שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
לכל אחד "עוגיות המדלן" שלו, והזמן שאבד לא בהכרח ולא תמיד מעלה ניחוחות ערבים. כך אצלי שנים מתפקד ריח הליזול. בכל פעם שעולה באפי ריח של ליזול, אפילו בברכת שחייה שנועדה לחוויה מענגת, אני חוזרת מיד לאחור, לראשית חיי, לגיל חמש וחצי בדיוק. בקיץ של אותה שנה אושפזתי בבית החולים איכילוב, מחלקה אורטופדית. נדרשתי לעבור שם ניתוח רב שעות לתיקון שריר רפוי בקרסול רגל שמאל, שהעיב על התפתחות הליכתי מאז לידתי ובעקבות פשלה של מיילדת. עד היום אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה במיטת ברזלים גדולה, כשרגלי מגובסת מן הכף ועד הירך. והיכן שוכנה מיטתי? וזאת עוד הרבה שנים לפני עידן אהוד ברק, שהפך את קשישת מסדרון בית החולים לסמל ומשל? כן, כן, גם אני שוכנתי במסדרון ארוך ארוך. תאמינו או לא, אבל עד היום כל אותם ימי מסדרון ארוכים חיים בי כמו בסרט, שמוקרן מיידית כמעט בכל עת שאפי נגדש בריח הליזול.
חלפו שנים לא מעטות מאז היותי בת חמש וחצי אלא שמאז היה בית חולים איכילוב אי של אין חפץ לי בו. אי של אי-געגועים בלב עירי. נזדמנתי אליו תמיד בעל כורחי ובתחושת סיוט מקדימה שלא רפתה במהלך ביקורי לשם סיעוד קרובַי. ראשית סבי עליו השלום, שנפטר שם בעלומַי, ולאחר מכן אבי שנפטר רק לפני עשור.
ולמה הדגשתי את המילה רק יובן מיד. רק לפני עשור ביליתי בבית חולים איכילוב לא מעט ימים בלא מעט מחלקות אשפוז. המחלקה הנוראה מכול שם הייתה מחלקת טיפול נמרץ. השמועה אמרה אז שמי שמגיע למחלקה הזו כבול למיטה, צריך לקרות נס שיצא ממנה בריא – ולא בגלל המחלה שהביא איתו מהבית, כי אם בגלל הידבקויות בו במקום מחיידקי הסביבה המצילת חיים לכאורה.
באותם ימי מחלת אבי נזכרו בי מאוד ימַי כילדה מאושפזת. שום דבר בעיני לא שונה בבית החולים העירוני, חרף השנים הרבות שחלפו מאז קיבל אבי את פני כשהוּצאתי מחדר הניתוח ועד שאני ליוויתי אותו באותו בית חולים אל יומו האחרון. חדרי האשפוז נעדרי האינטימיות, הקירות הלבנים שמשום מה נראו תמיד אפורים ומדכאים, וכן – ריח הליזול שאפף הכול.
*
כבר חודש אני פוקדת את בית החולים הזה שמלווה אותי כזיכרון עמוק, חי פחות או חי יותר – תלוי באירועים ובכמות הליזול שחיי מזמנים לי – ופשוט לא חדלה להתפעל ולהודות. למי בעיקר? לשנואי נפשנו הבורגנים הקטנים ופועלי כל המדינה יתאחדו. לטייקונים! בואך לבית החולים איכילוב ניצב מול העיניים מכון לב מרהיב ועליו השלט: על שם סמי עופר. לצדו גינה ובפתחה שלט – תודות לתרומתה של שרי אריסון. עוברי האורח יעלו אולי קצף-זעם על שפתיהם (על מה ולמה? אולי על יצר ההנצחה של הטייקונים את שמם על פועלם למען הציבור, הודות לרוב כספם שגם קצת על חשבוננו…); אך לא אני שמגיעה יומיום למפעל הבנייה המדהים שנועד לרווחת הציבור התל אביבי בכל מצב וגיל, חוצה את הגינה ופשוט אומרת לתורמים הנדיבים – תודה!
ראשית, מחלקת טיפול נמרץ שמרוב השינוי הדרמטי שחל בה שיניתי את שמה למחלקת הנמרצים. נכון שהמאושפזים רחוקים מימי נמרצותם, אך תנאי אשפוזם מדהימים ממש (להוציא את העובדה המעט לא טקטית, לטעמי, שהמחלקה צמודה ממש למחלקת… יולדות. אני, אגב, ילדתי את שתי בנותי בבית חולים הקריה שיכול היה לשמש אתר היסטורי בסרט מתקופת המנדט). ועכשיו אני במגדל האשפוז על שם טד אריסון. לא ייאמן ממש. מעלית-מטוס מובילה אותי תוך שניות לקומה השתים-עשרה, שממנה יש חלון ענקי ומעברו מרפסת ענקית (נעולה אמנם) ממנה ניבט נוף מרהיב של כל תל אביב, כולל פיסת ים. אה, שכחתי לציין שבתחתית המגדל ממוקם פסנתר כנף; והשבוע, כשהגעתי באחד הימים, קידמו את פני צליליו המפכים. ישב לו נגן בריא לחלוטין ופרט על קלידי הפסנתר, כשסביבו לא מעט מאושפזים וקרוביהם. ממש קונצרט מנחה.
