שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
היום, על דרך הדרך הבלתי צפויה שאני חוצה בימים אלה, למדתי עוד שיעור קטן על עולם הולך ונעלם. עולם של אנשים מזן אחר, על זוגיות מזן כלה והולך, על בריאות, על חולי ועל בריאות נפשית שהחיים המודרניים התוססים לא השחיתו.
פרולוג: לפני ימים ספורים אמי, שאינה נחשבת ישישה במושגי הגיל של היום (לא אסגיר את גילה מפאת כיבוד אַם בימים כתיקונם שבהם היא נראית מטופחת הרבה יותר ממני), נפלה בחצר בניין מגוריה ואושפזה במחלקה שבתי מכנה "מחלקה קיומית". טיפול נמרץ. למה? לא אפרט את הדיאגנוזה וחומרת הפגיעה, אך האשפוז במחלקה הקיומית נועד להגן על אמי מפני הידרדרות. כלומר, טיפול מונע. היא עצמה חווה ויפסנה כפויה, לא עלינו. וכן, כנראה שיש הבדל תהומי בין בחירה של אדם לשתוק ימים ארוכים לבין אי יכולתו להוציא הגה מפיו.
לב הסיפור: הבוקר פנתה אלי אישה מהחדר הסמוך (כולם שם בחדרים פרטיים יפהפיים, לא כמו לפני עשור באגף הישן שבו אבי עליו השלום אושפז. כל הכבוד לטייקונים התורמים. ואני רצינית לחלוטין. אפס ציניות). אז ניגשה אלי אישה שאותה ראיתי כל בוקר מאז אשפוז אמי. היא יושבת בוקר בוקר על יד בעלה. הבוקר היא שאלה אם אני ממונעת וביקשה טרמפ לאוטובוס. לאן? להרצליה, עיר מגוריה. בדרכנו למכוניתי התנצלתי על חוצפתי ושאלה לגילה. תשובתה הכתה אותי בהלם. שמונים ושמונה! במהלך כברת דרכנו המשותפת הקצרה היא גילתה כי מאז אושפז בעלה באיכילוב היא נוסעת כל בוקר בשש באוטובוס מהרצליה לדרך נמיר ומשם היא עושה צעידה ברגל קלה באוויר הבוקר הנעים עד לבית החולים. הייתי מזועזעת. מעצמי. ובושה ונכלמת. אני עד למכונית מתקשה ללכת בכיף. אם חניתי לא ממש ממש סמוך לבית החולים. בריא מאוד ללכת, גילתה את סוד הבריאות. ואז העזתי לשאול עוד. בן כמה בעלך? שמונים ותשע. כמה שנים הזוג נשוי? שישים ושתיים שנה!!!!!!! האמת, התחשק לי לחבק אותה ולבכות מקנאה ומהערצה בו זמנית. במקום כל המחוות הדרמטיות הכנות, לחשתי – לא כמו בימינו…. כן, אמרה האישה מעוררת הקנאה הטובה והבריאה – היום נורא איך שהכול מתפרק ובקלות. לא אצל אותה אישה. דוגמה ומופת היא מהווה גם לילדיה. בן ובת. שניהם נשואים ואפילו שנים כה רבות עד שזיכו את הוריהם בנינים. וכן, ההשגחה על האב החולה מתחלקת כמו במסדר למופת. במהלך הנסיעה עד לתחנת האוטובוס היא גם גילתה שבתוך עירה היא אפילו עוד נוהגת וכמוה בעלה. טוב נו, לגבי נהיגה בגיל כזה יהיו כאלה שיחלקו, ובמידה רבה של צדק. כנגד זאת כשרואים את אותה אישה שהולכת איתן ממני כסימבול לכל השאר – אז למה שלא תנהג גם… ואז התעניינתי במצב בעלה. עד לפני שמונה שנים – כלומר, בהיותו בן שמונים – הוא היה בריא כמו שור. אחר כך לקה במשהו שלא אסגיר מחמת כבוד הגיבורה, נרפא והיה עד ימים אלה בתפקוד פנתרי ממש. הלוואי עלי. קהילת גיל הזהב שבסביבת מגורי הזוג המפואר – כולה על כתפיו ועל לבו השמח לא לנוח אף לא לרגע. פשוט אדם מדהים בחיוניותו. כך לדברי אשתו זה שישים ושתיים שנה. הא, כן. עד אשפוזו נהג הגבר-גבר גם לשחות הרבה ולעשות הליכון…
והיכן נולדת? תהיתי וניחשתי את התשובה. את ייקית, נכון? הקדמתי אותה. עדיין מרגישים? היא נבוכה מעט. זו מתנה לכל החיים, אמרתי וחייכתי ונזכרתי בסבי היקה ובמבטאו הזר הכבד שליווה אותו עד מותו.
אפילוג: דקות ספורות לפני שהגענו לתחנת האוטובוס אמרה האישה: נורא קשה לי לראות כך את בעלי. חסר אונים. נזקק. נטול חיוניות. אדם אסור לו ויהי מה להגיע למצב כזה. עליו לסיים את חייו בדיוק כשהוא מגיע למצב שבו הוא נזקק.
