שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
את סיפור היחסים השלם שלי עם חתולת הרחוב מישלי אעלה על הכתב בספרי הבא, שיוקדש כולו לדרכי עם החתולים במהלך העשור האחרון. כאן אביא מקטע ממנו שמתרחש במציאות חיינו ממש בימים אלה. וכדי לפתור אותו כראוי בהחלט נחוצה לנו עצה ואפילו ייעוץ משפטי.
ואלו הראיות: לפני כשנתיים נדרסה מישלי ואני טיפלתי בה. חייה ניצלו הודות לדיאגנוזה מדויקת של וטרינר מחונן שגבה על כך תשלום לא קטן (בהחלט הגיע לו). לאחר שחיי החתולה ניצלו אי אפשר היה להחזירה מיד לרחוב הסואן, ועל כן שיכנתי אותה במלון הפאר – הלוא הוא ביתי שבו משתכנים דרך קבע חתולי (לא אציין מספר כדי לא לעורר חשד כלפי). היה ברור שהאירוח זמני (בנותי תבעו זאת. זה קודם כול). את חתולי הבית לא יכולתי להרגיע במידע בדבר זמניותה של האורחת המחלימה, ועל כן אחד מהם התגלה כלוחם טריטוריאלי קשוח-לב במיוחד – או שמא הוא רצה ליצור קרבה עם האורחת אלא שפשוט השתבשה דרכו מולה. כך או כך, מישלי מצאה עצמה כלואה חודשים במטבח, בתחתית שידת הספרים, מדירה שינה מעיני בשעות הלילה, אז היה המצ'ואיסט הלוחם-הפגוע תוקף אותה באש חיה שהיתה ממלאה את הבית הדומם בצווחות החתולה המחלימה.
ביום הכיפורים של אותה שנה פתחתי את דלת הדירה ותוך שניות החתולה מישלי נמלטה על נפשה. ראיתי בכך אות ומופת כי החתולה הזאת היא צדקת גמורה, שחננוה מלמעלה ביכולת להחזיר לעצמה את חירותה דווקא בחג הקדוש. שמחתי מאוד בשבילה ולמענה אלא שכעבור ימים מועטים התחלתי להתגעגע. גם אני כנראה נמצאתי זכאית בעיני בורא האנשים ובעלי החיים. התפללתי למידע שהכול שפיר וראוי אצל מישלי האהובה. כעבור יומיים מיום תפילתי עמדתי ברחוב שליד בנייני לפנות ערב ודיברתי עם אחד השכנים. סיפרתי שאני מתגעגעת אל החתולה ומייחלת רק לדעת מה שלומה. איך שסיימתי לדבר על אודותיה – קשה להאמין, אני יודעת – הפניתי ראש לאחור ואת מי אני רואה? את מישלי! לא נעים להודות, אבל הודה כי הזלתי מיד דמעות כמו שבוודאי הייתי מזילה לו אחת מבנותי הייתה חוזרת מטיול בן שנה בהודו.
מאז ועד היום מישלי חיה ברחוב. שם מקומה. אבל נפשותינו נשארו קשורות. ובניגוד למיתוסים המשחירים את טבעם של חתולים, אני למדתי כי הם הרבה יותר נאמנים ומסורים ואוהבים מלא מעט בני אדם – ולא רק מטעמים אנוכיים נחותים של מזון ומים. כדי לשמר את הקשר איתי נוהגת מישלי לעלות את שבעים ושתיים המדרגות עד דלת דירתי. לדירה היא אינה נכנסת. זיכרון קצר אין לה. אם החתול המצ'ואיסט מתקרב לדלת היא מיד בורחת את כל הקומות עד לחצר. לעתים היא פשוט נחה לה על יד הדלת הסגורה, ישנה שנת ישרות-לב או מנמנמת בעיניים פקוחות וממתינה שאפתח את הדלת ואעניק לה ליטופים או… מעט אוכל יבש ומעט מים. מה, לא מגיע לה ולו את זאת על מסירות שכזאת?