נחזור לקומה השתים-עשרה שאליה אני מגיעה בטיסה אחרי שמעת לעת דלת המעלית נפתחת וניתן לי להתרשם שגם שאר הקומות לא יצאו מקופחות במידת ההשקעה בהן. אז ככה, אני יוצאת מהמעלית אל לובי מפואר, שטיחים מקיר לקיר, ניקיון מופתי והכי הכי חשוב – אין שום זכר לריח של ליזול. האמת, ממש כמו בבית מלון. סממני בית המלון נעלמים אמנם בחדרי החולים – ולא בגלל עיצובם המוקפד והמרווח – אך די להציץ מפתח חדר החולים בדלפק האחיות והאחים רחב המידות, האסתטי כל כך, כדי טיפה רק טיפה לשכוח איפה באמת נמצאים.
כאדם שלא מסתיר את רגשות התפעלותו ממשהו חיובי שקורה לו (כזאת אני), ניגשתי באחד הימים לאחת האחיות וסיפרתי לה עד כמה אני מתרגשת כל יום מחדש להיווכח ב"תיקון חווית הליזול" הפרטית שלי, ובתרומתם של הטייקונים לשיפור איכות חיינו, בעיקר באחת מעתותינו הקשות ביותר – עת של חולי.
ומה אמרה האחות? שניים: אם ככה, לכי לאסותא החדש, תראי מה זה פאר. ועל כך הוסיפה בכנות וביושר – עדיף למרות הכול לא להגיע לכאן. אך אני התעקשתי לומר (כהרגלי) את המילה האחרונה. נכון, את כמובן צודקת, אמרתי לאחות – אבל אם כבר חייבים להתאשפז, אז עדיף להיות משוכנים בתנאי חמישה כוכבים.
נ.ב. אמי שבקומה השתים-עשרה בכלל לא שמה לב למה שרואות עיני הבריאות. היא כמובן כבר משתוקקת לחזור הביתה בשלום ובבריאות. אישה בריאה בנפשה, אמי, ושתזכה ותגיע במהרה להגשמת רצונה. אך אני על דרך החולי שלה הרווחתי גם את זאת – שחרור מאחת מ"עוגיות מדלן" הפרטיות שלי, והלאו דווקא טעימות.
תודה ענת.
גם על המבט האופטימי המלא חיים שלך,
שהוא מתנה בפני עצמו (גם אני כזאת),
וגם על השיתוף בעוגיית מדלן משמעותית שנמסה במגע עם המציאות המשתנה.
לא מכדי נצטווינו ב: מוכרחים להיות שמח. מוכרחים כי לא תמיד קל. כשזה קל – לא מוכרחים, אלא פשוט יכולים. ואכן רונית לך ולי יש לא מעט מן המשותף – והכי הכי ראייה אופטימית של מה שלא הכי הכי… והראייה הזאת היא עוגיית המזל הפרטית שלנו.
המקום הכי חשוב בבית חולים זאת פינת עישון. אם יש פינת עישון במחלקה, אני מוכנה להתאשפז. אבל עם ערימת ספרים כי אפשר למות משיעמום.
הריחות שמסמלים לנו משהו חשוב בעברנו זה נושא מרתק. חוש הריח שלי לא טוב כל כך, אבל יש ריחות שאני מזהה מרוב עוצמת הרגש שהם מעוררים בי. למשל פעם אחת הייתי בסלון והשותפה שלי לדירה בישלה משהו. כשעברתי במקרה ליד הסיר, הרגשתי רצון עז לשנות את חיי, מייד, ברגע זה, כי אי אפשר לחכות יותר. כשהתרחקתי מהסיר, הרצון נעלם. הבנתי שזה הריח. מעניין מה היא בישלה שם.
הפוסט שלך יפה והצום נגמר למרות שבכלל לא צמנו. אני לא יודעת מה נהוג לומר במוצאי יום הכיפורים אבל תדמייני שאמרתי.
