השורות הבאות מוקדשות לאדם יקר לי מאוד, שנגע אי פעם בשורשי נשמתי. נגע ועזב לשנים רבות ושב וחזר זה מכבר כאילו לא נעלם מעולם.
לאותו אדם אני מקדישה את השורות האלה ואת השיר שאני אוהבת במיוחד – ולא רק בימי זיכרון – המצורף כקישורית. לאמור: יש מרחקים שנסגרים באחת (אלו שבגלגול הזה), ויש מרחקים ומרחבים שלא ייסגרו לעולם.
דווקא בתחתיות הכאב והשכול, במחוזות הנפש שאיש מלבד האבלים לא יכול להגיע עדיהם כדי להשתתף בצער באמת, מצוי גרעין האור שמגיע לא מן העולם הזה.
המרחק בין העולמות – זה שכאן וזה ששם – לא יצטמצם אף פעם, אלא שבו האיחוד השלם כל הזמן.
איחוד מלא ומואר-תמיד – גם אם בעלטה המוחלטת – עם היקרים מכול שיונת השלום איחרה בשבילם גם בחורף 73'.