שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
אתמול הופיע פוסט עם ציור מדהים של איריס קובליו, לכבוד תערוכת ציוריה שתיפתח בשבת הבאה. אישה מוטלת על האדמה ובמרחק מה ממנה ילדה מביטה לאחור – אל אמה? אל עצמה הבוגרת? כדרכו של ציור נִשמתי רב השראה הוא פתוח לפרשנות המתבונן.
כל התגובות שאיריס זכתה בהן על ציורה היו אף הן רבות רגש ותובנות.
ואפילו התפתח מעין דיאלוג והסגרת סוד-ציירת בין איריס למשוררת ריקי דסקל.
ריקי כתבה: יו איריס, מ ק ס י ם. הילדה שמסתכלת לאחור כמו אשת לוט קטנה.
ואיריס כתבה: ריקי, תמיד הייתי אשת לוט קטנה ותמיד נהפכתי לנציבה, וכל כך הרבה נציבות ונציבים בלבי וכל שנותר הוא לציירם.
כל יוצר מחובר ליצירות מסוימות שלו יותר מאשר לאחרות. אל האהובות יותר הוא אולי מחובר משום שהן מחזירות אותו שוב ושוב אל גרעיניו הפנימיים ביותר, אל חוט שדרתו. לא סתם רגע חווייתי מונצח, אידיאה חולפת או מוזה אקראית, כי אם לכידת דבר מה מהותי ועמוק ומתמיד בהוויה האישית, בחוויה האישית ובמקרה של אשת לוט – קרוב לוודאי שגם בנפש הכללית.
אשת לוט, לא מהגיבורות הגדולות במקרא, תרתי משמע – בשוליו של סיפור, אישה לכאורה נפסדת, כושלת, חלשה ביכולת האחת החשובה מכול: להביט אל העתיד ולהינצל מעברה ולזכות בחיים חדשים – היא בעצם הגיבורה הקטנה-גדולה של רבים מאיתנו, פושטת בנו צורה ומלבישה אותנו בגעגועינו המצמיתים לפעמים אל שלא ניתן להשיבו.
ולה, לכבודה, ולצערי, גם אני מקדישה שיר מן האהובים עלי מכל שירי. לצערי, כי גם אני לא אחת מוצאת עצמי נציבת מלח דאובה.
קבר מלח
מוּטָב היה לאשת לוט לוּ למדה
להיפרד בכבוד. ראוי היה ללמוד
לכבד גם את אשת לוט
שלא יכלה עוד שלא להביט לְאחוֹר.
געגועיה זרעו בה מלח
שלא הצמיח לה אפילו קבר
בין החורבות.
(מתוך "עירומה על גב סוס במונגוליה", הקיבוץ המאוחד, 2010)
בגלל אסוציאציות קיומיות השיר היפה שלך מולבש אצלי על קרבנות השואה – אלה שנספו ואלה שנידונו להמשיך ללכת קדימה במבט תמידי אחורה.
זה אכן נועם הסדום שבסדומים. וקברות המיליונים מסבירים אולי במהופך למה ניצולי השואה מתקשים כל כך להביט לאחור. במובן נסי מבחינתם ומבחינתנו – הם, גם הם גיבורים אדירים, אולי דווקא אלה שמסרבים להיות אשת לוט, כיצר שרידה ראשון במעלה.
שיר יפה
שמחה על הופעת הבכורה שלך, גיורא, בערוגה הקטנה שלי.
תודה ענת יקרה על הפוסט הנהדר הזה ושירך היפה שהבאת.
בשבילי אשת לוט היא כן אחת הגיבורות המקראיות. היא מביטה לאחור בגלל רגישותה ועומק ראייתה. אולי היא מבינה שאין "לאחור"- עבר, הווה, עתיד, שחיי "העבר" גלומים בחיי "העתיד", ואולי היא יודעת שכל הזמנים מתקיימים בו זמנית, והעקרון הפסיכולוגי סוציאלי הזה של "ללכת קדימה"- לחיים חדשים כביכול, לא באמת קיים.
אשת לוט היא המבט, היא החקירה הפנימית, היא החיפוש המתמיד אחר "מי אני, מנין באתי, מה מקורי, מה הוא אותו מקום בו שורשיי נוגעים ב-אני, מי אני"
אשת לוט היא השירה הגדולה, היא המוזה היא האהבה החמקמקה, אחריה הלב תר שוב ושוב, קדימה ואחורה, כמטוטלת
איריס, ציורייך הם שירה ומילותייך הן שירה. זו תמצית הוויתך. אולי תקדימי את פתיחת התערוכה? קצרה הרוח שבוע…
מרגש כל כך ומעורר מחשבה, ענת יקרה. השיר נפלא. כבר ברור לי שאחכה לרכוש את ספרך בארץ. החיבור המקראי בשירייך נוגע בי מאד.
אני חייבת לנצל את מילותייך, איריס, כדי להצדיע ולהודות לפרופסור מאיר שטרנברג מהחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. מרצה שמעניק מתנה יקרת ערך לכל מי שרוצה להפוך את סיפורי המקרא לנכס צאן ברזל פנימי ויצירתי.
"געגועיה זרעו בה מלח שלא הצמיח לה אפילו קבר בין החורבות"
יפה ונוגע, ענת
התגובה למעלה היא שלי
מנין לנו שאשת לוט התבוננה בעבר בגעגוע? אולי רצתה להיות בטוחה כי לשם היא לא תשוב! אם אכן ידע שזה סופה, אולי התכוונה לכך. לוט התמזג בסדום, היה מוכן להוציא את בנותיו להמון… והפאסיביות שלו עם בנותיו המעשיות, אף היא מעוררת תמיהה. מזעיר לי את נוח באוהל ובנו ונכדו חם וכנען. הוא לפחות לא היה פאסיבי מעולם.
זוהי כנראה גדולתו גם של סיפור מקראי זה, רות. שהנסתר בו רב על הגלוי. שהוא מיטיב לספר סיפור שבו יש פערים במקומות הכי מדויקים. כתוב שאשת לוט קיבלה הנחיה לא להביט לאחור. היא הביטה. השאלה הנצחית היא למה. כל תשובה מאיתנו ובנו. והדיון ושפע הדעות הם דיאלוג במיטבו. העובדה הטקסטואלית האחת והיחידה, או שגם זה בספק, מה היה אלמלא הביטה לאחור. משתמע כי היתה זוכה בהמשך חיים במחוזות אחרים. אז למה היא באמת לא יכלה להימנע מהבטה לאחור. מה היה באחור שכל כך משך אותה להביט ולהפר הוראה מפורשת. אני סבורה אולי מתוך עצמי – שמקום מוצאנו תמיד מושך אותנו להביט אליו. גם אם הוא סדום. הגעגועים אינם דווקא למקום משום טובו, אלא כי הוא חלק משורשי הווייתנו. וכשמדובר במקום סדומי כמחוז הולדת, סופנו העדר חיים של ממש – בממש וכמטאפורה נפשית. רק מה, ראוי ללמוד לכבד גם את אלה שאינם מסוגלים להינתק מארץ הקללה שבנשמתם פנימה. ובכלל מכל חוויית חיים שכולם מייעצים לנו להינתק ולמחוק ולהמשיך הלאה. המשיכה אל העבר חזרה לפעמים מכל עצה של חבר או פסיכולוג. ומכאן עלינו אולי לכבד את המשיכה, לתת לה גם לה מקום של כבוד בנשמתנו הכל כך מורכבת ועשירה גם אם לא תמיד לטובתנו בשעה שהפכנו בחיינו לנציבי מלח. כל עוד אנו חיים נוכל ביום מן הימים להשתחרר מהמליחות ולמצוא טעם גם באותו מלח שנזרה בנו אי פעם.
פוסט מרגש ענת
והשיר כה יפה !
זוכרת כמה התעצבתי והתקוממתי על אלהים כשלמדנו בכיתות היסוד על אשת לוט :
בגלל זה להפוך אותה לנציב מלח ????
אבל הנה דווקא היא ניצבת איתנה על עומדה ומשקיפה על ים המוות עד עצם היום הזה 🙂