שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
נעשיתי עורכת ספרים עוד הרבה לפני שתיארתי לעצמי שזה יהיה משלח ידי רוב ימי חיי. נעשיתי עורכת כשהתחלתי לקרוא ספרים עם עט ביד, ולסמן. לסמן כל משפט שתוכנו האיר דבר מה בעולמי הפנימי, או משפט פנינתי שניסוחו כבש אותי. בנוסף לקווי העט (או מרקר צהבהב) שמתחת למשפטים, כתבתי הערות בשולי הדפים. מיני מחשבות, תובנות אישיות שנבעו מתכני הספרים, או אסוציאציות פרטיות לחלוטין.
ולמה שם נולדה העורכת? כי קריאה עם עט ביד היא "קריאה אקטיבית", קריאה מוקפדת, מילה-מילה שורה-שורה. נִשמתי בנשמת הכתוב. עוֹררוּת מלוא החושים, השכל והרגש. קריאה בלי עט ביד היתה שטחית הרבה יותר, לא ממקדת את תשומת הלב עד למכסימום. העט היה עוגן או יתד בעולם הבדוי שנברא במילה. תוכן וצורה, תימטיקה ואסתטיקה, היו חשובים בעיני תמיד באותה המידה, שלובים זה בזה לבלי הפרד.
בלי עט ביד היו מחשבותי ממהרות לנדוד מן הדף הכתוב. הייתי מאבדת מהר מאוד את הריכוז, ואז חדלה מיד מן הקריאה מחמת החשש שאחטא ברפרוף נעדר הותרת חותם עמוק. בלעדי זאת, מה הטעם לקרוא עוד שורה ועוד עמוד?
באותם ימים של ראשית קריאה-טרום-עריכה נחשפה בי עוד תכונה – אי אז מתסכלת למדי, אבל לימים תהיה חיונית ליכולתי להתפרנס מעריכת כתב יד אחר כתב יד. הכוונה לתכונת "המחיקה" או ההדחקה. עם סיום קריאה איטית ויסודית בספר, פעמים רבות כאילו לא זכרתי דבר. היו שקראו מהר ממני וזכרו ככלות הכול הרבה יותר ממני. קריאתי המוקפדת לא בהכרח גרמה לזיכרוני לנצור במלוא חיותו את העולם הבדוי.
לשמחתי, התברר כי השכחה היא מדומה. אי שם בעמקי הזיכרון נאסף מידע, נצברו רשמים אבסטרקטיים. זכרתי בעיקר את רוח הכתוב. ידעתי לקטלג האם טובה הרוח או רעה. האם הילך על הטקסט קסם-נס האמנות או שמא מדובר בטקסט "מת" שהוא רעל לנשמה.
אלמלא תכונה זו של מעין שכחה, אילו לא השכיל זיכרוני לבצע מעין קאט דליט – כלומר, להיפרד מספר עם סיום הקריאה בו – לא הייתי מסוגלת לימים לגשת אל כתב יד שנמסר לי לעריכה כאילו הוא ראש וראשון, אחד שאין שני לו, עולם שלם לעצמו עם כל הכבוד והיקר וללא זיקה וקשר אל העשרות והמאות שקדמו לו.
עוד לפני שנעשיתי עורכת נבטו בי, אם כן, זרעי מלאכת העריכה. לא ידעתי אז כי אהבת המילה הכתובה תהיה לי בבוא היום מטה לחם בלתי ניתן להמרה. בזאת אני משוכנעת אפילו כאשר נפשי לאה מעת לעת מן המקצוע הכה תובעני, המחייב התמסרות ומסירות כשל מיילדת של היקר מכול – ליוצר הוולד/הספר החדש קודם כול.