ועכשיו ללב הסוגיה המשפטית שנוגעת לגורלה של מישלי בנחלתה שבחדר המדרגות על יד דלתי. עד כה לאיש מדיירי הבניין לא הייתה בעיה עם הדיירת שעל ארבע המשתכנת בשטח הציבורי. לפני כחודשיים שכרה את הדירה בקומה שמעלי הולכת על שתיים – קרצייה אל אנושית. עורכת דין צעירה שאני מכנה "צנונית". לטענתה – קשה להאמין – היא אפילו אוהבת חתולים, אבל מגוריה של החתולה על יד דירתי בלתי אפשריים בעיניה. לפחות פעם בשבוע היא משגרת אל ביתי פקח מהעירייה, שדופק בעדינות ומסביר בטון רך או תולה על הדלת מכתב כשאיני בבית. ומה במכתב? אסורה האכלת חתולים בחדר מדרגות. הקרצייה "האנושית" משוכנעת שאם לא אוציא למישלי מעט אוכל ומים היא לא תבקרני. כמובן שטעות מוחלטת בידה.
אז מה הבעיה שלי? הלב שלי לא מתיר לי לראות את מישלי שעות על יד פתח ביתי מבלי לכבד אותה במשהו. לרדת ארבע קומות כדי להאכיל אותה ואת כל חבריה אין לי כוח וגם לא די ממון. זאת ועוד, יש כאן מנהג בן שנים של יחסים בינאישיים שמדוע בשם אלוהים לפגוע בו?!
והנה הסיום: החלטתי לחדול לפחוד מפקחים, שכנות חדשות מניאקיות, ואפילו קנסות (אגב, בעל הדירה שביקר במקרה בבניין לא הבין על מה המהומה שהקימה השוכרת. הצעתי לו שיעיף אותה לאוהל בשדרות רוטשילד תוך הבטחה לממן כל יום שבו דירתו תהיה ריקה). ההיגיון שלי אומר שגם למישלי יש זכויות. היא קנתה לה כאן חזקה משך שנתיים ימים. כל חטאה באהבתה כלפי. האם יעלה על הדעת שדיירת ארעית חדשה בבניין תשית את אימתה, את איבתה ואת קטנוניותה?
החלטתי שאחדל להאכיל את מישלי בגנבה. ככה זה לא יוכל להימשך זמן רב. ואם אקנס אגיע לבית המשפט, אפילו הגבוה לצדק.
עכשיו לבקשת העצה או הייעוץ המשפטי. האם יש דרך אחרת לנצח בקרב ללא משפט? ואם לא, האם אין סעיף בחוק שמעניק זכויות קניין גם לחיות מחמד נחמדות במיוחד?
סיפור אהבה בין אישה וחתולה.
סיפור שאין יפה ממנו.
שתי הנאהבות ועורכת דין מרושעת שלא יודעת אהבה מהי, לבה יבש ואכזר ומעשיה זדון.
האם תמיד יהיה ככה? זה מה שמעניין אותי. האם על כל שני נאהבים תמיד יש מישהו אכזר שלא נותן לאהבתם להתממש? לא, רק בסיפורים מיוחדים במינם, בסיפורים הגבוהים במיוחד. את ומישלי זה רומיאו ויוליה, או אם תרצי, ניקול ופייר. אהבתכן הגבוהה מאירה את הבניין כולו, בזכותה הקירות עומדים, בזכותה יש אוויר ואור בדירות ואפילו עורכת הדין המטורללת נושמת את האוויר הטהור של אהבתכן. אין לי הצעה לשיפור המצב. סליחה. אבל יש כאן הרבה חברים חכמים שבטח יידעו מה לייעץ לך. אני את שלי עשיתי. הראיתי לך שאת ומישלי במקום גבוה, שתיכן נשמות גבוהות ומיוסרות ולכן סופכן יהיה אור.
