שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
אָבִי דָרַך אוֹתי כְּעֵנָב
וְסָחַט אֶת המֵיטָב
לְיַיִן מִשְׁתַּבֵּחַ בְּמַרְתֵּפַי
עַד מוֹתוֹ
שחָלַץ אֶת חַיַּי
לִלְגִימוֹת זְהִירוֹת,
שלא איחפֵז מִדַי
לְכָלוֹת טַעַם מַרמָתוֹק
בְּמִשְתֶּה יְחידי לִכְבוֹדי
שבִּזְכוּתוֹ.
*
מְחַל על שהוֹבָלְתִּי אוֹתךָ
אֵל ההַר בְּלִי להבטיח שתחזור,
שלא תִּיפּוֹל בִּן לַילָה
שֶהָיָה עָשוֹר,
שלא הפצרתי בְּךָ לְבָקֵש
שׁאֵמְחַל כדי שאוּכל
לשוּב, וְלא בְּאיחוּר גָּדוֹל.
מסתבר שגם אחרי מותם אנחנו נמשיך להתחשבן עם הורינו.שיר מרגש.לא פשוטה המחשבה שהוצא המיטב ע"י דריכה…
המילה "מרגש" ריגשה אותי. המילה "התחשבנות" מציקה לי מאוד. כשנעשים עוולות מצד הורים כלפי ילדיהם, אין מדובר בהתחשבנות פשוטה לתחושתי רבת השנים, אלא במסע מפרך של שיקום נשמה, של "החזרת" הענב אל שורשי עצמו הבריאים. אב הוא קודם כול בן אדם. וככזה הוא עלול לשגות ולטעות ולפגוע אפילו יותר מכל אדם אחר בחיינו. תהליך השיקופ מחייב סליחה, כך לימדו אותנו. מילת סליחה מההורה הפוגע מקצרת מאוד את תהליך השיקופ. כשהיא אינה ניתנת – התיקון מתארך, והסליחה מתמהמהת עד לשיקום המקומות הפגועים ומקלקלי החיים. אין כאן התחשבנות אלא תיקון. וכן, אם זמן החיים מנוצל ללגימות משיבות נפש בחסות הורינו המתים, זיכרון הפגיעה הולך ומתעמעם, "ההתחשבנות" הולכת ונעלמת, ומתפנה מקום לאהבה החסרה – למחילה המדוברת. אם אשווה את שירי שנכתבו מיד לאחר מות אבי לעומת אלה כעבור עשור – אקווה לזהות כי אכן לא העברתי את העשור בהתחשבנות כי אם במסע מפרך של היטהרות ותיקון. ולכבוד שבת אני רוצה להזכיר לעצמי ולכל הורה באשר הוא – עד יומנו האחרון נכיר בכך שאנחנו בעלי יכולת עצומה לפגוע בילדינו לכל חייהם, דווקא אנחנו שנתנו להם חיים. לכן נזכור עד יומנו האחרון את מה שהוא לתחושתי חשוב עשרת מונים מכל נתינה מחויבת או שלא – היכולת והאומץ ומידת האהבה הראויה – לבקש מילדינו סליחה. זה בהחלט מקצר תהליכי שיקום גם בחיינו וגם לאחר מותנו – בחיי יקירנו. לא התכוונתי ל"מסה" הקטנה, אבל שוב זו מעלת בננות. שיח פתוח ומעורר. מקווה שתרמתי…
ענת, שמחתי וקראתי בעניין את ה"מסה" הקצרה. ואת צודקת "התחשבנות" לא מילה רחבה מספיק ועמוקה לתהליך. אבל בתהליך הזה יש בכל זאת סוג של סיכומים ובסיכומים מתחשבנים.כדי להסיק מסקנה אוספים נתונים. לא במובן הקטנוני (עשית/ם לי ככה וככה)אלא במובן: מה היה לנו שם, סוג של בחינה.
