הדואט של "סונטה"

החל ממחר ידעו מדפי חנויות הספרים ברחבי הארץ חגיגה עברית שלא כל יום הם זוכים בה. כמעט מדי יום יוצאים ממחסני הוצאות הספרים עשרות ספרים חדשים, שחוזרים אליהם חפויי ראש כעבור חודשיים-גג. במחוזות הספר של עם הספר, זהו אורך חייו של כותר חדש, תינוק בן יומו, שאינו מצליח תוך הרף זמן להתרומם על שתי רגליו בגאון ולצעוד אל לב הקורא.

 השורות הבאות נועדו להניף אל על, להקדים אל ראש מחנה הספרים עולי הימים את "סונטה", ספרה החדש של חברתי לילי פרי (מחברת רב המכר "גולם במעגל"). לפני חודשים ספורים קראתי את כתב היד ונפעמתי, רותקתי, נעצבתי וצחקתי בעת המסע המפרך הריאליסטי-אלגוריסטי של סונטה ואלכסנדרה – "תלמה ולואיז" העבריות – בדיונות הטובעניות שבין בת ים לאשדוד. מאז אני נמצאת ולו פעם ביום, מדי יום, משננת לעצמי בשקט-בשקט או בקול רם את המנטרה של הספר הכובש הזה –  יאללה הלאה. כמה פשוט. כמה פיוטי. כמה פרוזאי. כמה מעודד ומדרבן לחיי כל אחד מאיתנו להיחלץ מ"המרכז החולה" – האישי-הפרטי ביותר ובה בעת החברתי-הלאומי – ללחוש או לצעוק יאללה הלאה ולהמשיך, אין ברירה אחרת, אל חוף מבטחים גם אם הוא נגלה בלב ים, באופק נראה לעין או הזוי לחלוטין.

 קראתי את "סונטה" כמעט באפס נשימה, נישאת על גלי יפי לשון הסיפר, מתמוגגת משנינותה הסרקסטית, נסחפת אל מסען המפרך של צמד נשים שבעות קרבות-חיים – מסע מעבדות לזיכרונות שואה, לנישואים כושלים ולנושים נשכניים אל חירות שלעולם אינה מובטחת אלא שהיא לא אחת בלתי נמנעת, ולו כמוצא יחיד מהידרדרות מוחלטת במדרון.

חולות הים מתרוממים ברוח העזה וגרגרים נוספים חודרים לעיני. דמעה מכל עין נופלת על לחיי. אני מצמצמת עפעפיים, מנגבת את הרטיבות בגב היד, מושכת באף וכמעט רצה למרות הרוח שחובטת בפני ומפזרת עלי חול דק של ים שמשחיר באור שמים.

הבנות צלצלו, היא מהרהרת.

כן, רצו יומולדת לאמא.

ומה אמרת?

כלום, רק שמעתי מה רצו ממני.

עכשיו גרות ביחד, בבלפור, כן?

כן, אמרתי והתיישבתי לידה כמו פעם כשהיינו שקועות בקלפים. סונטה ואני בצד אחד של השולחן בסלון, שתי הבנות ממול, אחרי מקלחת ופיז'מה. הרבה ערבים בילינו בסלון של סונטה, בדרך כלל עד תשע או עשר בלילה. כל פעם החלפנו משחק קלפים ליד השולחן, קנסטה, רמי ומלחמה.

קנסטה היה המשחק החביב מכולם על ארבעתנו. כולנו כבר הכרנו היטב את המשחק וברגעי המתח היתה סונטה השופטת המעולה שבמעולות. היא גם היתה אלופה בערבוב הקלפים קדימה ואחורה קדימה ואחורה לפני העיניים של כולנו, כמו שצריך. היתה מחלקת קלפים לכל אחת בדממת הרים ושקט היה יורד עלינו לשעתיים נורמליות, שעתיים שלרוב לא היינו נתקלות בחפצים ומתרגזות על דברים שנאמרו או לא. להפך, היינו מכונסות בצלילי מוזיקה מהרדיו של סונטה, ושותות תה בחלב כמו שהיא הרגילה אותנו. השתדלנו לשמור על שקט בתנועות, בנשימות, דיברנו בלחש רק מה שנחוץ באמת במשחקי קלפים. כל לגימת תה היתה נשמעת כמו רעש נפילת סלעים ברעידת אדמה. למדנו לקרב את הספל לפי קטעי הנשיפה בקונצרטים או לפי התופים. לא זזנו בקטעי מיתר או חליליות.