הי ענת, סוף סוף מצאתי אותך, דומה לי, מה, זה לא נורא שאני שוכחת פרטים חיוניים מהספר וזוכרת בעיקר אוירה, משהו בהחלט אבסטרקטי שאני לא יכולה לאחוז בו ודבר עליו ולהיות אין, למרות שכתבתי בשולי הספר תובנות, למרות שקראתי מלה במלה , לאט לאט? ואולי אני כותבת כי אני יודעת שלא אזכור את התובנות, את האסוסיאציה שעוררה בי פיסקה, משפט, מלה? אני תפסתי את זה כנכות, בעיה של זכרון, חוסר יכולת להתנסח בנחת. ואת הפכת את הקערה על פיה והוצאת מתוק מעז.
אורה היקרה, כשקראתי את תגובתך חייכתי לעצמי. דברייך הם הוכחה נוספת בשבילי שכל עניין הגדרת האני במונחים פסיכולוגיים הוא גם לרועץ. שכן שתינו יכולנו להיות מוגדרות כבעלות הפרעות קשב וריכוז. ואז אני בספק אם הייתי מוצאת בתוכי את העוז "להירפא" על גב נערכי, להפוך את בעיית הריכוז לתחום תעסוקתי. הפתרון הוא להודות בלי "בושה" בקשיינו, ולבקש ערוצים פותרי קושי בלי הרבה טיפולים והתעכבות על המצער והשלילי שבנו – וזאת הודות לכל מה שבנו שנמשך לאהבה. מילה. אדם. את עולמנו הפנימי באשר וכמות שהוא. אגב, כך אני "מגדירה" לא אחת גם את מלאכת היצירה – אשרי היוצר המשכיל להפוך את מוגבלותיו וחסריו לחתימת יד, למחצב אוטנטי, לסגולה אמנותית. הכול עניין של זווית ראייה פנימית – ושל בחירה בין אופטימיות לפסימיות עצמית.
ענתי, מרתק. ותודה שהבאת הצצה לעולם ממש מסקרן מבחינתי. תמיד מעניין אותי התהליך שמביא לתוצאה איקס, צפויה או לא צפויה. אבל גם בלי ההצצה, מאד בולטת אהבתך למילה. אני בטוחה שנפלא יהיה לעבוד עם עורכת כמוך. ואגב, תיכנסי לשמעון ריקלין. הייתה לו סדרה קצרה מעולמו של עורך בהוצאת ספרים, מומלץ מאד. גם דברים שכתבה יעל ישראל בנושא, שווים ביותר. ואת יודעת, בדיוק סמי ברדוגו פירסם היום מאמר/ רשימה מאד מעניינת על היחס שלו לשפה, בווי נט. גם מומלץ ביותר.
איריס, את ממש גנזך מהלך… תמיד אני מתפעלת מהאנרגיות שלך כיוצרת, ועכשיו גם מהזיכרון שלך שנובע כאן מתשומת הלב עמוקה שלך לעמיתינו במטע. אני אקרא את מה שכיוונת אותי אליו, ובה בעת אמשיך ברשימותי שלי בנושא העריכה. זאת משום הנחת מוצא שככל שמדובר בעריכת ספרים זהו תחום מאוד מאוד אישי. מעניין יהיה להשוות וגם להתדיין במהותו של אחד המקצועות הכי קשים להגדרת מהות ותוכן, וגם מידת חיוניות והצדקה קיומית.
אורה היקרה, כשקראתי את תגובתך חייכתי לעצמי. דברייך הם הוכחה נוספת בשבילי שכל עניין הגדרת האני במונחים פסיכולוגיים הוא גם לרועץ. שכן שתינו יכולנו להיות מוגדרות כבעלות הפרעות קשב וריכוז. ואז אני בספק אם הייתי מוצאת בתוכי את העוז "להירפא" על גב נערכי, להפוך את בעיית הריכוז לתחום תעסוקתי. הפתרון הוא להודות בלי "בושה" בקשיינו, ולבקש ערוצים פותרי קושי בלי הרבה טיפולים והתעכבות על המצער והשלילי שבנו – וזאת הודות לכל מה שבנו שנמשך לאהבה. מילה. אדם. את עולמנו הפנימי באשר וכמות שהוא. אגב, כך אני "מגדירה" לא אחת גם את מלאכת היצירה – אשרי היוצר המשכיל להפוך את מוגבלותיו וחסריו לחתימת יד, למחצב אוטנטי, לסגולה אמנותית. הכול עניין של זווית ראייה פנימית – ושל בחירה בין אופטימיות לפסימיות עצמית.