עדכונים מהשטח. על פי מה שכתבת ניכר ששנים לא ביקרת בבית חולים, ונפלא שכך. באיכילוב למשל אפשר לעשן רק בחוץ ברחבה מאורגנת היטב עם ספסלים ועצים וכוכבים זוהרים בלילה. מוזר אבל כשאני במרומי הקומה השתים-עשרה, ממש כמו על חוף הים, לא בא לי לעשן גם אם ההתנזרות אורכת שעתיים ושלוש. שיא הבריאות. אשר לספרים – חולה שמחזיק ספר בידו זה חיזיון נפלא שאומר שהקורא המאושר בדרכו הביתה. בלי ספרים ובלי סיגריה – באמת צפויות שעות משעממות למדי שנפרעות על ידי טיפולים למיניהם. לא כיף גדול. הכי אני שמחה למרות חמשת הכוכבים לחזור הביתה בשלום, גם אם סירי ריקים (זמנית).
דווקא עשיתי ניתוח לפני שנתיים. הוצאת אבן מכיס המרה. והייתה פינת עישון סודית בקצה המחלקה. אחות חמודה גילתה לי אותה ושעה אחרי הניתוח כבר עישנתי למרות הסחרחורת והחולשה.
רק בריאות ענת ובשורות טובות. גם אני כמוך לא עושבה חשבון ומי שתרם יבורך גם אם הוא עשיר מסריח
בשורה נפלאה קיבלתי אתמול בלילה – ומנועה אני מלגלותה לפי שעה. ומקווה לזכור תמיד שהבריאות היא הבשורה הכי הכי שאיתה יש לקום כל בוקר. ובהזדמנות זאת אגיב לפוסט שלך ערב יום כיפור. תגובה בפומבי במהלך הצום – זה היה ביטוי הצום היחיד שלי. כתבת פוסט מרגש ביותר, וחוף הצוק על בית הקפה הזה שבו היית הוא פסגת הבריאות הנפשית ובכלל שאני מייחלת לה בימים אלה. ושהציפורים יחכו.
אם כזאת את, את באמת משהו מיוחד. איזה ראיה אופטימית, אם כי נאיבית במידה סבירה. שהרי הטייקונים, כאלה הם, נותנים ביד אחת, ולוקחים באחרת. אבל מי אני שאקח את העוגיות האלה ממך. את מקסימה.
לפעמים אני נאיבית אבל גם כשאני כזאת אני מתאמצת לשמור על מידה של פפיכחון. ובשמו אומר כך, כיוון שבבית החולים די משעמם בלשון המעטה אז הרהרתי בנושא הטייקונים שהוא חם דווקא בימים אלה, והנה עוד שניים מממצאי הרהורי שמתאימים בול כמענה למילותייך. אולי אני טועה אבל נדמה לי שלא כל הטייקונים משחררים יד אחת לכיווננו האספסוף. ישנם כאלה שלוקחים בלי חשבון בשתי ידיים. אז אם יש כאלה שמשחררים מידם האחת את הסכום הנדרש לשיפור כה משמעותי של איכות חיינו, דיינו. שהרי – וגם בזאת הגיתי – אילו בנייתו המחודשת של איכילוב למשל היתה תלויה בראשי המדינה שאף הם לא רחוקים בחלקם ממיני טייקונים – אזי רבים היו עדיין מוטלים אינאונים במיטות ברזל חלודות במסדרונות אפורים. אז מה לנו כי נלין. יש לברך על הטוב באשר הוא וכדי לברך יש קודם כול להבחין בקיומו ולדעת שכל אשר קשור בטבעם הטוב והנדיב של בני האדם – ולא חשוב עומק כיסם ותכולתו – שום דבר אינו מובן מאליו.
אשרי הרואה את הטוב, כי לראות את הרע זה מאוד מעייף מתסכל וגם מרעיל
שבוע טוב ענת
מניסיון אישי חוויתי, גם על כך אוכל לומר תוך גיוס לשון הפיוט של משוררנו הלאומי – הראייה היובית "לא באה לי בירושה מאבי כי מחלבי ומדמי" חצבתיה – למען אנסוק ולא אשקע. עצת חינם לכולם, גם אם מימושה נקנה בעבודה קשה.
חותמת על דבריך ענת
יגעת מצאת – תאמין
את צודקת, ענתי. אין לי הרבה מה לומר. אבל את יודעת, הגדולה של נדיבים אמיתיים, היא מתן בסתר. אז זה טהור ומקודש בעיני. הקירות האלה, השלטים האלה, האהבה העצמית הזאת, פשוט נוראית בעיני. אבל את צודקת, וודאי וודאי, שטוב לתת ביד אחת ולקחת בשנייה, מאשר לקפוץ את שתי הידיים. רפואה שלמה לאמך, יקרה, ורק דברים טובים.
לאיריס: אכן איריס הכול עניין של ברירת מחדל. רע או רע פחות. טוב או טוב יותר. אנחנו רחוקים מלחיות בעולם אנושי אידיאלי. ולך ולאביטל ד"ש מהמחלקה הנפלאה בבית החולים שדואגת שאמי לא רק תחלים אלא תתמלא בשמחת חיים שמעודי לא ראיתי בה כמותה.
רפואה שלמה לאימך.
חנה יפה, חג שמח 🙂 אבנר