התורה על פי נוגה – ד'

 

זהו החלק הרביעי והאחרון מתוך הפרק "התורה על פי נוגה" שמתוך רומן בכתובים "יומנה של אישה מודרנית". בסיום חלק זה יובא דבר הגבר – גיבור הרומן, דוב – על התורה כולה… חג שמח.

 

 

כנצר לאם כרבקה בוודאי לא היו זרים לרוחו של יעקב, בנה הגולה, נתיבי המאבק של בנות דודו על נכסי לבו וניכוסו לכל אחת מהן. מלחמת רחל ולאה על חסדי גבריותו אינה יודעת מנוחות או נחמות.

 הוא אמנם נכבש תחילה בקסמי יופייה של צעירת הבנות, ובעבורם חי כעבד שבע שנים תמימות. אולם משנכנע – לאחר  התמרמרות קלה בלבד – להונאת לבן, אחי אמו הידועה בתחמוניה, אין הוא מגרש ממיטתו את האחות הבכירה המתייחדת רק ביפי עיניה. אין בכתוב המקראי ביטוי להסתייגות כלשהי של לאה ממהלכיו העקלקלים של אביה, שנועדו לחתנה עם גבר המבכר את אחותה על פניה. היא חודרת בחשאי אל חדרו ויצועו, ומחללת את תומתה תחתיו תוך התחזות לאחותה מעוררת הקנאה.

 אפשר אמנם לתמוה כיצד קרה שיעקב הבחין רק עם שחר כי לא את אהובתו בעל. אפשר גם לתהות האם לא החשיך במתכוון את אהבתו לרחל בשל היצר שתכף עליו. ומי יודע אם לא משום כך – כמעין עונש מתקן – הוא נדרש לעוד שבע שנות עבדות למען התחזקות אהבת האמת שבו ודבקותו בה. כך או כך מוצא עצמו רודף השמלות – גם אם בעל כורחו –  נשוי לשתי האחיות גם יחד. על כן הן נעשות צרות זו לזו ומצטיידות בכלי הזין שנוצרו למען שתי נשים כמותן, הנאבקות על כיבוש הגבר היחיד והמיוחד ולו בעיניהן.

ומיהו המנצח על מהלכי מלחמת דם הלבבות?

 כבוד האל!

"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה." אלוהים, הוא ולא אחר המצית את אש המלחמה על ידי פגיעה בעיקר נשיותה של האחת ושגשוג הנשיות של זו הנחותה ממנה – היכולת לפרות ולרבות.

פעם אחר פעם מתעברת לאה ויולדת לבעלה יורשים וממשיכי שושלת. את זאת היא עושה לא מרגש אמהי אלא כדי להסיט אליה את לב בעל הזרע. בינה לבינה היא מתוודה על כוונת מהלכיה לאחר הולדת כל אחד מבניה: "ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעוניי כי עתה יאהבני אישי. ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנוכי וייתן לי גם את זה ותקרא שמו שמעון. ותהר עוד ותלד בן ותאמר עתה הפעם יילווה אישי אלי כי ילדתי לו שלושה בנים על כן ייקרא שמו לוי."

 בעצב תלדי בנים, נגזר על חוה לפני גירושה אל חייה הזמניים שעל פני האדמה. כתרופה נגד הליכת שולל אחר שלל תאוותיה גם קבע לה האל – ואל אשך תשוקתך. ואילו כאן לאה לא כואבת כלל את הרחם שפרצו בניה בהיוולדם, כי אם אך ורק את החסך באהבת אביהם כלפיה.

גם חשוכת הילדים מרהיבת העין נעדרת רגש אמהי מפותח. בעיקר קנאתה היא זו שמתלבה ומתנפחת – עד כדי כמיהת מוות ממש. "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב  ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי."

 אז ניתן רמז ראשון לכך שהאחות הבלתי אהודה אולי אכן זכתה ולו בחלק מנפשו של יעקב. "וייחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן." מעתה אין מנוס מתחבול תחבולה למימוש הנשיות במלואה – גם אם רק לכאורה. 

 "ותאמר הנה אמתי בלהה בוא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אני ממנה."

 כמעשה שרה כן מעשה רחל, אך בהבדל אחד. לא עוד הרחק מאשת החיק החוקית תלד השפחה, כי אם הכי קרוב לרחם גברתה – על ברכיה!

 השפחה אינה יותר מרחם פונדקאית, שלעולם לא תקנה לעצמה מעמד יתר. משום כך רחל אינה נרתעת מלנצל אותה פעם נוספת. זאת לא בגלל פרץ אמהות מתוסכלת, כי אם משום ש"נפתלתי עם אחותי." את יוזמתה הברוכה, מבחינתה, היא מסכמת בקריאת ניצחון – "גם יכולתי."

 הלידה הפונדקאית הופכת עד מהרה למאיץ הולדה גם אצל האחות המסרבת לוותר על שרכשה בדם ויזע בעת ולאחר לידותיה שלה. לאה, כאצנית במקצה הריונות, מאמצת את שיטת העקרה. במקום להתעבר היא בוחרת ב"רחם להשכיר" ומביאה אל בעלה את שפחתה זלפה.