כל כך יפה ואמיתי תארת את מלאכת העריכה על שלביה השונים
טרום הקריאה :הסימון המחיקה השכחה המדומה-מלאכת קודש ממש המכבדת את הספר כאילו היה בן יחיד שלא קדמו לו אחרים
חנה, למען אהיה מובנת כהלכה, רשימה זו היא "בדרך" (אם יורשה ויהיה עניין…) לעוד כמה פוסטים קצרים על מהות העשייה הזו שהיא אכן, כדברייך, גם בעיני – מקודשת ומקדשת את היוצר ויצירתו. ורמז להמשך, כשאני עצמי עורכת, הסימונים הם ממש לא בשוליים… הכתיבה בשוליים היא מאפיין קריאה פעילה לא רק אצל עורכים אלא אצל הרבה קוראים בעלי מעורבות יתר אישית בכתוב – לטובתו ולטובתם.
כמובן שאין צורך בעריכה אצל הסופר והמשורר הגאוני, שהרי כבר בעברו אמר לו בכיר עורכי ומתרגמי הספרות בישראל, כי הוא לא צריך עריכה רק טפיחה על השכם וברכת הצלחה.
אז מה את אומרת…תני סכום סביר בהתחשב כי זה המשיח (הנחת סלבריטי)
אפילו את עמוס עוז ערכו
אין כזה דבר בלי עריכה אלא אם כן הסופר משלם כסף על הספר ואז יש רק עריכה לשונית
מי יקח סיכוןכזה?
עריכת ספר גם של בכיר הסופרים לוקחת כמעט שנה
עבודת עריכה טובה המקשיבה לנשמה של הספר היא מאוד דומה ליצירה ממש
לא מכיר סופר שלא ערכו לו
לתחושתי לדעתי ומניסיוני אין כותב שלא זקוק לעורך כמו שאין אדם שאינו זקוק להביט במראה לפני יציאתו מהבית… בעיית המחוננים והמנוסים שגס לבם בעורכים, והדבר פעמים רבות פועל לרעתם. חטא הגאווה ומחירו. ומתוך אהדה מיוחדת כלפיך, שורש יהודה/המשיח עלותי היא מחיר החמור… וזה תואם את הגדרת עצמי – שוליית הקוסם… אני כעורכת השולייה בלבד, לשירותך תמיד.
1.אני לא צריך עריכה. כי אני עורך יותר רצחני מכל אחד אחר. ואני חוזר ואומר שעורך בכיר בישראל שעובד בהוצאה הנחשבת ביותר אמר לי שאני סופר שלא צריך עריכה.
2. עריכה לא עורכת שנה. מקסימום חודש.
הוצאות הספרים לא מקבלות ספרים שזקוקים לעורך שיכנס לסופרים לנשמה. הם רוצים הכל על מוכן ולבצע תיקונים ועריכה בלבד ללא המשך כתיבה.
3. תתםפלי לויט אני לא מסתכל במראה לפני שאני יוצא מהבית! אף פעם! מה יש לי לראות? אני מכיר את עצמי! ואני תמיד נראה מדהים!
4. ך לא ענית לי-איזה סופרים או משוררים או הוצאות ספרים טובים וטובות עבדת בהם? וחוץ מזה אני לא קוסם. אני המשיח. ואני לא צריך שוליות ולא חמור מזויין רק שבורא עולם לא יחטוף על קריזה ויתחרט.