מסכימה לגמרי עם שאר דברייך, מהרגע שהגעתי לנקודת הסליחה, הכל נעשה יותר נוח.בהחלט תיקון.
עמוק מאוד, דימוי דריכת הענב הוא מדהים. את השורות האחרונות עוד לא הבנתי לגמרי (אקרא פעמים נוספות) אבל נדמה לי שיש כאן היפוך תפקידים?
ואני שולחת חיבוק.
גם את צודרת, לי, במה שהגדרת היפוך תפקידים… חיבוק הדדי.
ענת, זה שיר חזק שעוסק בנושא שלא מרבים לעסוק בו, ולפי דעתי, יש כאן שני שירים נפרדים. השיר הראשון חזק ומצריך נשימה עמוקה ושתיקה אחרי המילים האחרונות.
ה"בית" שאחרי הוא שיר אחר.
את צודקת, חוה. הם נכתבו כשניים נפרדים. אם את חוה פנחס כהן, אז אסגיר שהעורכת לאה שניר עדיין מלווה אותי ברוחה בנטייתה לזווג זיווגים.
מ
הרצה המגיב מ להגיב ונעלמו (נאלמו) מילותיו?
שיר יפה. אי הבהירות והבלבול בסוף תורמים ליופי ולשאלות הלא פתורות שמעלה השיר. יש בשיר אהבה לאב ולא התחשבנות.
אבל עכשיו הביקורת:
אחת הרעות החולות של האינטרנט, זו היכולת המהירה לפרסם שיר ברבים, ולא כבעבר, כאשר שיר היה נכנס למגירה לשנים רבות. היתרון בעבר היה, כי משוררים עבדו על שירם, ליטשו אותו, העמיק אותו, חיכו חודשים ושנים להשראה שהביאה להם עוד בית עוד שוה יפה. למה להחפז ולפרסם שיר שנכתב מהר. למה לא לעבוד על שיר כמו משוררים מפעם-חודשים רבים ואף יותר.
הרי השיר הזה חסר מספר בתים ומאסה והרחבה רעיונית, תאורית, שירית.
יש פה ניצוץ וזרע וניצן לפואמה גדולה ומרגשת ועמוקה. אז למה לא להוסיף לעבוד על זה.
מה ריינר רילקה היה מעלה בבנות בלוג את סונטות אל אורפיאוס אחרי שני בתים ממנו? וזהו. מלחתו היתה תמה?
לעבודה ענת, ולא להתעצל, אחד הסודות בכתובת שירה היא לתרגל לתרגל ולתרגל
צודק הכותב האלמוני במהות דבריו, ומודה ושמחה על העידוד והדרבון, ובעצם זאת הוכחת את תרומת הבלוג. אין מנוס מלהכיר בעובדה כי הזמן הזה שונה פה ושם מזמנו של רילקה. יש בזמננו מכשלות רבות אבל גם יתרונות ומי שמיטב לזהות את המכשלות ולהופכם ליתרונות – יזכה. למשל, הכתיבה שנים למגרה מבלי שעין אדם מלבד הכותב שוזפת אותה עלולה גם לעכב ואף לשתק תהליכי יצירה. נשאל את רילקה מה דעתו בעניין… למה לא ליהנות היכן שאפשר למנוע רעב למשוב ולעידוד?! הנה משובך האנונימי מוכיח זאת. ואני אישית מבטיחה להמשיך לעמול בחשאי – וגם לשתף את מיטב הבננות והבננים.
שוב טעות קטנה כב' המשוררת. האמן האמיתי, המשורר הנעלה, היוצר החותר אל האמת הנצחית ואל פסגת היצירה – כלל אינו מעוניין במשוב, בביקורת, וכלל אינו רעב למחמאות, פרסים, מחיאות כפיים ושבחים. האמן האמיתי עניינו ביצירתו-ובהבאתה לשלמות ושתשקף את עולמו הפנימי ושתיצור אחדות בין דמיונו לבין העולה על הדף. זו השאיפה. שלמות! מופתיות! ולא מחיאות כפיים של ההמון הנבער או הלא נבער! זכרי שסארטר אמר שאמן אמיתי חייב להתנתק מן הממסד. והנה, רילקה ישב שנים מבודד באחוזות שונות ומשונות וכתב לעצמו את שורותיו הגאוניות. האם עניין אותו להראות למישהו מלבד לאהובתו או חבר אחד או שניים? לא!!