כשהיינו שומעות דפיקות חזקות בדלת של דירתי ממול, אפילו לא הרמנו ראש, בטח שלא קמנו לראות מי בא. ככל שגברו הנקישות בדלת ממול ככה הזזנו פחות ופחות את הראש, החלפנו יותר ויותר מבטים, ידענו שלא קמים לראות את המעקלים של ההוצאה לפועל, ואנשים אחרים פשוט לא באים.

אלמלא החובות, נראה שלא הייתי יודעת את הכוח והעוצמה שיש ברוע הזמין אצל כמה מיקירי. ככל שגדלו החובות הבנתי שמבט העיניים שלי כבד עליהם ואני כבר לא יכולתי להחזיק בתוכי את עיניהם שלהם. הייתי מובסת וחיוורת כשראיתי שאני לא יכולה יותר לחיות בלי לשקוע עוד ועוד. רק המנקה בחדר המדרגות היה מחייך אלי פשוט בלי לחטט לי בעיניים. אולי בגלל שרק המנקה לא שם לב שנותרתי חסרת כול, שאפילו הטלוויזיה מתה ואין אחרת במקומה.

אני מנסה להרגיש חרטה אבל אני מרגישה כאב בצלעות ויובש בפה. אני מרימה ראש לקחת אוויר וחצי ירח נופל וקם בין העננים שמצטופפים מעל ראשינו. אני שוב מנסה להרגיש חרטה, אבל אז מתברר שהלב ריק והמוח סתום בצבעים שבורים. אני מנסה לעבור חוויה של אשמה כבדה על כתפי, אבל אני מרגישה רק דפיקות לב חזקות וטעם של חול מלוח על הלשון, ואני יורקת על החול הנודד.

שני פרופסורים לספרות חתמו על המוגמר לפני הדפסת "סונטה" – דן מירון ויגאל שוורץ.

וכך כותב פרופ' דן מירון על גב העטיפה:

"בנוף המגובב של הספרות הישראלית העכשווית, שבו עודפים מושלכים בכל מקום –  עודפי שפה, עודפי תיאור, פרשנות עצמית מייגעת, מִחזורי מונולוגים פנימיים עד לזרא – חולף ספרה החדש של לילי פרי כמו רכבת-לילה מהירה שאינה נעצרת לרגע. משוחררת מנטל של תיאור, פסיכולוגיזם והרהורים ספרותיים, היא אצה לדרכה המיוחדת…. סונטה היא המשמיעה בסיפור את הטונים הבהירים של המוסיקה הקלאסית, לעומת הדיסוננסים והקצבים הטרופים, המודרניסטיים-לעילא,  של אלכסנדרה, ולעומת מוסיקת הפופ המתוקה המיוצגת על ידי אחיה של אלכסנדרה (הוא ואשתו – שתי נוסחאות של הקיטש), שגזל ממנה את  ירושת הוריה. לבוש כלפי חוץ במסווה סיפור של שוטרים וגנבים בנוסחה ישראלית עכשווית, "סונטה" נשען בעיקרו על מתווה מוסיקלי ברור, חסכוני, עקרוני. בה בעת הוא קרב אל סף ההפשטה המטפיזית כרומן-מחזה של האבסורד, מעין "מחכים לגודו" ישראלי, שבימת ההתרחשות שלו היא אזור החולות בדרך מבת ים לנמל אשדוד. בסיומו של הסיפור אין אנו יודעים אם אלכסנדרה תוכל להאזין לקריאתה של סונטה ולחזור אל המציאות או תוסיף ותשקע בלבירינת האבסורדי ("אי יווני" במשמעותו הקמאית). בין כה וכה מוגשות לקורא הסיפור לכל אורכו השנינוּת, החדוּת והעירוב של שפת דיבור מעורטלת וחסכונית עם שפה של חוכמה שקולה ובחונה, שהורגלנו לחפש ולמצוא בכתיבתה יוצאת הדופן של לילי פרי.