אני לא יודעת מה דעתו של כל מי שיגיע בקריאתו עד לכאן, אבל אני בהחלט מסירה בפני האישה הזאת וכל מי ומה שהיא מייצגת את כל כובעי הקיום האנושי הראוי להערצה עמוקה. היא לא טייקונית. היא גם לא צועקת ברחובות למען צדק חברתי. אבל היא בעיני מאחרוני דור הנפילים.
אני מרגישה מבוכה. עקב היותי ההיפך מהאישה הנפילה. אני שמחה שגם את לא מגיעה לאותה מידת האיתנות אחרת הייתי דרוסה תחתיכן ולא הייתי מגיבה. האישה הזאת כנראה אף פעם לא לוחשת בלי קול: "שפתיי תפתח". שפתיה נפתחות בקלות כחלק מתפקוד תקין שאין דבר היכול לשבשו. מצטערת לקנאה ולהערצה, אבל זזה לצל, להסתתר שההבדל ביני לבינה לא ייראה באופן כל כך בולט וברור. רשומה נהדרת.
מצטרפת, לא מצטערת!
חבל שרה היקרה שאת כה מהר זזה לצל. תנהגי כמוני. תראי באנשים כאלב מודל לחיקוי וללמידה. ולפי תמונת הבול שלך, אלוהים חנן אותך בהרבה שנים להתקדם אל מרכז האור ולשמרו בתוכך באופן מנותק מהקמטים החיצוניים שאורבים לכולנו. עלי אישה כזאת פועלת פלאים. מתוך הבושה והכלימה אני מחר לא אייבב על הבוקר כשלא אמצא חנייה קרובה לבית החולים. וזו רק דוגמה…
הייתי רוצה לשמוע עוד מה תשני באורח החיים שלך בהשפעת האישה. אני צריכה את זה כדי ללמוד. וכדי להיות בטוחה שהשפעתה עליך לא רגעית ולא חולפת.
בכוונה, מתוך תחושה פנימית של הנכון, השתהיתי בתשובתי לך, שרה היקרה, כי אני תלמידה נצחית שלומדת כל הזמן אז כדי להעביר אלייך כמה שיותר מידע נכון לזמן הזה הרגשתי שצפוי לי עצמי שיעור. והנה ממצאי תלמודי שאני מעבירה לך, תלמוד זמני כמובן. שוב השתגעתי מאיך זה שלעולם איננו מפנימים באמת את תוכן המשפטים מנחי החיים – משפטים הכי טריוויאליים: העיקר הבריאות ו… כשהתותחים יןרים המוזות שותקות. הכוונה כאן לתותחי הגוף, שהם הראשונים בחשיבותם לירות בנו. בריאות מעורערת היא וקודם כול היא מעניקה פרופרציות מדויקות לכל שאר תכני חיינו. ואיש איש לפי תכניו, אז מלאי את את המשבצת הריקה תחת הכותרת תכנים, ונסי כמה שיותר ליישם עליהם את הפרופרציות הנכונות מזמן חולי לזמן בריאות. יישום מיטבי יאריך את זמן בריאותנו ואת הנאתנו ממה שנדמה בזמן בריאות כמובן מאליו. כי כן בזמן חולי שלנו או של יקירינו – גם דבר הספרות דום יידום. עניין שני לא פחות חשוב שחוויתי הודות לאותה גיבורה של סיפורי מטה. מלאת חיוניות מעוררת השראה היא עדיין סועדת יום יום לפחות פעם ביום את מיטת בעלה שמשתהה בהחלמתו. הבנתו אתמול שמצבו צונח וממריא לסירוגין, ויהיא לידו וכשהיא פוגשת בי במסדרון פניה תמיד מאירות בחיוך אופטימי רגוע – אכן מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה. זה השיעור החוויתי האדיר של השבוע שחלף. והשיעור השלישי הכי הכי חשוב – אמונת חינם באל עליון (על משקל אהבת חינם לזולתנו שנוצר בצלמו) ותפילה אליו עמוקה וחזקה לפעמים מחוללת נס ומתגשמת במתאם מלא בין כוונותיו הנסתרות לכמיהתנו. אמי עברה אתמול ניתוח לא פשוט שמהלכו נצפה כמאוד לא פשוט – ולא כך קרה. זה נס אתמול וכולי תפילבה שיתגשם עד תומו עד ראש השנה. ואחרון אחרון לבוקר זה. אני מצטטת את בתי הבכורה שמלווה אותי במסירות אין קץ השבוע – בעצם את סבתא – וגם זה שיעור מופלא (אחותה הצעירה נפקדת מחמת טיול בחו"ל אבל על הקו כל הזמן, בדיווח שוטף): "אמא, כשאני רואה את הרוםאים במחלקה ואת האחיות ולא רק בטלוויזיה – אני מבינה עד כמה הם עובדים קשה ועד כמה הם חיוניים". אין לנו מושג בבריאותנו עד כמה הרופאים וקודם כול הם כשליחי אל מן המעלה הראשונה חיוניים לאריכות חיינו בבריאות. ונכון שכדרכם של בני אדם יש פחות מועילים ויש שמאוד… כפי שאמרה לי להרגיעני רופאה קסומה ממש שזכינו בה השבוע הזה, היא אמרה זאת ערב הניתוח על הפרופסור שניתח אתמול את אמי: הוא גם רופא מצוין וגם בן אדם נחמד ביותר. שילוב נדיר. כך היא אמרה – אשרי שזכינו. יום נעים ורב בריאות, שרה.
