בננות - בלוגים / / חידה קיומית
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

חידה קיומית

 

וידוי/שיתוף/חידת היום:


לכל אורך מסעי לבנייתי מחדש ובמיטבי ועד כמה שיותר קרוב למי שהייתי עם יציאתי מרחם אמי, לא אחת התלוננתי (בעיקר באוזני עצמי) למה אלוהים המשגיח ממעל לא עשה לי קיצורי דרך, ובכלל למה נדרשתי לכלות כל כך הרבה שנים במאמץ לטפס על הר המוריה הפנימי כדי שאוכל לחזות בארץ המובטחת לי מבראשיתי, ובתקווה שאף אזכה להיכנס אליה וליהנות מזבת חלב ודבש במלוא החיך והשיניים הטבעיות.

באחד הימים האחרונים, לפתע פתאום הכתה בי כברק התובנה הבאה, והיא תנוסח כחידת היום:


אילו היו מציעים לכם שתי דרכים להגיע לראש הר וליהנות מן הנוף הנשקף סביב, מהי הדרך שהיתה מזכה אתכם בהכי הרבה הנאה בהכי הרבה רובדי אישיותכם –


א. אילו נדרשתם במשך שנים לטפס על ההר ולהתגבר על לא מעט קשיים, זיזים וסלעים, אך לבסוף הייתם זוכים לעמוד כשראשכם מתנוסס תחת השמים ורגליכם איתנות על הפסגה?


ב. או אילו היו מצניחים אתכם על הפסגה על ידי סולם משתלשל מהליקופטר?

 

למשיבים לא יינתנו פרסים (גם לא פרס תנחומים)… אולי בעצם פרס אחד מתאים למי שיטיבו ליצור את דרך חייהם: שירו של קוואפיס "בדרך לאיתקה" עם הקדשה אישית… של המקבל.

 

 

7 תגובות

  1. שמעון מרמלשטיין

    אני הייתי בוחר בדרך השלישית.
    משהו בסגנון של ג'ק קרואק. (שאיזה משורר ישראלי אחד החליט לקרוא לו ג'ייקוב או יעקב. כאילו גדלו בגנון בירוחם ביחד)

    להוולד למעלה. ומאז רק לגלוש למטה. להדרדר.
    כשהעתיד כבר מאחוריי. והעבר מלפנים.

    מה שנותן לבן אדם נקודת משען רופפת ביותר. וארכימדס זה ארכימדס. לא כל אחד יכול להצליח לגלות חוקים הידרודינמיים של ציפה בזמן שהוא משיט אוניות חלולות מסבון בגיגית.

    וכמובן לכל אלה שישאלו איך היה? נו. תספר איך היה? וימשכו לי בשרוול שעשוי מחוטים של תולעי משי. איך היה? (שם. למעלה בפסגה. איפה שהקשת בענן. איפה שג'ודי גרלנד שרה כל כך יפה – בזמן שהיא מתמכרת לכל מיני כדורים או חומרים שיום אחד לייזה, הקטנה שלהם תספר)

    אענה : אני ממליץ לכם לטפס למעלה בצעדים של טנגו. (אחד קדימה ושניים אחורה)
    אז איך נגיע אי פעם? ישאלו.
    ואז אומר להם. תטפסו ברברס. תגיעו יותר מהר. לא תראו את הפסגה. אלא מה שהשארתם מאחור. (משפחה, ילדים, מס הכנסה, בטוח לאומי, משכנתא, אג"ח זבל, אג"ח דמוי זהב, שדות גז לנצח. שדות תות בוערים. שדות הצייד הנצחי(ים.) הכול כלול. כולל ארדואן) בדיוק כמוני. רק הפוך.

    • שמעון אתה חייב יום אחד לאסוף את כל התגובות שלך לפוסטים בבננות ולכרוך אותם כספר!

      • שמעון מרמלשטיין

        תודה ענת.

        מוכנה להיות העורכת שלי כשיהיו כאן מספיק דפים לספר?

        נקרא לו … אולי …
        תגובות מאתר שיגור לא ידוע.

        לא. זה נשמע מלחמתי מדי.

        תגובות מהבטן … בנאלי מדי

        אולי … איגרת אל הכנענים

        בנוסח "אגרת אל הקורינתים" של הברית החדשה

  2. רות בלומרט

    כמה יפה את מנסחת דילמות.
    ובאשר לאיתקה, – הברברים כבר כאן.
    רות

    • אם עברנו את הלסטריגונים והקיקלופים, אזי הקשה מכול מאחורינו. יום מואר ונקי מחלומות הליל

      • ענתי יקרתי, נהדר. ועצה מתוך נסיון רב שנים, החלק האחרון, בו הפסגה כמעט בהישג רגל יד ונשמה , הוא הקשה מכל, לא להתיראש כשמתגלצ'ם קצת אחורה, ואפילו אם מחליקים ב אמוק לתהום , פתאום מגלים מי תהום, זכים וצלולים שהופכים את הנסיקה לאושר טוהר ואהבה. ולשמעון אני נהנית מכל מילה שלך, בא לי לרקוד את טנגו הנפש אתך. כל פוסט שלך פנינה. חיה אסתר

  3. אשמח לקבל את איתקה ואשמח לקבל הקדשה אישית.
    ולגבי הדילמה המעניינת, אני חושבת שאולי ההנאה איננה משמעותית כאן ולא צריכה להיות פרמטר בשאלה. השאלה היא מהי המטרה של המטפס או הצונח, ולפיה לבחור את הדרך בה יפעל.
    ההנאה עלולה לתעתע בהולך ולהסיטו מדרכו בסופו של דבר, או להצניחו על שיח קוצים במקום.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט