התורה על פי נוגה – ג'

יצר הרס המשפחה נחשף במלוא העוצמה על ידי רבקה, אשת יצחק, בנם יחידם של שרה ואברהם. אם הבנים – שניים שיצאו מרחם אחד כמעט בעת אחת – נשבית באפלת רגשותיה המפלים בין תאומיה. תככנותה גרמה למלחמת אחים שהיתה עלולה לגרום לשפיכות דמים. בספר הקדוש מגלה אלוהים לרבקה ההרה – "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו ולאום מלאם יאמץ ורב יעבוד צעיר." אולם אין הוא מסגיר כיצד היא זו שתגרום לנבואה להתגשם. הוא יודע זאת לפניה אולי בעיקר משום היותו בעל ותק וניסיון עם קודמותיה על בימת העולם שיצר בהבל פה.

 "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב," נכתב. אף יצחק נתן ביטוי גלוי להעדפתו בן אחד על פני משנהו. אך רגשותיו המבדילים בין תאומיו חפים ממזימות ומהונאות. זאת בעוד שרבקה אינה בוחלת בדבר כדי להשיג רוב טוּב עבור הבן המועדף עליה. היא פוגעת במודע ובכוונה תחילה בעשו, ואילו בשתפה את יעקב במזימותיה למענו היא מלמדת כי אפילו על נפשו שתישאר זכה אין היא טורחת. "ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמור הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמור: הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה ואברככה לפני ה' לפני מותי." לאחר שהיא מצטטת באוזני בנה הקטון מן הדברים שלהם צותתה, מבליטה האם את דאגתה בכך שאינה מעמיסה עליו הכנת נזיד אנין לאביו הזללן. היא נוטלת על עצמה את המשימה הקולינארית בשלמותה, מתוך ידיעת הנתיב המועיל ביותר אל קיבת בעלה. "ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצווה אותך. לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך לפני מותו." כאשר יעקב מבטא חשש מביצוע הוראות אמו האוהבת, שמא גילוי התרמית ימיט עליו קללה – כלומר, מן הטעם האנוכי – ממהרת האם הנשגבת לשאת בעול הקללה. "עלי קללתך בני." אולם היא אינה נרתעת מלהמשיך ולהכתים את נפש בנה בהוראתה – "אך שמע בקולי ולך קח לי." כל זאת עוד בטרם תחשוף אותו אל מלוא תוכנית הרמייה, ששיאה בהלבשתו בבגדי אחיו, כשיעור בניצול ציני של אב ישיש וסומא. 

 רבקה, כמוה כשרה וכחוה, היא שרמוטה שאינה יודעת מאום על ערכי מוסר ועל אבחנה שבין אהבה ראויה לבין תשוקה להגשים משאלת לב ויהי מה. על אף שאינה טורחת לטובתה, כי אם למען עתיד פרי רחמה הנבחר, אין בכך כדי להפחית מכובד חטאה. היא אמנם מצליחה להערים על אישהּ ולנצל עד תום את מום עיניו העששות, אך חשיפת עורמותיה גורמת ליצחק יגון רב בעוד שבין הבנים תחצוץ מעתה שנאה מעוורת עד כדי כמעט מוות. "וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי."

 בזאת לא תם סיפור עוולת רבקה. תחת הכאה על חטא ופיצוי הבן הדחוי, ולו למען דיכוי איבתו הצודקת, היא מרחיקה את יעקב מבית המשפחה. היא מודעת אמנם לחומרת מעשיה ולתוצאותיהם, אך במקום לכפר שמה יהבה על נטיית לב האדם לשכך זעם, לשכוח ואולי אף לסלוח – קודם כול למשפחתו היקרה. "ועתה בני שמע בקולי," היא מורה שוב לבן הכנוע לפקודותיה – "קום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך. עד שוב אף-אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם למה אשכל גם שניכם יום אחד."

  "ושכח את אשר עשית לו." הווה אומר: אתה, יעקב, עוררת עליך את אחיך – אתה, ולא אני אמך. כך האם המסוככת ומגנה. בשם ולמען זאת היא אינה מהססת להפריד ללא כל עכבת נפש בין האב הגוסס לבין הבן שבורך בשגגה. את זאת היא עושה על ידי יצירת מלודרמה זולה. "ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אישה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים." על כך ממהר  האב התמים להגיב במעש ובמילים – "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצווהו ויאמר לו לא תיקח אישה מבנות כנען. קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך. ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. וייתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך איתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוהים לאברהם."

 רבקה אכן השיגה במלואו את שביקשה להשיג.

 אולם באיזה מחיר?! פירוק והרס המשפחה. והרי את זאת ציווה אלוהים מאברהם למנוע, ובכל מחיר שייתבע לו בגלל טבען המפוקפק של נשים.