וואו איזו תגובה ארוכה, ממש דף תלמוד שבועי שעלי ללמוד. וכן הבריאות חשובה מכל ובימים האחרונים אני רואה את זה בבירור. אולי המוזות שלי השתתקו, אבל הלב ער ללמוד ממך את אמת החיים. תודה שהגיענו ליום הזה שכולו לימוד בצווטא נעימה ביותר.
אכן שרה לימוד בצוותא הוא הנעים והפורה ביותר. קחי דוגמה את הדתיים… יחד עם זאת, מתוך דרך החסידות עלינו ללמוד את סוד הלימוד ביחידות. רצוי בטבע. אפשר לשם כך לתלות תמונה נעימה על הקיר. בקיצור, לפי דרך לימודי הבלתי חדל הבנתי שדרך הזהב היא גם וגם. גם בצוותא וגם ביחידות. ובדרך הזאת למדתי שלעולם אין מורה ותלמיד. מי שסבור שהוא במעלת מורה בלבד (בכל משרה שהיא ובכל מסגרת), סופו שייפרד מן העולם כאחרון התלמידים וייאלץ לשוב כאן שוב אולי בצורת כלב או חתול – כדי להבין את העיקר. מי שהוא כאן רק מורה טועה בשניים רציניים – בחטא ההיבריס ובפשע המגלמוניות. זה דומה וקרוב אבל כפול ומכופל מבחינת החטא והעונש.
הזיקנה היא המבחן הכי קשה שאנחנו צריכים לעמוד בו ודווקא – בזיקנתנו. לשמור על הצלם האנושי בזמן שהגוף ניגף – איך עושים זאת ?
אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני
חבל שרבים זקנתם מביישת את נעוריהם
חבל שאי אפשר להזדקן בכבוד בעידן הקדמה והטכנולוגיה שבו מוארכת תוחלת החיים אבל ניטלת מהם התכלית
החלמה מהירה לאימך, ענת
ושאפו לזקנה החיונית והנדירה הזאת
לפני זמן קצר פורסמה כתבה בחדשות על ההוסטלים המופרטים לתשושי הנפש ניצולי השואה. בושה וחרפה. גועל נפש ממש. ולמה הבאתי זאת כפתיח לתגובתי לתגבתך חנה היקרה, כי פלאי הטכנולוגיה וזיקוקי הקדמה יצרו סתירה קיומית מבישה. הטכנולוגיה מתקדמת וערכי האנוש פוחתים ביחס ישר הפוך מחפיר ומכוער. תכלית חיינו לעולם כפי שמעולם היתה ותהיה בין אדם לזולתו. וכן מאותה אחרונת נפילים קלטתי היטב את המסר – תחושת הנחיצות היא שמשמרת את כבוד האדם, בין השאר כמובן. שום מכונה להחזקת אדם וריםויו בכל גיל אינה תחליף לתחזוקת נפש בנפש. מרגע בואנו לכאן ועד רגע לכתנו. ואחרון אחרון, זה שנים אני תוהה בעצב חמור כמה נורא שלא מעט אנשים – בדיוק כמו שכתבת – נפרדים מהעולם הזה ללא זכר לימים שבהם היו במלוא כוחם. זה בדיוק כמו לצאת לטיול ולסיימו בלי לזכור את רגעיו הקסומים, אולי אפילו כמו לאכול במסעדה מנה אחת יותר מדי.
עלית על הפרדוכס הקיומי האחרון. שניפ אני עסוקה מעת לעת בתהייה למה האל יצר כה הרבה פרדוכסים בעולמנו. ולשאלתך איך עושים את זה? מתוך מבט בגיבורת סיפורי קמוטת הפנים והנמרצת ברגליה ובדיבורה ובדבריה אפשר להסיק שאכן הנפש, נפשנו העל גילית היא עיקר העיקרים בכל המסע עד לסיומו. וכן, לא להביט במראה ואם מביטים – אז כפי שאמרה חברתי השחקנית מיכל בת אדם: ללמוד לאהוב כל קמט. ולא רק קמט… קל להגיד קשה ליישם. מבחן רציני לאהבת החיים בכל תנאי!
ענת,
רשימה נהדרת,
הדרך הנפלאה בה את מתארת את מצוקות החיים היומיומיים, קשיי הזקנה, ומצד שני את ההתגברות עליהם, גרמה לי להתרגשות עצומה, בקריאת הקטע.
תודה נועם על ביקור הבכורה שלך בחלקתי ועל מילותיך המרגשות על התרגשותך.
האמת היא ענת שזה לא ביקור הבכורה.
לפני כמה שנים כשיצא ספרך "אנה מסתובבת לאט", באתי מחיפה לפאב "לימה לימה" לחגיגת הספר, מבוייש כחיפאי מול התל אביבים הגדולים, נכנסתי, לחצתי לך את היד, בירכתי, אמרתי את שמי, אחרי שראיתי כי לנו החיפאים אין מקום ב"לימה לימה" או לפחות לחיפאים מסויימים, שבתי מבוייש לביתי.