א. האמת, כשאתה במיטבך האנושי החיובי אתה ממש משעשע אותי. אז אם תמשיך ברוח זו אני אשלם לך אלף שקלים על מנת להסתופף בצל קורת הוד רוממותך ובעבור צניעותך כי רבה.
ב. כרבים מעמיתי אני אדון לגורל פרנסתי, מנהלת אימפריה של אישה אחת – הנה גם אני למדתי משהו מסגנונך האישי הייחודי. עובדת למען כמה הוצאות גדולות וגם למען אנשים "פרטיים". וגם לכך כנושא לעצמו אקדיש עוד שורות בזמן אחר. אני מתאפקת לא להקדים את המאוחר. עריכה – כסיפור מותחן..
אין עריכה שאורכת חודש ,אלא אם כן זה שירה ואלא אם כן הספר מוגש להוצאה לאחר שנערך כבר באופן פרטי
וגם עריכת שירה מנסיון אורכת כמה חודשים טובים
יש עריכת שירה ויש עריכת פרוזה ויש עריכת עיון. כשאני מדברת על עבודת עריכה כוונתי לעבודה יומיומית על כתב יד. מניסיוני כמשוררת, העורך לא עורך את כתב היד המשוררי יום יום, ולכן הדבר נמשך חודשים…. עריכה בת חודש היא מניסיוני של כתב יד שהתקבל על ידי הוצאה לאור "גדולה". וכל העניינים הללו חשובים לפרקטיקה אבל פחות למהות עולמה של עריכה.
ואגב, מניסיוני אתה צודק לגבי אורך הזמן. ספר שזקוק ליד קלה של עורך – עריכתו נמשכת גג-חודש. ספר שזקוק לעריכה של שנה? לשמחתי, לא נדרשתי למסע שכזה. ספר שזקוק לעריכה מאסיווית יותר – בדרך כלל כתבי יד "פרטיים" – שלושה חודשים, שלושה סיבובי עריכה. והעלות בהתאם… המשך יבוא.
הדחף או הרצון לכתוב בנושא העריכה הוא לא בהכרח למטרות רווח… והרווח הראשוני של העורכת בעניינך יהיה היכרות עם אישיותך המרנינה, וזאת על אף שבדרך כלל אני יוצרת קשר בעיקר עם הטקסטים ולא עם בעליהם. מה זה אומר? גם על כך בפוסט אחר.
אני מאחלת לכם עבודה משותפת פורייה.
מחכה לתוצאות !
בברכה
אסתר
לדעתי,רעיון נהדר.
אם מדובר על עריכה מעבר ללשונית, זה למעשה שותפות. תכתבו משהו בסיגנון
איליה אילף וייבגני פטרוב (ביחד)
ושלילי תהיה עורכת.
יישר כוח על הרעיון הגאוני. מחכה למשיח וגם לסוס של האביר
אילו קראת את ספרים של אילף ופטרוב
היית מבינה שאני מדבר ברצינות.
ו"משיח" יותר נורמלי מרוב תרנגולות פה.
קראתי את עגל הזהב שיצא לאור בעברית. רוסית עדיין לא למדתי. אשמח לשתף פעולה נורמלית עם "המשיח" וגם עם הסוס המונגולי שברח מהאורווה ומחכה לימות המשיח.
לא, הסוס חזה מות הספריה (גם יש תירגום לעברית).
למגיב האלמוני, שפתך נהיתה עילגת פתאום. לא מבינה את כוונת תגובתך. אנא נסח שנית
"הסוס שברח מהאורווה"
כך אומברטו אקו פותח עלילה של "שם הורד".
עכשיו אני מבינה מאיפה באה ההשראה למעשיך. אנא שלח לי את מתנתך בדואר אם אין לך כוונה לחזור לאורווה לפני ש"יומנה של אישה מודרנית" יצא לאור… חסר לי סיום לרומן.
כפי שציינתי, בסיום הספריה נשרפה כליל.
