שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
שנה אחר שנה
גדר חיה מפרידה בין שיירת מכוניות
לשורת מצבות. ביניהן שלך, אבא,
הכי קרובה לאוטוסטרדה.
אספלט לוהט לועג לַידיעה
עד כמה קרובה להיצרר בך,
להשתזר ולִרחק משאון האשליה
שלעולם לא נתאחד.
*
האבן חסינת שנים שעברו מאז
נטמנתָּ להקים מעליךָ
את הבאה אליךָ
פְּעוּרה לאהבתךָ
את שנהייתי
לְאהבתי אותךָ
בְאֵין הפרעה.
*
רוח כיבתה כמעט בשלמותו נר
שהדלקתי כעת חיה לפני שנה.
כמעט בשלמותי מתאמצת לראות
בְּרוחי מה נותר תחת האבן
שתחת בשרך החד בבשרי
חידת רוחך שלא תִּכְבה איתי.
*
אתה ממתין לי ומלבדי אין פוקד
כשאתה נפקד מִשמך המטוהר
באצבע נצרדת משכבר
נקי ממילא.
חיים בתשע אותיות, ואין מי שקרא
או שיקרא כמוני, לחתום את סיפורנו
בִּבְכי טוב.
היי ענת
חזק חזק, מגיע לקצה
להתראות טובה
הרבה פעמים הדיאלוג הזה, אחרי, הוא עמוק ואמתי ומדויק יותר מכל מה שידענו בזמן שעוד-, לפני.
הכוח הזה של קרבה חיה יכול אולי להישרטט רק ממרחק. שרטטת נהדר.
אבא שלי לימד ומלמד אותי שיעור. עד כמה בחיינו אנחנו פעמים רבות מפריעים, ועד מה אין גבול במקום ובזמן ובמצב הצבירה – לתיקון!
הטבת לתאר. גם אם ההגיון אומר שנפרדנו ללב זה לגמרי לא ברור.
לי הבטן אמרה מיד כשחזיתי בפני אבי שאין שום פרדה, כי אם דרך חדשה. לא יכולה להוכיח זאת. רק את פרי ההיגיון ניתן להוכיח. אפשר להאמין לי. בעצם, מומלץ. באירועים כגון אלה ההיגיון אין לו שום תפקיד ומקום וטעם.
חיים שלמים בארבעה שירים.
אין, אבל אין כמו ענת לויט לתאר את הדברים. לדעתי, המשוררת החיה הישראלית הטובה ביותר שאני מכיר.
מומחית לדקויות הנפש, לסערותיה, לגעגועיה, לאכזריותה ולחמלתה.
חוזר וקורא, ופשוט לא מאמין איך מילים פשוטות, לא מתיימרות, לא נזקקות למטאפורות ולצבעים זרחניים ושאר קישוטים, מסוגלות לעקור את נפשך – לרגע – מן החיים היומיומיים.
ענת, תודה על ההצצה הנדירה הזאת לכאב הפרטי שכנראה לעולם לא אוזל.
כמי שעבר את הקטיעה המכאיבה הזאת ממש זה עתה אני מזדהה שבעתיים.
הכי אהבתי את:
"אתה ממתין לי ומלבדי אין פוקד
כשאתה נפקד מִשמך המטוהר"
שוב תודה,
איתי
אסירת תודה על מילותיך, איתי