אבל זה כבר סיפור אחר.
אוף, מאז שנכנסתי לפה אני עושה רק צרות.
שוב התבלבלתי בינך לבין משוררת אחרת. הייתי בטוח כי את זו שכתבת את "אנה מסתובבת לאט" אבל מעיון בביוגרפיה הבנתי שטעיתי.
אלף סליחות.
אבל זה יכול להיות רעיון לסיפור יפה, לא ?
נוכח תוכן הפוסט שלי "הצרות" שאתה עושה מסמיקות…. ומחכות שירוויחו את עצמן ביושר על גב סיפור. יש לך את כל הלילה וגם שישי-שבת בפתח.
לא אני האישה שכתבה את הספר שאת שמו ציינת. לא אני האישה שחגגה במועדון, ומשום כך לא לי לחצת את היד. אז לפחות מולי אל תחוש מבויש. לא כחיפאי ולא בכלל.
ענת המחשבות שלך נותנות מבט חכם על הקיום האנשוי
להתראות טובה
ואני לא מצליחה שלא לחשוב על כל מה שהדור הזה עבר וחווה ובכל זאת כל החיוניות הזו והחשיבה הצלולה ואפילו אופטימית
רקפת היקרה, המילים הבאות הגיחו מתוכי מיד כשקראתי את תגובתך אך התמהמתי בגלל צוק עתותי. והנה המילים, לא שונה בהן דבר מאז עלו: לתחושתי, דווקא משום והודות לכל מה שהדור הזה עבר – על דרך הפרדוכס הקיומי המוכר והידוע – דווקא משום הדרך הלא סלולה שסלל בכוחותיו – נשמרה אמונתו החזקה בערך החיים, במה שבין עיקר לטפל, בלי פינוק יתר. פשוט סללו מדינה וכבישים ונתיבים נכונים לנפשם – ומכאן גם לבריאות גופם. כלים שלובים.
מדהימה האישה ומדהימה הכותבת!
ענתי, אני כל כך אוהב אותך!
אביר נעורי, שתמיד מיטיב לדעת מתי עליו לשוב ולהופיע ולהאיר את ימי. אנא הישאר כאן אל תעזוב. וגם אם תרגיש חשק לעשות כן, בינינו כמימים ימימה מים רבים וימים רבים לא יכבו את האהבה. שנה טובה ורבת יצירה.
Hi Anat, it's a challenge to write here with my english keyboard but I'll give it a try.
Lessons are all arround us all the time, I have a friend that keeps telling me "it is a lesson" but it feels like shs has never learned anything from it:)
I am glad to hear the good news of you mom,health preceeds of course: cars, parking,
relationships and if you will agree with me I believe that it comes before creation as well
סיגל, איפה את בעולם שאת כותבת לבננות העבריות למהדרין בשפת לעז? לגבי השיעורים מסכימה לחלוטין. לגבי מי שאמרה לך שהכול שיעורים, אבל היא בעצמה… תיכף אכתוב על זה משהו מעניין בתגובתי לשרה. באשר לסוף ברכתך. מסכימה איתך לחלוטין++++++. היצירה אינה יכולה לבוא אלא כשיש לה בסיס איתן שאת מרכביו ציינת בחוכמתך כי רבה.
ויהי בחלוף הזמן ויהי פלא ו…עברית:)
המחשב שלי חווה משבר שפתי, אבל לא נורא, יעבור לו.
אז כעת אעשה רגע תפנית לנושא הזוגיות המיוחדת הזאת שציינת.
פעם היו באמת זוגות כאלה והיום הם באמת אמורים להיות בסביבות גילאי השבעים שמונים שלהם. בגלל זוגות כאלה נסיון שלי להיות כזאת משכתי את נישואיי הרבה מעבר למה שהייתי צריכה. לי היה ברור שכזו היא הזוגיות. חושבת עדיין שככה צריכה להיות זוגיות ולמרות זאת לא רואה כזו נופלת בחלקי כי אני בגיל שונה בתקופה שונה וחושבת שאני שייכת לדור שבו אנשים מזדקנים לבד.
אבל כמו בדיונים שאצל אמיר שיש לי עם חוה, לחלק קיים החשש הזה מלהיות לבד ויצא לי להבין ברגע הארה שבגלל החשש הזה אנשים מעדיפים להיות במקום כאילו זוגי והגעתי למסקנה שין מקום בחיינו לכאילו זוגי…או שחיים בזוג או שחיים לבד. באמצע נמצאות כל מיני וסוגי אי ההתאמות הקיימות במרחב הזוגי…וגם אם מחר אחשוב אחרת, היום לדעתי צריך לבחור אחת מבין שתי הקצוות (שתי? שני?) ואסור לוותר לעצמך על שום חלק בך בכל מה שקשור באמונה שלך לגבי איך הזוגיות שלך צריכה להיות ותעשה לך טוב וכיף.
טוב שחזרת לשפת הקודש ושאת על אדמת הקודש. והפלא פלא בעיקר כשהוא נעדר. טוב שלא מצאת עצמך באי יכולת מוחלטת של "דיבור". כך אמי גם עתה. ולעניין הזוגיות. סיגל, הבעיה של שתינו מיוחדת במינה לדורנו. אנחנו בנות הדור הכי דפוק. אנחנו דור הנופלים בין הנפילים לאלו של ילדינו שהם כבר ממש בלי התלבטויות יצורים מאוד דיפרנציאליים ואוטונומיים. אגב הפתרון לנו הוא זה שהגה כבוד בעלי לשעבר ערב הגירושים. זוגיות אפשרית רק בשתי דירות, בדיפרנציאציה. אמר ומיהר להינשא בשנית. ואני אומרת לעצמי היום – אוי בעלי לשעבר היקר כמה צדקת ולו בזאת. ומי שאומר ולא עושה – משלם. הנה עוד דוגמה למורה שלא למד את השיעור שהוא מורה ומשלם מחיר מלא. סיגל, היום אני מרגישה שהאידיאל לנו הוא להיות ולחיות לבד אבל לא בבדידות רגשית. ומה זה משנה מה נאמר ונכתוב ונחשוב ונשאף – האמת נמצאת בתוכנו ויסודה בחוויה, במקום החף ממילים.
כל כך מסכימה איתך ועדיין מרגישה צורך לחדד כיוון שקראתי היום סיפור מקסים אצל רונית בכל שחר על מקום שבו אנשים גרים במרחק התשוקה וחשבתי על זה ונכון שעל פניו נראה שמדובר בשני בתים נפרדים אבל מרחק התשוקה הזו הוא לא גאוגרפי יקירה, אם הוא קיים נכון ומדוייק בין שני אנשים הוא יהיה להם גם כשיהיו בבית של מטר על מטר. מכיוון שאין התאמות כאלה אלא באגדות אז נכון שעדיף לגור בשני בתים נפרדים אבל לדעתי זה רק מסמן כשלון של מרחק התשוקה ממרחק הקירבה.
ועוד משהו אוסיף ואומר שגם כששני אנשים גרים בשני בתים נפרדים זה לא יעלים אי ההתאמות במידה ואלה קיימות אלא אולי רק ידחה את הזמן שבו הן תזרחנה, מכאן שלדעתי לא הלגור הוא העיקר אלא מה נבנה בין שני אנשים לאורך זמן, זה מצחיק להאמין שבזכות הלא לגור ביחד הכל יהיה נפלא:)
נו באמת סיגלי, אל תהיי נאיבית. בואי נסיר את הלוט מעל אפשרות הרמונית של מגע מתמשך בין שני בני אדם. אי ההתאמה מובנה מראש. אפילו בינינו לבין יוצאי חלצינו. היום בתי הבכורה עוברת לחדר משלה בדירה משלה קרוב לרוטשילד. בדרך כשהעברנו דברים החבר שלה ששימש כסבל – לא הם לא יגורו יחד, לא עדיין – אמרתי לו בגילוי הלב שלי שעכשיו מאז שידעתי שיום הפריחה מהקן בפתח יותר קל לי להבליג על הרבה דברים כי הספייס בפתח. ומה אמר עלם החמודות בחוכמתו? זה כמו שבת זוג יודעת שבן הזוג נוסע לחודשיים (רק? תהיתי) זה לא כמו חיים בכור היתוך אחד. כור אחד שורף הרבה טוב בין שניים. אי אפשר שלא, לתחושתי. אז איך פעם היה אחרת? א. אולי בעצם מי אמר שהיה… גם אצל הנפילים. הם פשוט למדו לשרוד יחד חרף הכול. ב. אולי המודעות שלהם לאופציות הטובות יותר שאפה לאפס… מה תאמרי על זה?
מתוקה זו לא נאיביות, אל תשכחי שאני מכירה בי זוגיות בת עשרים שנה שאחרי חמש עשרה אולי הייתה צריכה לקפל את המזוודה ולהמשיך הלאה, אבל חמש עשרה שנה ראשונות (וזה המון!) באותו בית עם אינסוף אהבה ועם הקושי והנפלאות שבגידול ילדים ועם המון בעיות כלכליות…וכלום לא פגע בתשוקה. היא הייתה שם כל השנים הטובות. לא מובנת מאיליה. המון יוזמה ושיתוף ושיתוף פעולה. היא גוועה בעקבות אי התבגרות לא מתואמת, אבל לא בגלל שגרנו ביחד. החיים לצידו ביחד באותו הבית הפכו לסיוט כשהתשוקה והאהבה מתו ולא רגע אחד לפני כן, והן ממש לא גוועו בגלל מגורים משותפים.
ועדיין, הנה הכרתי אישה בת שבעים ושלוש שחיה כבר עשר שנים עם גבר בן שמונים ושתים. לכל אחד מהם יש בית ומרחק הנסיעה איננו רב, אבל לדברי בנה היא גרה כמעט כל השנים האלה עם החבר ואצל החבר ורק אם הם קצת רבים היא צריכה את ביתה שיהיה לה מקום מפלט. זה נראה לי הכי נכון למרות שגם אם נתתי אותם כדגמא הנה גם אז תראי שהם לא איזה זוג מושלם בעיניי כי הוא נהנה שהיא מפנקת אותו ומטפלת בו אבל יום אחד כשהיא הייתה בביתה והוא בא לבקר וראה שהיא חולה והבין שאין מנת פינוק הוא חזר לביתו. מצטערת שאני לא ביום שמעודד מרחקים, אבל אולי זה בגלל שאני לא תמימה בכלל ויודעת שאין באמת נוסחאות. או שזה מתאים או שלא.