 פעם ועוד פעם, עד שנדמה כי סוף סוף הושגה הפסקת אש בין היריבות. לראשונה מתוארת שיחה ביניהן.

על אודות מה?

 צמח דודאים המצטיין בסגולות פריון. ראובן הוא שמצאו בשדה והביאו שי לאמו. "תני נא לי מדודאי בנך," מפצירה הדודה באם מוצא המציאה. ומהי התשובה הבוטה אשר לה היא זוכה? "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני." קופת שרצים נפתחת, ומתוכה קופצות שנות קנאה ומשטמה וגזל היכן שצריכה היתה לשכון אהבה.

 בצד ביטחונה העצמי המתעצם של לאה, המתבטא בתקיפות לשונה, יעקב לעצמו מוצג כלא יותר מסתם חפץ. כמוהו כצמח הדודאים המהווה מוצג למקח וממכר.

 כיצד מגיבה אהובתו הנדיבה?

 "לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך."  

 במהלכי הסחר באברו של הרב-שגל לא נמצא כל טעם לשאול את בעליו, כי אם להורות לו. "ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני." יעקב מקיים אמנם את גזר הדין של הדביל הראשון – "בזעת אפך תאכל לחם" – אך עם שובו לביתו לאחר יום עמל, תשוקת בנות חוה אל הגבר שלהן מהן והלאה. אולי משום שאינו מושל בהן כלל וכלל. הן אלה המולכות ומנתבות את תשוקותיו בדרכים שאין בהן דבר מן הרגש הכן.

  "וישכב עמה בלילה ההוא." אין פוצה פה ומצפצף. כך באשר לגבר שעובר עם אבר זקור מאישה לאחותה ולשפחותיהן. "נתן אלוהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי." כך אמרה לאה לאחר לידתה החמישית. מיד לאחריה מגיעה הלידה השישית. כאמא אדמה, אף היא אינה רואה בזרע המפרה יותר מאשר זבל ודשן – "הפעם יזבלני אישי."

 אז בוחר האל הרחום והחנון לסיים את הסאגה המשפחתית, השמה ללעג ולקלס כל ערך של כבוד כלפי זוגיות. "ויזכור אלוהים את רחל וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה. ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלוהים את חרפתי."

 לא מאהבה אם כן נוצרו אבות שבטי ישראל, הלוא הוא עם סגולה. אפילו לא ברוח המצווה הקדומה "פרו ורבו ומלאו את הארץ", כי אם מיצרים ורגשות עכורים שהתבונה הטהורה אינה חלה עליהם. זאת בגלל כל אותן נשים שקמו שוב ושוב על אישיהן ועל יוצרן, מהיותן משועבדות ומשעבדות לנחש אשר קם עליהן ראש ועקב מתוכן עד עולם.

 

 דוב: בסיפור על האחיות לבית לבן רב הנסתר על הגלוי. חוסר ההיגיון שבו יחד עם לאקוניות מופרזת משאירה לקורא כר נרחב לדמיון.

 יד הגורל מפגישה את הגיבור הרדוף עם רחלי תחילה, והוא מתאהב בה בו במקום. כך מופיע המושג אהבה בחיבור שבין גבר לאישה בפעם הראשונה בשורות ספרנו הקדוש. אבל בהמשך מתברר שבחירת לבו של יעקב מצטיינת ביופי גופני בעיקר. לעומתה, אחותה הבוגרת עם עיניה היפות משדרת את העומק והעושר הרוחני – תכונה מרעננת בהשוואה לכל האמהות שקדמו לה.

 יעקב חולם על בת זוג שבה יש את שתי התכונות גם יחד, ומוצא פתרון טבעי להגשמת החלום. כל גבר מצוי היה מוצא כמוהו מה לעשות עם שתי מכשפות מהממות אי שם באמצע המדבר. אבל התנ"ך בונה מזה עלילה קוסמית.

לבן הנצלן דרש בתמורה לרחלי שבע שנות עבודות פרך במשק שלו. מה שהציל את יעקב היה הטמפרמנט של אמנו המיתולוגית. היא מרדה באביה, ובעוד לבן ולאה מאמינים ששבע שנים תמימות יעקב ירגיש כלפיה רק רגש אפלטוני –  צמד הנאהבים השתעשע לצלילי תפילות הצאן.

תיאור הדרמה של "הלילה הראשון" שלו הזוי לחלוטין. יעקב לא זיהה כביכול את האישה שאיתה הוא שכב. נו, באמת! אפילו יצחק הזקן והעיוור הבין את התרמית של רבקה מיד. דרך אגב, רואים שרבקה ולבן קיבלו חינוך ויסודות מוסר מאותו מקור. כך נוצר מצב של זוגיות מושלמת עם רחלי האישה-המאהבת ולאה בתפקיד היידישע מאמא.    

לסיכום: לא משנה אם יעקב היה רודף שמלות ובוגדני או ששתי האחיות היו שרמוטות. העיקר שעם ישראל חי!

 

.