – אולי בין השאר בגלל קרבת יתר ליצירתו.

 ומשום שמה שיצר היוצר נוצר ממחוזות נפש ודמיון שהיו פעילים ושוקקים בעבר, בעת של השראה ודחף יצירתי אותנטיים ובלתי מותנים בעין חיצונית (כך אני מקווה), אזי אני –  כעין החיצונית שהגיעה בעת אחרת ומאוחרת – לעולם לא  שולחת את היוצר חזרה לשולחן יצירתו להוסיף דמות או ליצור אותה אחרת או לבדות אירוע כזה או אחר שלא התקיים ביצירה עד כה. למה? כי לא דורכים באותו נהר פעמיים, וחזרה "נכפית" אל אותו נהר יצירתי פנימי תייצר קטעים מאולצים ברוחם (אם אין מדובר בסוֹפר סוּפֵּר-מיומן), לא משכנעים דים. טלאים. לא קל להוכיח זאת, וברוב הפעמים קשה מאוד לנמק ולהסביר ולהוכיח מה בין אמת לבין זיוף; מה בין רצף תיאורי אימננטי וקוהרנטי לבין שעטנז צורם. כך לא אחת גם לגבי המרת מילה בודדת באחרת על ידי העורך "כבד הפה".

 לכן, במקום דיונים ושיחות מבהרות ומנמקות ומנסות לשכנע בצדקת-דרך העורך, אני מעדיפה את היוצר והעורך המצויים בנפרדות כמעט מוחלטת. זאת כדי לא להפריע לטקסט שביניהם לדבר "בלי קול", ויחד עם זאת בקול גדול, ברור ושלם – לעצמו!

 מהיוצר אם כן נדרש קודם כול ובעיקר להאמין. עליו להאמין בעורכו ובמעשי ידיו למען יצירתו. אלה כוללים לא אחת גם פעולות נועזות למדי, שכאמור לא תמיד אפשר להסבירן גם לא בשבע שעות פנים מול פנים.

 בתום תהליך העריכה ועל מנת "לשפוט" את טיבה, טבעה, נחיצותה ותועלתה לרך הנולד, על היוצר והעורך להימצא ב"מעמד" זהה – שני נציגים של קהל קוראים אנונימי. "כדאי לך לבצע 'קבל כל השינויים' ולקרוא את הכתוב בעין רעננה לחלוטין, בלי להשוות מה היה אלא להתרשם ממה שעכשיו." אני מציעה-מצווה לכותבים הנערכים רגע לפני שנפרדות דרכינו. ועצה לכאורה טכנית ובעצם רבת משמעות – כדאי לקרוא את הטקסט בסיום עריכתו על ניירות. למה? כי המחשב מתעתע…

 כדי להרגיע, ולא במילות סרק, את היוצר בכל שלבי נישואיו הזמניים עם עורכו הנבחר, רצוי וכדאי שזה האחרון יבהיר ליוצר שוב ושוב את המובן מאליו – אתה, היוצר הנכבד, הינך הבעלים הראשונים והאחרונים של יצירתך. העורך הוא לא יותר ממתנה הניתנת לך. תוכל לפתוח את כולה וליהנות ממנה בשלמותה; אפשרי לבחור ליהנות רק מחלקים ממנה; אפשר גם להציץ מתחת לנייר האריזה ולהחליט להמירה בחנות המתנות או להשליכה לפח…

 כדי להימנע מוקדם ככל האפשר מן האפשרות של השלכת המתנה בשלמותה לפח האשפה הקרוב ביותר ליוצר, כדאי לו שיתנה את קיום הנישואין עם העורך בעריכת כמה עמודים לניסיון. לא כל העורכים מוכנים לכך, וחבל. ולמה חבל? כי כשם שחתימת יד הסופר מצויה כבר בעמוד הראשון של ספרו, כך גם זו של העורך.

 הילכו שניים – סופר ועורך – יחדיו בלתי אם נועדו?! לכל כתב יד יש בפוטנציה ים של עורכים, ובאמת גל אחד או שניים שמתאימים באמת. כדאי ליוצר שישכיל לזהותם במוקדם, הכי מוקדם שאפשר, עוד כשהוא והעורך נמצאים על הגדה היבשה שלפני צלילתם למסע משותף ומרתק במעמקים בדויים ולעתים אפילו הזויים.