הבוקר נפתח במשפט משיר השירים שכתבתי לשרה – מים רבים לא יכבו את האהבה. בבוקר איכשהו עוד האמנתי בזה. מה שתיארת עם בעלך קרה לי גם עם בעלי העתיק. וקרה גם הערב עם מי שעליו כתבתי רומן שלם. ועכשיו אני אומרת – המשפט משיר השירים תמים למדי. הזולת שאותו אתה אוהב בזמן מן הזמנים אינו מים רבים. אהבה אינה יכולה להיות מוזנת מעצמה ללא קשר כלשהו למציאות. וכח מה שמספרים על תשוקה המוחזקת מכוח הבלתי מושג זה הכי הכי מעצבן אותי. אהבה חייבת מסד וטפחות ותחזוקה שוטפת ומשותפת. אין לי ספק שגם בדור הנפילים היו רבים שנפלו רק שלא נפרדו. כך היה בעצם מאות בשנים. אז אולי האפשרות להיפרד ולהתחיל מחדש היא פריוויליגיה עצומה של עידננו. וסיגל, כשאני מביטה סביבי אני עדיין רואה ושומעת על זוגיות נפלאה. זה כמו זכייה בפיס. אבל גם כדי לזכות חייבים להשקיע… אז הבה נקווה סיגל שגם אם לא זכינו עד היום – הזכייה תמיד תמיד תהיה אפשרית לנו ובלבד שנשמור על אופטימיות ועל אמונה בטוב שבין שניים. אנחנו ראויות. עשינו כברת דרך. הקמנו משפחה. וכן עייפנו קצת או הרבה מעבודת זוגיות קשה. נתפלל לפיס ונדע שאפשר לשלם מחיר נמוך בעד הזכייה הגדולה…
עוצמות האופטימיות שבך מדהימות אותי כל פעם מחדש. אני לא כזו מאמינה בראויים וזכאים. כן מאמינה שכל מפגש בעיתוי שלו הוא נכון לאותו רגע בין אם להקמת משפחה ובין אם להזדמנות לכתיבת רומן. בתוך קשר אני מנסה לראות נצח וכשאני לא מצליחה לראות את בן הזוג יושב בחצרי תחת עץ החרוב ומביט בי בעיני עגל מאוהב גם בגיל הזהב והיהלומים, או אז אני לגמרי בעד שנים שלושה חמישה בתים לשני אנשים… ושכל אחד מהם יחיה באושר עם מי שאוהבו… מי שבפנטזית עץ החרוב שלו (אני:) ומי שבפנטזית דיבור למנורה (לא אני:)
היתה לי היום שיחה מרתקת עם חברתי הטובה הלנה שאותה קיבלתי במתנה אדירה מהמטע. דיברנו על נשים כנגד גברים. זה היה הנושא. טעון ביותר. דיברנו על "יומנה". היא הסבירה לי כמה דברים שכבר שכחתי שיש בו. שמעתי ושמעתי ושמעתי בריתוק אדיר. ואני חותמת על כל מילה. אביא תמצית שבתמצית. השאר בראיונות שיהיו בתקווה שיהיו לקראת הופעת הספר. קודם כול סיגל, משימת בניית הזוגיות מוטלת מקדמת דנא על האישה. קודם כול ובעיקר עליה. דוב ברומן שלי טוען ובצדק – אדם הוא דביל. הכול בידי חוה. זאת אכסיומה. ובלי קשר לרומן אלא לספר הספרים, לחטא הקדמון. חוה שלנו הביאה עלינו הנשים את האבדון. מאז הגירוש מגן עדן טעד היום ובמיוחד היום נשים פשוט חיות בתחושת חטא מתמיד. ולפתח רובץ חטאת. הזכירה הלנה מלכתנו. עונשנו – ואל אישך תשוקתך. והוא ימשול בך. העניין בעת הזאת שהאישה בועטת בכל פעם שמישהו מושל בה ויחד עם זאת אולי דווקא אל המושל היא משתוקקת??? מה הפתרון על פי הלנה – השיעור בעיקר כאמור של ועל האישה. היא אין מה לעשות מנהלת הזוגיות והמשפחה. הפתרון ללמוד להשתחרר מתחושת הריצוי הקיים בנו באופן קמאי, להשתחרר מתחושת האשם שאנו המכשילות את הזוגיות (או המאשימות שזה ההפך של אותו דבר), ו…. ללמוד בחוכמת הלב לא השכל להרפות ולחיות ביחד תוך כדי נפרדות. כלומר שתי דירות אבל בתוכנו פנימה. זה לא אומר, אומרת הלנה הנביאה, שנאהב פחות, זה רק אומר שנאהב נכון יותר. בקיצור, שנאהב בו זמנית את עצמנו ואת הגברים שבחיינו גם אם הם לכאורה ועל פניו שולטים. הכוח לנווט בידינו הנשים. הבה נחזיר את אדם וחוה לגן עדן ונעשה תיקון קמאי. אולי בעצם לשם כך הגענו לעת המודרנית והפמניזם הינו רק שלב זעיר במסע התיקון הראוי לכינון זוגיות נפלאה. גבר ואישה מחוברים/נפרדים ובלי עלי תאנה ופיתוי…
ואגב, למה העת הזאת יודעת בעיקר בלבול פרידות? כי כל המסגרות הנוקשות שהסתירו הרבה תכנים ואמיתות מתחת לשטיח – כל זה נשבר. נחשפו החומרים הקשים ואבדה יד מכוונת. ידה של האישה שהיתה מאז ומתמיד על העליונה גם אם מאחורי הקלעים והסירים. אז יאללה לעבודת התיקון הגדולה. נוכיח לאלוהים שהוא לא לגמרי טעה כשיצר לאדם עזר כנגד שתוך שנייה הרסה גן עדן שלם בביס אחד מיותר.