תיאורך הפואטי העלה בי חיוך, ולא רק בגללו אני חולקת עלייך בדבר אחד קודם כול והוא העיקר. נו, בסופו של דבר אפילו אני חייבת להודות שאלו צרות של "עשירות" שהייסורים מהן והלאה.
קראתי הבוקר שוב את תגובתך המאירה והמוארת, והפעם היא לא העלתה בי חיוך, כי אם הרהור עמוק. על מה? באמת על כל מה שהשליחים על ארבע האלה לימדו אותי במשך שנים. ככה, באפס מילים, רק על ידי מבט עיניים ושפת גוף הם לימדו אותי שפת אהבה שזר יבש לב לא יבינה. אהבה גלויה, ברורה, נקייה ממניפולציות ומאנוכיות. לא בכדי שבים וטועני פתוחי הלב לבעלי חיים כי מבטו של בעל חיים מאיר את נשמתם. שלשום צפיתי בסרט דוקומנטרי מרתק שבו היו אלה דולפינים בריף באילת שהשיבו לצעיר שהוכה קשות וניתק כל מגע עם סביבתו – הדולפינים הם שהחזירו לו את האומץ להתמודד ולתקשר עם בני אדם. ומישלי ואני ננצח, אם כך דרכו של הטבע האנושי – שגם אהבה מחייבת למען הגשמתה תיאור לוחמני ומלחמתי. אגב, האור כבר כאן. הנה עוד בוקר עלה ואיתו התקווה והאמונה שלא ננחת, שנמשיך להגביהה מעלה מעלה גם בדרך של החתולים וגם אליהם – כמשל וכנמשל.
תוכן המסר: איה
נדמה שעלייך לשדל את המניאקית – פשוט לגולל בפניה את סיפורכן הנוגע ללב בליווי מחוות פואטיות-מתחנחנות ככל שידרש. להעביר אותה צד. לא קל אבל אולי שיעור.
לא תאמיני אבל כבר עשיתי גם את זה. שבוע היינו החברות הכי טובות. ומה קרה בתום השבוע? דפק על דלתי עוד פקח. חשבתי שהוא נשלח בתקופת הטרום חברות למופת. כששאלתי את החיה מלמעלה ממתי משלוח הפקח והיא אמרה בטון לקוני שמעכשיו, הבנתי שחברות למופת לא תהיה כאן. חברה מהפייסבוק הציעה שאפנה לוועד הבית. אז פניתי לעצמי כי אני ועד הבית. העניין הוא כאן באמת קשור בוותק של חתולה לעומת דיירת משנה שזה עתה הגיעה. ואני בהחלט רצינית לגבי תביעת שוויון הצדק החברתי גם בנושא זה. אלא שהפעם אעשה הכול כדי שדיירת המשנה תגור דרך קבע באוהל.
בס"ד
אולי תנסי לדבר לליבו של החתול המצ'ואיסט.נראה לי שיש יותר סיכוי,מאשר עם שכנה טרחנית.
אחרי שנים ביחד עם החתולים למדתי שיש דברים טבעיים בלתי ניתנים לשינוי. הם חלק מהטבע ואין לשנותם. בכל החודשים שבהם מישלי היתה בביתי ניסיתי לדבר על לבה שלא תפחד ותגיב בתוקפנות ושבסך הכול יכול להיות שקליאו מחבב אותה רק מתנהג כגבר דפוק ומגושם. כנגד זאת ניסיתי לדבר על לבו של קליאו שיהיה קצת יותר עדין כלפי העלמה. אפילו בגלל שנכשלתי בזאת זכיתי לרכוש ריהוט חדש לסלון (אבל זה כבר חלק מהסיפור השלם שלא יובא כאן). ואת טבעו הנכון של הטבע גיליתי ביום שבו מישלי נמלטה. היו לה הזדמנויות קודמות והיא לא ניצלה אותן. היא עשתה זאת בדיוק ברגע שהיתה מוכנה. כל הכבוד לכל משתתפי הדרמה המרתקת אגב. ועכשיו לפתרון שילמד לקח את הטרחנית. אנסח מנשר שיבקש מכל דיירי הבניין לחתום על כך שאין להם כל התנגדות לשהותה של מישלי ליד ביתי פלוס הזנתה באוכל שאינו מדיף ריח רע ובמעט מים. אין לי ספק שכולם יחתמו. ואחר כך אני זאת שאטלפן לעירייה… ואני תמיד תמיד מאמינה שהטוב והטובים ינצחו. וכפי שכתבה חנה, כל דבר מחייב דרך ואנרגיות. ועכשיו אני מבינה כמה טוב שאני עמוק בבטלה נעימה – כדי להשקיע את האנרגיות במהויות החשובות באמת, ולו בעיני.
