בננות - בלוגים / / נרות השבת הזולגים – שיר
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

נרות השבת הזולגים – שיר

 

נרות השבת הזולגים

עלֵי פמוט הם חליל פאן

לשאת תפילתי מלפניךָ שתָענה,

שתיענה, שלא תענֵני עוד ללמד

את כוח החסד לשאת

את צרימות הלב במכאוביו

מידֵי אדם שלא ידע

כי בְּרחמים ניתן היה

לעשות קידוּש

גם לַחוּלין.

 

 

 

24 תגובות

  1. מעבר להפסדו של אותו אדם את שיכול היה לחצור איתך, ענת, אין לי ספק שכזו תפילה עדינה ומושלמת – תיענה.

    • על אדם כזה נאמר כנראה: עיניים לו ולא יראה, אוזניים לו ולא ישמע, לב לו ולא ירגיש. שלושת הקופים הידועים ביחד ולחוד מפותחים ממנו. אבל בזכותם של כאלה בני אדם אנו המשוררים נדרשים לא פעם לנחמה בכתיבת שירה/פרוזה. אני אישית לו ניתן לי לבחור בין היענות התפילה לקיומה הסגור בשיר הייתי בוחרת ללא הנד עפעף באפשרות הראשונה.

  2. תיקון: "ליצור איתך".

  3. שיר נפלא. הזכיר לי את "אל מלא רחמים" של עמיחי, אבל מנקודת מבט נשית.

    • קודם כול מזל טוב קצת באיחור (אם כי לעולם אין מוקדם ומאוחר בברכות) על הצטרפותך למטע. ושורתך האחת העלתה על פני חיוך של עונג (ולאו דווקא בגלל השבת). עמיחי הוא מגדולי המשוררים שקמו לנו ובה בעת ניחן גם בענווה. מתוך כך אני משערת שהוא היכן שהוא יאהב אף הוא את מילותייך, והלוואי שגם הוא את שירי.

      • לענת,
        שבת שלום לך,

        השיר הזה מתחבט שוב בשאלה, מה מקור הרע ביצורים האנושיים בעולם הזה. ומבחינתי, גם מדוע מליבם הגס בכל מובן הם פוגעים גם באחרים.

        אני בשאלה הזאת מתחבטת בזמן האחרון לאין סוף (שלא נשכח שפעם נתפסתי כזו הרעה). אבל אני יודעת שאין בי רוע אמיתי, כמו שיש באנשים שפוגעים, שהם חסרי רגישות לחלוטין, ולהיפך מבחינה פסיכולוגית אולי התבוסה שלך היא סוג של ניצחון שלהם. חשיבה מעין זו היא מוקצית מחמת מיאוס ובכל זאת יש אנשים שששים לחשוב כך.

        אולי דווקא התפילה/הבקשה של השיר וגם התהייה שלו מבליטה את השאלה, אבל אין היא נותנת תשובה.

        אגיד לך רק מה אני חשה. שמאז שהספר יצא עברת אולי כמה פאזות. הראשונה היתה של התרגשות ותהיה מה יעלה בגורלו, ולאט לאט אני חשה אצלך איזה סוג של סגירת מעגל.

        התחושה הזאת אינה נקנית על ידי כל פסיכולוג, אלא על-ידי עשייה שלך. משהו הולך ומתיישר, משהו מתרחב ובונה את המקום שלך.
        הרשימות שלך הופכות יותר מהוקצעות, יותר שלימות. המילים מלוטשות. ובמילים ובמעשים את מדלגת על איזה קיום מהוסס משהו אל מקומות אחרים הרבה יותר בטוחים, ואולי גם יותר שלווים. זאת אני וזה פועלי ואלה מעשיי – אולי כך את אומרת.

        ואני שמחה על כך.
        ולשאלת הרע, נבצר ממני גם אני.

        חוה

        • "עלית עלי" שוב. אכן משהו בי אירע. התכלית הושגה. עיקרה שלווה. עיקרה התבגרות מאוחרת. עיקרה הגעה כמעט כמעט לאיתקה א' מתוך אמונה שהדרך לאיתקה ב' שונה תכלית שינוי. והעיקר שמחלבי ומדמי ובחסדו הכול. למי תודה למי ברכה? לכל שלא שבר אותי. אף פעם לא מאוחר, חוה. והעיקר השכלתי להבין שיש דברים/מהויות אנוש שלעולם לא אבין רק שלא עוד אקרב אליהם. וכן, למסע "יומנה" על כל שלביו נודע תפקיד לא קטן בהישגי הפנימיים הבלתי ניתנים עוד לערעור. שמחה באבחנות-הבבואה שלך.

      • תודה על הברכות, ענת, אכן, אף פעם לא מאוחר וזה תמיד מחמם את הלב… מסכימה עם דברייך על עמיחי…

  4. גיורא פישר

    ואני דווקא חש בשורות האחרונות שמדובר כאן בסיפור שלא נגמר. שיש עוד שארית רצון ותקווה שמשהו אחר יקרה.

    • נו גיורא, כמו בבדיחה על הרב – גם אתה צודק. האמת פנים רבות לה. ומה עם השיר כשיר? אני כאן לא רק כסטרפטיזאית רגשית/אוטוביוגרפית.

  5. ענת הי,
    יפה. בפאראפרזה על דברי פילוסוף אחד אומר כי היכולת להפוך את החולין לקודש זה מה שמבדיל את האדם מהחיה (ובעוד פאראפראזה — הרחמים והרוע הם אלו שמבדילים את האדם מהחיה. לא יודע..).
    שבת קדושה ומנוחה — צדוק

    • מתנצלת אם שאלתי מעידה על מוגבלות שכלית. למה התכוונת הרחמים והרוע מבדילים את האדם מהחיה? שהחיה רעה? או שהרחמים והרוע כאחד קיימים בכפיפה אחת ביצור שנקרא אדם? אני מקווה שהאםשרות השנייה היא הנכונה.