ועל כך נאמר גבר ואשה זכו – שכינה ביניהם לא זכו- אש אוכלתן
צריכה לחבר ביניהן אחווה עמוקה מטרתיות משותפת המיניות רק תשלים בבחינת התואם בין שורש לענף
זכר ונוקבא הוא המודל העליון לזוגיות שלמה זה חוק טבע ,שיש לו שורש עליון זעיר אנפין ומלכות קרי כנסת ישראל ואלוקים
זהו על רגל זוגיות לפי הקבלה
שתוף כבוד הדדי וחיבור נשמתי עמוק וכשיש מהות מחברת גם הסקס משמעותי, רתום לאותו תואם
צ:ל: ביניהם אוכלתם- תיקון טעות למעלה
אני לא חושבת שאישה אחראית על הזוגיות יותר מגבר. אני לא קוראת את הכתוב בתנ"ך כפשוטו. אישה העשויה מצלע של אדם זאת לא הוכחה למעמד נמוך יותר ונשלט של האישה בפני הגבר. ואדם הוא לא דביל בעיניי. דוב אמר ככה כי היה לו נוח להתנער מאחראיות ושתינו יודעות שדמותו של דוב ברומן היא לא מעוררת הערצה במיוחד. לקיחת צלע מגופו של אדם זה כאב האהבה באופן כללי, הכאב של להפסיק להיות לבד ולהפוך לשניים. הכאב הזה אופייני גם לאישה ולא חסרות נשים שנעקר מהן איבר לעשיית עזר כנגדה. אגב, הביטוי עזר כנגדו לא אומר בעיניי שאיש הוא העיקר והאישה רק אסיסטנטית. אני מפרשת את זה ככה – כל שותפות שיכולה להיות בין שני אנשים היא עזר, טובים השניים. ואם התנ"ך באמת כותב כמו שאת אומרת, אז אני לא רוצה תנ"ך כזה.
אם קראת את סיפורי המקרא ואם הקדמת וקראת את יומנה, את הפרשנות של המספרת לסיפורי המקרא אז אין כל כך מקום למה שכתבת כאן. למה? כי המקרא לפי הפרשנות של נוגה שלי, ולא רק היא אגב, הפרשנות ולא הקריאה הפשוטה מלמדת שהאישה המקראית וממנה והלאה – ובעצם עד היום – האישה היא המושלת בכיפה. האישה מאז חוה אימנו היא מנהלת העניינים. איך אומרים? מאחורי גבר מצליח עומדת אישה. וכפי שציינה הלנה כך לאורך כל ההיסטוריה – גם במלחמות הגדולות. זה שהאישה נבראה מצלעו של הגבר, אולי אלוהים התכוון להנחיתה – מלשון נחות, אך התפלק לו לגמרי. מרגע שהאישה קרמה עור וגידים התברר גם לאל מי הגבר האמיתי בגן עדן ולאחר מכן – האישה בה' רבתי ובה' הידיעה. העניין הוא שעל האישה ללמוד איך לנווט את כוחה העצום לבנייה. זהו להפעם.
אני לא יודעת שום דבר על יחסים עם גבר אז אין לי מושג
שיתוף נשמתי עמוק הוא הבסיס. וכשקיים הבסיס הזה הוא ורק הוא חזק מאיתנו, שולט בנו. אי אפשר לדכאו כשכל שאר מרכיבי מרק הזוגיות קשים עד בלתי ניתנים להשגה. מה עושים במקרה כזה?