לשאלתך, אם זה חתול ולא חתולה אז יש עוד סיכוי!
אומי, מסקרן מאוד מה שכתבת. למה את מתכוונת, במה מותר הגבר-זכר חתול מהאישה-נקבה-חתולה גם בעניין זה? אנא פרטי.
בדרך אל החתולים תרתי משמע
וקשה היא הדרך
פוסט מכמיר לב
בהצלחה
והמשיכי להאכיל את מישלי ולא את הכעס
את מישלי האכלתי כמובן גם הבוקר. וזה שכתבתי ופרסמתי ושיתפתי וזכיתי בהשתתפות מחזקת-לב אפילו סלל לי את הדרך לתוכנית פעולה הגיונית ומושכלת. אפרט בתגובתי לאחותי איריס. ואכן חנה היקרה על פי ראייתי הפרטית את ובעולם הזה – דבר קשור בדבר. כך גם את רואה/מרגישה זאת. לב נפתח/פתוח אינו יודע לא חומות ולא חציצות בין דברים, כי אם מהויות של תחושה רגש הרגשה, ואלה מוליכים אותנו למשכן האינטליגנציה במיטבה, זו הרגשית. שם תבונת האל. שם הניסים. שם ההיגיון והשפיות הצרופים שלו באשר לחתולה נהדרת בחדר חדרגות כסמבול – היא ורק היא תנצח.
משום מה שכחתי לציין את ההוכחה שאין להתווכח איתה לכך שחתולים לא מונעים מאנוכיות נחותה ותאוותנית – כזו שמנחה לא אחת מי מאיתנו מכל שכבות העם. בתחתית בניין מגורי יש…. חנות חיות. ליאור בעל החנות דואג להוציא כל שעות היום ועד הלילה שאז הוא סוגר – הוא מוציא לכל חתולי חלקת הרחוב אוכל ומים. אז כך שאוכל ומים לא חסר כאן לאף חתול. ומתוך כך החלטתי שבדיוק כמו שאני מציעה כיבוד קל וקודם כול כוס מים לכל מי שעושה את המאמץ ומטפס עד ביתי (כזכור, 72 מדרגות לא קלות לטיפוס), כך גם לגבי החתולים שיטפסו ויגיעו עד אלי. משהו אחר דוחף אותם להגיע, זה ברור. ובסוד אגלה שנוסף למישלי יש גם את רודני המכונה ג'ורג'. חתול יפהפה – מלך אמיתי. גם הוא עולה לפעמים. וזהו. ולמטה יש עוד לא מעט חתולים שמסתפקים במה שהרחוב מעניק להם. ממש כמו אצל בני האדם.
יש לך באמת נושא לספר מיוחד במינו ,איך שאת כותבת ענת על הממלכה החתולית הזאת !
יש כאן את החוק היבש ואת חוק הלב. אני מבינה את זעמך על דיירת שרק זה הגיעה ויש לה מה להגיד ואפילו ביד רמה (פקח). אני גם מבינה את הלב שלא נותן. צריך למצוא דרך להכניס אותה הביתה ולבנות לה טריטוריה סגורה שלא תפריע לרגזן עד שיתרגל ויקבל, ואולי אף יתגעגע.יעל טובה בעצות לגבי חתולים ממיסי לב.בהצלחה.