האם ריקלה היה מפרסם פה בבלוג? לא!!
רוצה תגובות? רוצה משוב? הראי למשפחתך לקומץ אנשים שאת מעריכה. מה לשירה טובה ולאינטרנט? שום כלום!
בוקר טוב כבוד משיחנו, מעשה היצירה על כל שלביו ככל מעשה אחר בחיי אדם מותאם לאדם העושה. וגם אם תביא רשימת גאונים שבחרו או העדיפו התבודדות למען יצירתם הגאונית – אין הדבר אומר דבר אלא על צורכיהם ודרכם האישית. בשבילי הקטנה ברשימה – אולי הכי קטנה – היצירה היא קודם כול ורוב חיי נתיב העל לקומוניקציה. מתנצלת. העברת מסרים ושיתוף. אני לא יוצרת יצירה לעצמה אלא כגשר אנושי. אם זוכיתי בכתיבת שורות שזכו בנס פואטי אני המאושרת באדם, וגם זה זמני ביותר. כל אדם – והיוצר כאדם – יבור לו את הדרך הכי מתאימה לו לחלץ מעצמו את המיטב. נכון, היום יש דרכים רבות לעשות זאת, ולכן הקושי רב בהאזנה הפנימית בבחירה האישית ובניווט הדרך לתועלת ימות המשיח "והכניסה לפנתיאון" שאולי באחרית ימינו לא יהיה אף הוא קיים.
הנה תרומתי המִכְתמִית לנושא
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8880&blogID=236
אתה לא מבין גיורא פישר שכאב בלבד לא מספיק כדי להעשות משורר?
צריך גם כישרון, יכולת הבעה, דמיון, השראה, חזון ושאר רוח.
הרי מה לך ולזה? אותך מעניין אם כתבו עליך בהארץ ספרות או לא כתבו עליך בהארץ ספרות. השיר שהפנת אליו אינו שיר אלא כמה שורות סתמיות וטפשיות שמעידות על אפס ואפסיות. לך לחלוב פרות, באמא שלך..ועזוב אותך מן השירה
עצה, גיורא, אם יורשה לי: אל תכסה בעפר, אלא תחשוף עוד ועוד מתוך העפר והאפר. זה הסיכוי הטוב ביותר לפחות בורות חדשים לדורי דורות. ותודה על תרומתך השירית לשיח המשוררים בנושא שהביא אותנו לכאן ואולי גם ליצירה בכלל – "לא זכיתי באור מן ההפקר/ ולא בא לי בירושה מאבי" מאבינו אולי לא כירושה אבל בהחלט כדרך מיטבית להחלמה.
שירים יפים במיוחד אהבתי את השיר הראשון ואת המטפוריקה האחידה והמקורית שלו
שבוע טוב ענת היקרה
שבוע טוב חנה היקרה, ותודה על מילות תגובתך. הן תמיד יקרות ומאירות לי ומחזקות להמשך הדרך.
שיר נפלא.
מקנא בך על עמקותך, על אהבת האדם שבך, ובעיקר – על סלחנותך.
חש קטן כל כך…
לפני שיר גדול כל כך.
באהבה,יוסי
שמחה שהחזרת אלי את לבך הענק, יוסי. עין הוד מוסיפה לפתות אותי. חבל שהיא לא בקצה הרחוב… ובכפר המשותף לשנינו נמשיך להיות מחוברים תמיד בהכי טוב ומיטיב.
בגרות ממש היא גמר ההתחשבנות שלנו עם הורינו.