אין לי תשובה ענת, אני לא פעם מדשדשת בשאלה הזאת שהיא שאלת חיי מה עושים כשהרצוי רחוק מהמצוי ,מה עושים כשאתה בתהליך רוחני מואץ והבן זוג רחוק ממנו אלפי שנות אור, מה לעשות כשהתדר ביניכם כה שונה, ואת אומרת צפת, והוא אומר אילת ,את אומרת שבת שורשים והוא אומר בטן גב במלון
בעיה גדולה שגם חברותי מתלבטות בה
מה אני עושה? אני מתפללת ענת יקרה לצמצום הפערים ,מאמינה גדולה בתפילת היחיד ובשיח הפרטי איתו ישתבח שמו לעד!והתפילה בשבילי היא אמצעי חזק מאוד להתקרבות אליו, אני מבקשת ממנו שיעזור לי לממש את משאלת הזוגיות האולטימטיבית הזאת ויקרב גם אותו אליה
וברוך השם בדרכו הנפלאה של האל הוא עושה זאת מעדנות
מאז הטיול בצפת האחרון והטבילה שלו במקווה האר"י הקדוש אני אומרת צפת! והוא אומר יאללה בואי! מחכה שישתחרר הלחץ מעבודתו ונבקר שם שוב
אין כמו זוגיות שמכנה משותף מטרתי רוחני מחבר בין בני הזוג, אני רואה את השותפות הזאת אצל מקורבי ואוכלת את הכובע שאין לי, הלוואי עלי ועל כולנו הלוואי שיתגשם בנו הפסוק:
איש ואישה זכו שכינה ביניהם
לא רוצה שאש תאכל אותי ואותו
שבת נפלאה ענת ושנה נהדרת
הצלחה לספרך והחלמה לאימך
אמא יש רק אחת
תשובתך שימחה אותי. שימחה עם ןבלי מרכאות. עם מרכאות כי היא לא המציאה פתרון פלא. בלי מרכאות כי איכשהו הרגשתי שעכשיו אנחנו חזית אחת. לפחות את החנה ואני. שלושתנו מבינות כי המסע הוא פנימה. על גב אהובינו. על גב זוגיותנו אבל לא תמיד מול בן הזוג כי אם "על גבו" הקישח לא פעם יתר על המידה. גן העדן לא ניתן לנו על מגש כסף. נהפוך הוא. גורשנו ממנו. החזרה אליו היא כנראה קודם כול מסע שלנו בדלת אמותינו על גשר זיקתנו אל מחוברי נפשנו. בלעדיהם אין דרך במסע הזה. וממילא את הדרך עלינו לחצוב לבדנו, ואכן לכך נועדה התםילה בינינו לבין משגיח העל. משגיח כשרות הלבבות. התפילה שבערבו של יום נצליח במסענו להגיע ולגעת במגדלור. וגם אם לא שנוכל להביט בעצמנו במראה הפנימית ולומר שאכן עשינו כל שיכולנו בלב ישר ותמים ומאמין. שבת שלום למלכות המולכות על לבבן.
ולא לפחד כלל
בשעותי הקשות לאורך מסעי על פני שני עשורים שרתי לעצמי בדיוק את זה – העולם הוא גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל. ואורח נס תמיד מיד נתמלאתי כוח רענן. ושוב הלנה, אני מרבה לצטט אותה ביומיים האחרונים כי היא היתה לי כמשה לאהרון. אז הלנה אמרה – ענת, ברגע שתתחזקי די הצורך לא תפחדי מדבר. זה המגדלור.
הלנה היא משהו ,אני מתגעגעת אליה ואל נוכחותה הקורנת כאן בבלוגיה שלנו
הלנה היא משהו-משהו. אשרי שזכיתי בחברות אמת איתה. אמת במובן הרחב שכולל גם אי וירטואליות. הנה זה כוח המטע ליצור קודם כול על גב מילים קשר רחב של קרבת לב. מילים הן בבסיסן כוח קשר וחיבור אדיר, כשיש מאחוריהן עולם תמים עם הנאמר ומדויק לנאמר. וביקשתי מהלנה שתגיח למטע ולו כדי לבדוק אם הייתי אהרון ראוי לה. ועכשיו אולי מילותייך "יפתו" אותה לשוב אל כולנו…
נזכרתי בסבתא שלי רבקה. גם היא היתה כזו. מתה על אלה מהסוג הזה והם הולכים ומתכלים מן העולם.
שנה טובה.
אם זכית בסבתא שכזאת אני כמעט משוכנעת שזכית גם בזוגיות טובה. אני צודקת? שנים אני חובת שהעניין הזה הוא "גנטיקה של הנשמה", מודל קמאי של חיקוי מלשד אמנו ואחורה בדורות. ואם השורשים לא מי יודע מה נדרש תיקון אדיר.
בושה ונכלמת אני על שלפני כחודשיים וחצי התפעלתי מנפילה בת 87. היום נזדמן לי להכיר שתי נפילות אמיתיות הרבה יותר. אחת בת 92 ואילו השנייה בת… 97! נכון הן במחלקת שיקום איכילוב לאחר שנפלו קלות. רבותי וגבירותי: שום תרגילי ספורט, הלאה מכוני הכושר. לא זה המתכון לאריכות ימים על פי הבנות. פשוט פעילות תמימה פיזית ומוחית. לקרוא ספרים, לסחוב סלים, לטפס במדרגות. רצוי לעבוד בהתנדבות. והעיקר לקחת הכול בקלות ולהאיר פנים – קודם כול לעצמכם. בת התשעים ושבע נולדה יום לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. עכשיו בשיקום היא נדרשת להתלונן על האח שלא מטפל בה כראוי, כי לטענתו היא חזקה יותר ממנו! אז מי אמר שיש רק קנאת סופרים?!