האמת, לבנה, באמת תהיתי אם קראת את סיפור מישלי, שהרי את בעלת לב חם לסיפורים אנושיים שכאלה. אז ככה, יעלה עצמה נדרשת לכל מיני דרכים עוקפות מניאקים ערלי לב. ואולי ככלות הכול אני אהיה אור לאוהבי בעלי החיים המפוחדים לאהוב בגלוי במקומות ציבוריים. יגעתי ומצאתי כי חדר המדרגות אינו אזור ציבורי אלא קניין של כל דיירי הבניין. כבר התחלתי לאסוף חתימות לטובת מגורי מישלי. ואם כולם יהיו נגד אחת, הלב הגדול ינצח. חוץ מזה תהיתי איך זה שעד כה זכיתי רק בביקורי נימוסין ודברי שידולין של לובשי מדים, ויש לי תחושה ש: או שהם בעדנו בחשאי או שפשוט אין להם מנדט לתת קנס… בקיצור, כתיבת הפוסט שחררה אותי מכל מורא – בזה הרגע מישלי נחה לה כמימים ימימה את מנוחת טרום כניסת השבת כשלצדה מעט אוכל ומים. עוד מעט אדליק נרות ואשא תפילה גם למען אריכות ימינו יחד. אגב בזמנו כשמישלי היתה דיירת בדירתי והיו צרות צרורות, נועצתי עם פסיכולוגית לחתולים שלימים התברר שיש לה בלוג רדום כאן וגם היא המליצה לשחרר את החתולה לרחוב, כי שם מקומה. אז קצת התמהמתי ואז רגע לפני שיהיה מאוחר מדי בשבילה כי למדתי שחתולי רחוב יש להם אורח חיים ומנהגים של שרידה שאל להם לשכוח – היא עצמה כאמור חזרה לחצר ויצרה לעצמה מערך חיים אידיאלי לשתינן – כמו זוגיות מודרנית: שני בתים, עד שהגיעה הפרחה ושיבשה סדרי טבע בריאים. זמנית בלבד שיבשה, תאמיני לי ובי. שבת מלכה להולכי על שתיים וארבע
לפני ימים ספורים מגיבה נכבדה שלא אזכיר בשמה מחמת כבודה הביעה תמיהה מה בין התייעצות באשר לגורל חתולה לבין ספרות. והנה התשובה, ממש חמה חמה משטח חדר המדרגות. ככלות חודשים שבהם פקחים יוצאים ובאים ומרימים ידיים נוכח אמירתי: תראו שבסוף האהבה תנצח, היא אכן ניצחה – בזכות הספרות! שכנתי הנכבדה שכבר מחייכת אלי אגב, דפקה קלות על הדלת הצביעה באצבע מאשימה על קערת המזון ועל החתולה הישנה מפאת צינת החורף שבחוץ ובטון עדין יחסית אמרה: מה זה? אם זה לא ייעלם, מחר אני קוראת שוב לפקח. ואז בחדוות אהבה שאלתי אם אפשר להביא לה שי – את ספרי החדש פלוס הקדשה. גם אם היא לא תקרא החתולים של אנגלמאיר על העטיפה ישדרו לה את המסר. עדיף שתיכנע לאהבה באהבה. ואכן ספרי זה בגלל החוזה עם ההוצאה לא יינתן הפעם חינם. כל חברי יצביעו ברגליים וגם … בכיס (והלוואי ויומנה יהיה במבצע חצי חינם), אבל למען תוכל החתולה אולי להתחיל לישון בשקט, וכמוה גם אני – לכך גם לכך נועד ספרי. וזהו שנאמר – הספרות אינה עניין למגדלי שן וליושביהם.