אני לא יודעת, גיורא, איפה ומתי מקבלים תעודת בגרות לבגרות ממש, ואיך נראית תעודת היושר הנכספת הזאת. גם המילה התחשבנות יכולה להיתפס במובנה המצומצם (מכולת) או רחב (קיום, סך כל חיי אדם). רק זאת אני חשה ואף יודעת הורים הם בפוטנציה העבריינים המסוכנים ביותר לנפשות ילדיהם ולצמיחתם. נכון, רובנו לא מתכננים מראש איך נפגע בילדינו, ובכלל העסק די מורכב בלשון המעטה. אבל הפגיעות הן רצחניות, ולעתים מדרשים חיים שלמים לתקן. כשעבריין נשפט בבית דין של מטה, באה הקלה לקורבן. באשר לילדים כלפי נזקי הוריהם – נזקים חמורים השומטים את תשתית האדאה של הענקת חיים ראויים – הדרך העיקרית לשיטתי הנפשית והאדאית היא לא אתת, תיקון עצמי רווי ייסורים. רק כשהניזוק חש שהנזק תוקן הוא יכול להפסיק להתחשבן – כלומר לתת דין וחשבון וקודם כול לעצמו, ואז לשכוח, ובסופו של דבר אולי גם לסלוח מעצם השיכחה. הוא כבר לא יודע על מה בעצם היתה "ההתחשבנות" כולה. קל לומר מילים, קשה עד מאוד לבצע וליישם. וכל הורה חייב פשוט חייב בדין לזכור איזה כוח מסור בידי נשמתו – להפריח או להמית, להעתיר או לגרוע לדראון עולמו האישי של היקר לו מכול.
יפה מאד השיר ענת
עשור השנים שחלפו מעניק מרחק והקשר הולך ונעשה מורכב דווקא עם הזמן החולף .
שיר מרגש
בכל פעם אני שמחה בתגובתך, ריקי. עד כדי כך שבשבת באחת עשרה בלילה טלפנה ריקי אחרת בעלת קול דומה מאוד לשלך (יש דבר כזה או שמא רק בדמיוני), שחלפו רגעים עד שהפנמתי שזו עזיין לא את.
ענת, השיר או החלק הראשון – ישר ללב.
מאד מפוקח וחכם ומובן לחלוטין מיד.
מקווה שהדמות נהנית מלגימות החיים שהיא זכאית להן.
אני חושבת גם שהמילה "התחשבנות" היא שיפוטית ולא מבינה עד הסוף עד כמה אדם יכול להיות רמוס על ידי הסביבה וההורים.
תהליך המודעות יכול לקחת חיים שלמים ואף יותר, והוא לגיטימי לחלוטין, אלא אם כן מישהו לא חושב שמגיע לכל אדם את החיים שלו לעצמו.
את החלק השני לא הבנתי עד הסוף.
מפוכח לא מפוקח.
אני חושבת גם שהמילה "התחשבנות" היא שיפוטית ולא מבינה עד הסוף עד כמה אדם יכול להיות רמוס על ידי הסביבה וההורים.
"תהליך המודעות יכול לקחת חיים שלמים ואף יותר, והוא לגיטימי לחלוטין, אלא אם כן מישהו לא חושב שמגיע לכל אדם את החיים שלו לעצמו.
את החלק השני לא הבנתי עד הסוף."
מסכימה עם כל מילה שלך, רונית, ובאשר לחלק השני תודה על שכיוונת אותי לאפשרות של גרסה נוספת. אני לא מאמינה שטקסט שירי שמתפרסם הוא סופי. הוא לעולם לא באמת סופי וגם לא סופני.
היי ענת
השיר הזה נפלא, ויש פה שיר א' ושיר כ'
החלק הראשון פה
האבא דורך הענבים.
אין לי ספק שאת משובחת, יש משהו בהבנה שלך שמאוד מנחם את החיים, למרות שדרך, סחט וכו, את כותבת שיר על זה!!!
להתראות טובה
תודה, טובה. מעז (מאז) יצא מתוק.