לכותב האלמוני, אנא תזכור שכתבי יד לא נשרפים. אז בבקשה תשלח לי את שם הוורד בדואר לפני שתתפגר באמת, כי מתנות עם ורד בפנים חייבות להיות מצבה לסוס שהחליט למות הרבה לפני הזמן.
בדיוק בקטע זה את צריכה עזרה(השלמה)של "המשיח":חוש הומור שלו.
תודה על הייעוץ הספרותי. אתה מוזמן לקרוא מחר פוסט בעניין. ובינתיים שבת שלום
אדון משיח, חתיכת ארוגנט יהיר ומגעיל שכמותך, למה את יורד לחייה של ענת? מזלך שהאינטרנט שלי נפל, יחד עם עוד אלפי מנויים של בזק יימח שמם וזיכרם, ואני נאלץ להגיב כאן דרך האייפון שלי, שלולא כן כבר הייתי מלמד אותך שיעור או שניים בנימוס אלמנטרי… חתיכת טרול מזופת!
ענת לויט היא לא רק משוררת בחסד, אלא גם עורכת מופלאה, קשובה ומלאת חמלה, ובעיקר – עורכת שהיא גם בנאדם. יצא שענת ערכה את ספרי השלישי (יחד עם עליזה ציגלר), ולימדה אותי שיעור בספרות וגם שיעור באיך להיות אדם טוב. ומאז ועד היום אני נהנה להקשיב לה ולקרוא את יצירותיה. אכן – אימפריה של אישה אחת!
ואתה, מיסטר משיח, כדאי שתתחיל להביט במראה לפני שאתה משתלח באנשים ומתייהר; אתה מכוער למדי, לידיעתך :))))
אפרופו מראות, רק בביתם של אבלים מראות מכוסות. ורק ערפדים צמאי דם אינם משתקפים במראות (ואולי בשל כך יש להם כזה חוסר טעם משווע בלבושם… חחחח)
ואצלי להפך. לא הייתי עורכת בנשמה בכלל לפני שנעשיתי סופרת שעברה עריכה. למעשה, למדתי עריכה מתוך כך שערכו אותי כעיתונאית וכסופרת. ולמדתי מהר מאוד.
ומאז שאני עורכת הנאת הקריאה פגה מעט. אני קוראת היום הכול בעיניים של עורכת, וזה בהחלט מוריד מהנאת הקריאה הספונטנית. לא רק בעיות של עריכת תוכן אני מגלה, גם טעויות הגהה. איזה סבל.
ולא רק מקור, גם בתרגום. בתרגום אני כל הזמן מגלה כשלי תרגום ו"תרגומיות" ודברים שאני הייתי עושה אחרת. זה באמת מוריד את ההנאה מספונטניות הקריאה.
אכן יעל לכל דבר יש מחיר. בנאלי אבל מוכח בעליל. מרגע שהפכנו את אהבתנו קרדום לחפור בה את פרנסתנו, איבדנו הרבה מיכולת ההנאה הספונטנית שבקריאת ספר. זה כמו לקרוא עין אחת בפנים עין אחת בחוץ. זאת ועוד, מי שעורך כל יום בין שש לשמונה שעות – המוח והנשמה שלו מתרוקנים מיכולת לילית ליהנות מ"סתם" עוד עמוד של ספר טוב. אך אהבת המילה הכתובה לעולם נשארת ותישאר – ובפנסיה המוקדמת פלוס פיס בחיים נשוב ונהנה מהנאה ספונטנית מספרים – אולי. כי הרי יש כאלה שתני להם יום חופש אחד לסתם בילוי אחרי שנות עמל ולא ידעו את נפשם. כזאת אני, למשל.
הגעתי מהשני לראשון. תודה רבה!
שימחת בתגובתך אומי. מסכימה עם אמא… באשר לסדר הקריאה אין מוקדם ומאוחר. יום נעים