      • נזעקתי, כי החתולים שלי עמדו מאחורי על שתיים ולא הבינו למה התכוונת. מחוויתי, החיות לימדו אותי שיעור באנושיות במיטבה מהי.

        • ענת הי,
          גם כלבתי נושאת אלי עיניים שואלות…
          את צודקת בהבנתך: האמירה היא שהאדם שונה מן החיה בכך שהוא מגלה תכונות של רוע שלא לצורך התמדת הקיום (למשל כשהוא משליט את כוחניותו על הזולת מתוך רצון לפאר את עצמו ועוד). אצל בעלי חיים יימצא רוע כזה.
          לגבי הרחמים — הכוונה היא שהאדם שונה מן הבהמה בכך שהוא מודע לרגשות הרחמים שבליבו (שאולי הם עומדים ביסוד התהוות התודעה בכללותה). כל זאת בעוד אצל בעלי החיים תכונת הרחמים איננה ברמת המודעות שלהם ואין בכוחה לכונן אצלם תודעה. דוק: אין חלילה אמירה שלילית כלפי בעלי החיים (כלבתי המזדהה עימי שוב נושאת אלי עיניים מצפות).
          תודה ושבוע טוב ומקווה שלא "העמסתי" (כמו שמתבטאות בנותיי…) — צדוק

        • ענת הי, גם כלבתי נושאת אלי עיניים שואלות… את צודקת בהבנתך: האמירה היא שהאדם שונה מן החיה בכך שהוא מגלה תכונות של רוע שלא לצורך התמדת הקיום (למשל כשהוא משליט את כוחניותו על הזולת מתוך רצון לפאר את עצמו ועוד). אצל בעלי חיים לא יימצא רוע כזה. לגבי הרחמים — הכוונה היא שהאדם שונה מן הבהמה בכך שהוא מודע לרגשות הרחמים שבליבו (שאולי הם עומדים ביסוד התהוות התודעה בכללותה). כל זאת בעוד אצל בעלי החיים תכונת הרחמים איננה ברמת המודעות שלהם ואין בכוחה לכונן אצלם תודעה. דוק: אין חלילה אמירה שלילית כלפי בעלי החיים (כלבתי המזדהה עימי שוב נושאת אלי עיניים מצפות). תודה ושבוע טוב ומקווה שלא "העמסתי" (כמו שמתבטאות בנותיי…) — צדוק

      • אני מתחברת לכל מילה שכתב צדוק. אף אני מנסה בכל מאודי להפוך חולין לקודש בפכים הקטנים של החיים. שיר נפלא ומרגש
        עפרה

  6. מה שבין תפילת קבע לתפילת תחנון, מכריע ר' אליעזר במשנה ואומר: "כל העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנון", היינו עוצמת הכוונה בתפילה הספונטנית, הבאה מלב הומה וסוער שלא מצא את בתיבות המלים שבתפילת הקבע הסדורה את תיבת תהודתו, היא תפילת התחנון הגדולה, כמו בצעקת הלב הגדולה של משה בבקשו רחמים על מרים אחותו: אל נא רפא נא לה. כך חשתי, ענת, כשקראתי את שירך שמהדהד את תפילתה של נגה מ'יומנה של אישה מודרנית'. ויותר מאשר נגינת חליל הפאן שמעתי את אוורידיקה הנעה אחר נגינתו של אורפיאוס ובהפוך על הפוך מבקשת להשתחרר מקסם נגינתו.

    • עכשיו אענה בלי צעיפי סופרת/משוררת, אלא בשם ענת עירום ועריה. עוד לפני שנים הגדרתי את נשמתי כבית קברות של אנשים חיים שהכזיבו. התפוסה מלאה. אין לי פשוט מקום לעוד אחד. ויש סיפורים שהמציאות שהולידה אותם עולה על כל דמיון. ואחרון: אל נא רפא נא לי. ואפילו הוא לא נעתר. אז מה יהיה? כנראה יש מקרים אבודים/נעדרים שמשורתם ישחרר רק ה—. ונא לא לחשוש לחיי.

      • ענת, אולי השיר הזה ואחרים מהווים את סף הבלימה. ובכל מקרה השיר הזה צועק במלוא יופיו ועוצמתו את מה שהבהירה הפרסונה ללא צעיפי הסופרת/משוררת

        • "סף הבלימה". קניתי! ואתה יודע מה, כל חיי חינכו/הטיפו לי – ואגב לא רק לי – שחייבים ללמוד להשתחרר ולעבור הלאה. נקסט מה שנקרא. ומה אם אי אפשר? אם הנשמה אומרת נייט? מסרבת פקודה? לומדים משהו חדש – לחיות בלי ולהרגיש עם. להתיידד עם מצב הביש ולהפיק כל מיני על הדרך. עכשיו למשל אני הולכת עם "סף הבלימה" שלך לצפות בהצגה בבית הספר של יורם לוינשטיין. ומה שמה? דונה פלור נשואה לשניים. נו נו. את זה עדיין לא חוויתי, הגם אם אי םעם הוקסמתי מהרומן בכתובים.

  7. רקפת זיו-לי

    הי ענת
    שירך נגע ללבי
    רקפת

  8. שיר יפה.
    לו יהי, יותר רחמים בעולם.

  9. רות בלומרט

    שיר יפה כשלעצמו, ענת. נקי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט