רבותי, הלוואי שההיסטוריה תחזור

אפשר אולי לחשוב  שהנוסטלגיה מתעתעת. אפשר לומר מה שהיה הוא שיהיה. אפשר לומר שדבר בעצם לא השתנה הלילה והיום הזה לעומת העשורים הראשונים שלאחר קום המדינה. אפשר כמובן לטעון את טענת הטענות – שבכלל, מה כל כך טוב היה במצעדים המיליטריסטיים של פעם, אלו שבנותי השתיים מעולם לא חזו בשכמותם (כשם שלא זכו לראות מימיהן עדליידע). ולא, אני לא אישה באה בימים, עדיין רחוקה מזה. אבל כן יש לי זיכרון ארוך טווח, שכולל גם ימי עצמאות שונים בתכלית מאלו שבשנים האחרונות במדינתנו שהיא כבר מזמן לא כל כך קטנטונת, אך כבר מזמן לא מסוגלת לחגוג בגדול, כמו שצריך לה לחגוג וקודם כול יומהולדת. ואיך זה, אני שואלת את עצמי ובקול רם גם היום הזה, גם השנה הזאת, עוד שנה בסך שנותיה הלא רבות ככלות הכול של מדינת היומהולדת –  לעומת ימי ההולדת של שאר העמים, שאר הלאומים שמאחוריהם מאות שנים ולא רק עשרות בודדות. איך הידרדרנו גם לזה שהחגיגיות והגאווה הלאומית הגורפת וסוחפת כול הן כמעט פאסה, ולו במשך יום תמים שכזה, פעם בשנה…

 אז כן, אני זוכרת וזכיתי שאזכור ואעגוב על הזיכרון ואצטער עליו שהעכירני מאז אתמול ושוב, כמדי שנה בשנים האחרונות, שמצטרפות עוד מעט להיות הרוב המכריע – זוכרת אני ימי עצמאות שקדמו להם שבועות ארוכים של התכוננות ותכונה לאומית. מטוסים צה"ליים שמפלחים את השמים בחזרות אחרונות לקראת המפגן שמעל לים, למשל. ומתרפקת אני על ילדותי אי שם, וכן גם בזכות מצעדי רחוב אלנבי המפוארים (כיום אני גרה ממש על יד, ואין כלום, שום סיבה לשמוח מקרבת המגורים לזירת המצעד, שתסייע להשכים קום ולתפוס מקום תצפית מצוין). חיל הים, חיל שריון, חיל רגלים, חיל חימוש ותותחנים ועוד ועוד חילות רבים. כולם צועדים בסך. שמאל ימין ושמאל, והקהל מריע משני צידי הכביש. עם מלוכד בשמחתו ובהתרגשות לאומית אמיתית (רחוקה מלאומניות וגם לא מכונה התלהמות, כי אם פשוט ריגוש פשוט ובריא לכל נפש). וכן, גם דגלי ישראל התנוססו אז לתפארה על כל מרפסת. ממש על כל אחת ואחת (אולי היום זה אחרת רק משום שהמרפסת עצמה נעדרת?!). אולי גם אז היו מנגלים. אבל לא הם היו עיקר יום עצמאותנו. לא בסתם עוד לילה ויום חופשיים למסיבות גג וגן ופארק דובר אז. משהו אחר לגמרי היה אז. ברור לי שמשהו אחר. היתה גאווה לאומית. משהו שזרם בדם, שאיחד את העם – אפילו רק ובעיקר ליום אחד, אבל כזה שהזרים בנו, בכולנו, חומרים אחרים עוד ימים רבים אחרי היומהולדת. המדינה לא היתה עשירה גם אז, אבל קיצוצי התקציבים לבקרים לא נגעו בימי החג החשובים, וקודם כול לא ביום עצמאותנו – להותיר ממנו, ממה שהיה אי אז, בראשיתנו, בעיקר זיקוקים. וחבל! כן, גם על כך חבל, רק שאפשר עוד לשנות, להחזיר ימינו כקדם, כל עוד בלבב יש כמיהה למשהו ממה שהיה בנו פעם, לטובתנו ולבנייננו בשמחה כעם חופשי בארצו.