התורה על פי נוגה – א'

הכתוב מטה הוא אינטרפרטציה, חומר למחשבה ופרק מתוך רומן בכתובים "יומנה של אישה מודרנית". הפרק יובא כאן בארבעה חלקים לכבוד חג השבועות, הלוא הוא חג מתן תורה.

התורה על פי נוגה: מצא אישה מצא רע – א'

עוד משחר בריאתה התגלתה האישה כשרמוטה.* מתפתה, ובמיוחד מפתה. לא פחות מהנחש אשר פיתה אותה ללמוד להבחין בין טוב לרע. היא אמנם אכלה מפרי עץ הדעת, אבל  במקום ללמוד להבחין בין טוב לרע –  רק תאוותה צימחה בה. לא היה די בכך שחטאה, היא משכה אל חטאה את הגבר שמצלעו נוצרה להיות לו לעזר ולהפיג את בדידותו.

חוה נתגלתה כאויבתו הגדולה של אדם כמעט מן הזמן הראשון להיותה אשת חיקו. הנחש בחר לפתות אותה –  ולא את נזר הבריאה – משום שהיה הראשון לזהות עד כמה אדם הוא יציר מוגבל. דווקא ההולך על גחונו, ולא בוראו, השכיל להקדים ולחזות כי בחיר הברואים לא יעמוד בפיתוייה של מי שקל לה להתפתות למילוי תאוותיה – בעיקר אלה שנאסרו עליה איסור גמור.

 נורא יותר מחטא התאוותה של חוה היה סירובה להתוודות ולהודות באחריות לחטאה. אילו היתה מסוגלת ולו לזאת אולי ניתן היה לקוות לתיקון הנשים כולן, או לפחות מקצתן, לדורותיהן. 

בספר בראשית מתוארת אם כל חי כשהיא מגישה לאישהּ מן הפרי אשר רק בגלל ידיעת טעמו הגענו כולנו להיכן שהגענו עד ימינו אלה. לא נכתב שם כי השרמוטה פיתתה את הדביל שלה במילים אלא במעשה. היא מגישה את הפרי אל פיו, ואילו הוא נחפז לאכול בלי לתהות מה הוא אוכל והאם מותר או אסור הפרי למאכל אדם.

 משום שאדם נכשל במילוי צו האל בגלל תום או טמטום לבו, שונה השיחה שניהל איתו האל מזו שקיים עם חוה. אל אדם פונה בורא עולם כאב אל ילד מגודל – "מי הגיד לך כי עירום אתה? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" – ואילו אל חוה הוא מדבר בקול נוזף ומאשים – "מה זאת עשית?"

 במקום להכות על חטא כל אשר ממנה ובה ושבגללו היטיבה לזהות את כל סגולות הפרי שעוררו אותה  להתפתות – "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל" – מה משיבה בכירת הנשים? "הנחש השיאני ואוכל." כלומר, מטילה את הרפש על החיה אשר מטבע בריאתה נחותה לכאורה ממנה. 

 בסיום תיאור חטאה הראשון של האישה הראשונה ביקום, לא בכדי – אם כי לחינם – קובע אלוהים בקללת עונשו: "איבה אשית בינך (בין הנחש) ובין האישה, בין זרעך ובין זרעה…" לא מוזכרת חשיבות אדם באירוע המכונן אשר גזר לאנושות כולה התקיימות-נצח הרחק מגן עדן. מצוין רק זאת: ההתאוות אל החטא וההתפתות לו – ללא כוונת המכוון העליון –  המצויות באישה, יעברו אל זרעה. למען לא ישגשגו בה וישחיתו אותה ואת סביבותיה, קבע אלוהים מאבק מתמיד בינה ובין צאצאיה לדורותיהם לבין המדיח המלחשש ומכיש.  

 אולם מאז התרחשותו של החטא הקדמון הלך והתחוור הנורא מכול לכל יכול. הנחש אינו קיים כבעל חיים בלבד – חי או מת –  כי אם כבלתי נפרד מאישיותה של בעלת היצר הנפסד, כיצר מולד ממש. היא היתה כמשל וכנמשל גם יחד לגולם שקם על זה אשר יצר אותו.

 על כך מיטיבות ללמד ארבע האמהות העבריות. הן מתוארות בספר הספרים כנשים ברוכות אל, הגומלות על כך במעשים המפתים להרע ולהזיק – בערמומיות, ולא אחת אף בנבזיות. הן מתנהגות לעתים כחיות טורפות ומוטרפות ממש –  אישה נגד רעותה וכנגד בחירי לבן חסרי הישע, הרכרוכיים, התלויים בגחמנות אהובותיהם ובדחפי שתלטנות בלתי ניתנים לריסון.

* שרמוטה – זונה, פרוצה (המוני), על פי מילון ספיר.