טיהור ברוח חתולית

על סיפור האהבה שלי עם חתולים אתם כבר יודעים. ולא, הוא לא בא לי מבטן אמי ואף לא בירושה מאבי. זרעיו נטעו בי עם בקשת בנותי שאביא הביתה איזשהו בעל חיים במקום אביהן הציפור שפרח מהקן. כולי תקווה שאוכל יום אחד לכתוב על מסע האהבה הנפלא הזה ספר שלם – בלי יומרות ספרותיות, ברוח כתיבת הפוסטים שלי – ככה מלב אל לב. כמו חתולה!

ובינתיים אני גם מוצאת נחיצות לשתף מעת לעת בחוויות שיעורי המיוחדים, כשמורי הם החתולים. כך גם אני מתאמנת בכתיבה תמה-תמימה.
בכל שנותי עם חתולי (עדיין לבי לא נפתח לכל החתולים באשר הם, כמו לגבי בני האדם…) מעודי לא קראתי ולו ספר או מאמר אחד על הזן הפלאי הזה. באתי אליהם בורה לחלוטין וכל ממצאי מהם ובהם. כל חושי נפתחים אליהם, והרגעים הכי מאושרים-מעשירים פוקדים אותי כשאני מגלה שקלטתי מהם ורק מהם את המסר… 
תאמינו לי שכיום פענוח האניגמה האישיותית של החתול מרתקת אותי הרבה יותר מהאניגמה האישיותית של הולכי על שתיים (כולל או קודם כול את אישיותי שלי).

אז הנה אשתף בשיעור אחד מיני רבים: זוכרים את הפוסט שבו שיתפתי באבל שפקד אותי לפני כמה שבועות עם מותה של חתולת הרחוב הקשישה שהפכה את סף ביתי למושב זקנים, ואיך מישלי חתולתי-אהובתי ליוותה אותה בדרכה האחרונה?!

והרי לעיניכם ההמשך. בימים שבאו לאחר מכן מישלי לא חזרה לישון על יד דלת דירתי. מטבעי כשאני אוהבת אני קצת רכושנית, וקצת הציקה לי נוכחותה-נפקדותה של מישלי ליד הדלת.

בוקר אחד היתה לי מין אינטואיציה שאולי הדבר קשור בנוכחותה החיה של החתולה שהלכה לעולמה. במילים פשוטות, החלטתי לנסות לבצע טקס "טיהור המת". או ליתר דיוק, טהרת מקום משכן החתולות לפני מותה של הישישה. קודם כול זרקתי את קופסת הקרטון שבה נהגו השתיים לישון, כולל המגבת שנפרשה בתוכה לנוחותן. וחיכיתי.

אי פעם נהגה מישלי להסתפק רק בשטיחון לניגוב הנעליים. עתה היא לא חזרה אליו. אוקיי, אמרתי לעצמי. מישלי כנראה הפנימה את ההשתדרגות ואינה מוכנה לחזור לתנאי העבר. טלפון בהול למכולת השכונתית ותוך זמן קצר הביא שלמה ידידי הנאמן מהמכולת קופסת קרטון גדולה חדשה. הנחתי אותה באותו מקום שבו היה בית משכנן של שתי החתולות, ובתוכה פרשתי מגבת חדשה.

 והתוצאה? לא קשה לנחש, אם כי אני מאוד התרגשתי לחזות בה.

מישלי שהגיעה לסף ביתי דקות ספורות לאחר הקמת המעון החדש זינקה לתוכו בחדווה וחידשה ימיה איתי כמימים ימימה.

מסקנה: אולי מוצאנו אינו דווקא מהקוף. פיזית אולי כן, אבל נפשית אולי איננו כי אם חתולים במגפי אדם, והאמת –  קצת פחות מפותחים מהם. הם אינם זקוקים לדת שמכתיבה טקסים ופולחנים ולעוד שאר המצאות תבוניות משוכללות לניתוב הרגש אל מקומו הטהור. הם פשוט מבטאים את תשע הנשמות שלהם באמצעות ארבע רגליהם! ולאו דווקא ברקיעה רעשנית.

יום נעים