שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
נותרו לי עוד ימים מועטים להחליט – האם לבצע או להימנע. לבצע מה או להימנע ממה? האם ללכת או לא ללכת למפגש חי עם פרק נכבד בעברי הרחוק. בראשון בספטמבר יתקיים כנס מחזורים בבית הספר התיכון שבו למדתי, "תיכון חדש". בית ספר בעל היסטוריה מפוארת, בעל שם ואידיאולוגיה שהתמסמסה כמו הרבה דברים במדינה. בית הספר שגם ככלות 75 שנים מאז הקמתו עדיין נקשר לכָבוד בשם האישה שהיתה המנהלת הראשונה – טוני הלה. כשאני פוגשת לא פעם בוגרי "תיכון חדש" ואנחנו מזדהים על פי שם בית הספר, אני מרגישה תמיד גאוות יחידה. בזמני, מנהל בית הספר היה מי שלימים הוכר כאביו של הסופר יובל שמעוני. האב הוא שמואל שהיה די קשוח וחמור סבר תמיד. הסב היה המשורר דוד שמעוני. המורה שלי לספרות היה אברשה טנא, בנו של הסופר בנימין טנא. ומורתי היקרה לספרות נהייתה לימים סופרת ועורכת המוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות", וגם חברתי – הלוא היא שולמית גלבוע.
האם היה לי טוב ללמוד בתיכון? האם יש לי זיכרונות נעימים מאותה תקופה בת ארבע שנים משמעותיות כמעצבות חיי? לא הייתי מלכת הכיתה, אבל אהבתי ללכת לבית הספר. נהניתי ללמוד. זה מעיד על משהו – ולא בהכרח רק עלי.
אני לא אדם שצובר חברים למרחקים ארוכים. מהתיכון יצאתי אולי עם שתי חברות שאבדו בשגרת חייהן. אחת מהן כבר נפטרה ממחלה ממארת. פה ושם יצא, כאמור, שפגשתי באקראי וגם בתקשורת בני מחזור שלי. (אחת כזאת היא ג'ודי שלום ניר מוזס. אז היא הייתה מוזס בלבד).
סגירת מעגל משמעותית מבחינתי עם בית הספר הזה שאהבתי – בפירוש אני יכולה לומר שאני שמחה שהייתי תלמידתו – הייתה כאשר החלטתי לפני כמעט שני עשורים לסגור מעגל. מי מאיתנו כתלמיד לא חלם לפעמים לחצות את הקווים ולהיות מורה באותה כיתה שבה הוא למד? להרגיש את הכוח שבלהיות מורה, לתפקד כבעל סמכות ואוטוריטה… אז אני הצלחתי להגשים את החלום/פנטזיה במהלך חודש ימים! ערב גירושי החלטתי לנסות להחליף מקצוע ולהיעשות מורה לספרות. פשוט וקל היה להתקבל לבית הספר – כמורה! נילי פלומין כרמל יונתן (אשתו של נתן המשורר) הייתה אז אחראית על המורים לספרות. פגשתי אותה במסיבה לכבוד חיים גורי. מגדת עתידות מפורסמת באותם ימים שאליה הלכתי בהיותי תועה בשבר טרום הגירושין בישרה לי שני דברים קריטיים: א. שאתגרש ו-ב. שאהיה מורה. מצוידת במידע הפנימי הדרמטי ניגשתי לגברת נילי האחראית וביקשתי להשתלב ב"תיכון חדש" כמורה. תוך זמן קצר זכיתי בכרטיס כניסה כמורה לספרות לתלמידי כיתות י', י"א וי"ב + הכנה לבגרות. התחייבתי שבמקביל להיותי מורה ארכוש תואר אקדמי בהוראה. נרשמתי לחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב, אבל… לא הגעתי אף לא להרצאה אחת. למה?
עד תחילת שנת לימודי התואר פרשתי מתפקידי הרם כמורה בישראל. בתום החודש הראשון להיותי מורה נכנסתי אל המנהלת תמר גורדון, שהחלה את דרכה בבית הספר "על גבי" כמורה למדעי המדינה, והודעתי לה שייקוב הדין את ההר, וגם אם ייגזר מותי תחתי אני לא מסוגלת יותר ללמד. אני חושבת שמבחינה זו אני יחידה בהיסטוריה. לא?
לא נועזות לב הדריכה אותי למעשה, אלא תחושה שעוד יום אחד כמורה בבית הספר שבו למדתי אי פעם – ושם תימצא לי קבורתי. התלמידים פשוט הרגו אותי. שום סמכות לא גיליתי כשישבו מולי התלמידים שהשתנו מאוד מאז נעורי – ישבו מול פני ובמקום להאזין לניתוח שיר של לאה גולדברג שמעו בלי בושה ומורא מוזיקת רוק או פופ דרך ווקמן. (אגב, המנהלת כיום, חיה שוהם, הייתה גם היא מורתי – לכלכלה – בשנתה הראשונה בבית הספר. הווה אומר יש מורים שבהחלט מתמידים ואפילו מתקדמים לא רע בכלל…)
זהו, כך נסגר בשבילי מעגל "תיכון חדש". כששאלתי אז חברה איך זה שמגדת העתידות טעתה, הרגיעה החברה ואמרה: היא ניבאה שתהיי מורה. היא רק לא התחייבה כמה זמן תהיי מורה. אמת ויציב.
ועכשיו אני כבר ימים ארוכים מתלבטת – ללכת או לא ללכת לכנס המחזורים של "תיכון חדש"? האם לא כדאי להניח סופית ומוחלט לכל פרקי העבר כולם? לא להקימו עוד לתחייה בשום תנאי, מצב ופיתוי? ואפילו עד לרמה הפילוסופית ו/או הנפשית הגלובלית הגעתי בחיטוטי והתחבטויותיי. למה בכלל קיים הצורך הזה של בני אדם להיפגש אחת לכמה עשרות שנים ולחגוג – את מה בעצם?
נ.ב. לשיקול דעת לפני קבלת החלטה: לפני שנים מעטות הוזמנתי לכינוס כיתתי מ… בית הספר היסודי "דוגמה" שבו למדתי (היה פעם בית ספר כזה מול גן העצמאות). הפגישה נערכה במסעדה. נורא התרגשתי לפני. אז לא התלבטתי כמו היום. באתי בפנים זורחים ולב פועם במהירות חגיגית. ברבע השעה הראשונה הייתה התרגשות אדירה בין כל המוזמנים. לאחר מכן הזיוף החל לחלחל בכל המעמד, ולאט לאט נכלמתי למצוא את עצמי מונה את הדקות עד שאוכל ללכת הביתה בריקנות. כמעט אני רוצה לקנח במילים – מפח נפש. ומאז אני בהחלט תוהה שמא עניין החזרה הזאת – חגיגית ככל שתהיה – אל עברנו היא עסק לא בריא בכלל, ותמיד. מה דעתכם?
תלכי. תוכלי להשוויץ בכל מיני דברים שהשגת. זה תמיד חיובי. חוץ מזה, לא בטוח שזה יהיה כמו בפגישה שתיארת. יש פגישות מחזור טובות שאנשים נהנים מהן. אני למשל מצאתי בפייסבוק כמה חברים מהעבר, מבית ספר לקולנוע והצעתי להם חברות. הם לא יודעים שזאת אני, כי אז היה לי שם אחר ונראיתי אחרת. אבל הם עכשיו בין חברי הפייסבוק שלי ויקרים לי מאוד. אני עושה להם לייקים אנונימיים רק מתוך אהבה. שיהיה להם טוב על הלב. עוקבת אחרי החדשות שלהם כמו דנידין ושומרת עליהם קצת. אל תמחקי את כל העבר. הפגישה עם העבר לא בהכרח מזיקה. זה כמו לגעת בתאי העור הישנים, יכול ללמד אותך משהו.
עניין אחרי עניין מאלו החשובים שהעלית כאן. אכן "המשוכה" הראשונה בדרך ההתלבטות היתה דווקא נעימה – להשוויץ, הנה תראו מה נהיה ממני… כאילו למישהו באמת אכפת. העניין הוא שתוך רבע שעה גג הגעתי למסקנה שבעצם הדבר הכי טוב שנהיה ממני זה שכל הישגי פנימה – ולא החוצה. כלומר, הם ביני לביני ולא כדי לזכות בבנוסים של הכרה חיצונית. אני שמחה מאוד שהגעתי עד הלום בעניין קיומי מהותי זה. ואז, כשהוצאתי את עניין השוויץ מה נותר? לא הרבה אם בכלל. כי השאלה היא מה איחד בינינו לבין חברינו לכיתה ולחמזור? לימודים קודם כול. אז הלימודים תודה לאל הרחק מאחורינו. אז על מה בעצם נותר לדבר? לשם מה לשוב ולהתאחד? זו השאלה. העניין של פגישות כאלה גם בין מי שהיו פעם חברים טובים הוא מסוכן למדי. מרחק השנים עושה את שלו. ולעניין הפייסבוק. לא פעם באמת חודש קשר ביני לבין "חברים" מהיסודי או מהתיכון או מהאוניברסיטה. מכל שלב בחיי הקדמוניים. הם שלחו לי הזמנה לחברות ואני להם. וזהו עניין התרמית היסודית של הפייסבוק, ויסלחו לי כל מעריציו. השימוש במילה בעלת משמעות כה עמוקה "חברות" לצרכים כה שטחיים. כי מעבר לאותה הצעת חברות מרגשת ברגע התקיימותה מה התפתח – בדרך כלל כלום. לייק דנידיני לא מספק אותי. אני מרגישה, שרה, שעצם התהייה בסוגיה, היא זו שמלמדת לפחות אותי משהו חשוב ועמוק ביותר לגבי עבר-הווה-עתיד. וקןדם כול לא ללכת שולל אחר מה שמתאים אוטומטית כאילו לרבים אחרים. למה כאילו? כי לפעמים רק כשדיברתי עם אנשים לעומקם של מפגשים כאלה הם תיארו דברים שונים מהכותרת – היה נהדר. ושנית, להקשיב להתרעות הלב. לא להמר יותר מדי על שלומו הנינוח גם בעבור המחשבה שאולי אולי בכל זאת יהיה כיף.
ענתי, יש לי כבוד אליך על שכל הישגייך פנימה. אני עוד לא הגעתי לזה. אני עוד עושה הרבה דברים כדי שיחשבו שאני משהו.
לגבי פייסבוק את צודקת. מושג החברות נהרס לגמרי. הם גנבו לנו את המילה היפה הזאת והכפישו אותה.
אני סומכת עליך שבסוף תבחרי את הצעד הנכון כי את יודעת (למדת) להקשיב ללב ולתחושות הבטן. כשמקשיבים פנימה, תמיד שומעים את הדבר הנכון. הוא מצלצל בפנים.
תודה לך על הפוסטים היפים שלך ועל זה שאת קיימת
על קיומי הבריא יחסית אני מודה לאל בוקר-בוקר. זה העיקר. ואת צודקת לגמרי. לבטן יש את כל התשובות הנכונות. צריך רק לדעת לנסח נכון את השאלות. ולא ללכת לאיבוד בין הבטן לבין שאר האיברים כמו הלב ואפילו המוח.
לכי לפגישה ,ענת, זה סוג של הרפתקה תסתכלי על הכל ממעוף הצפור ,תקלפי מסכות ,זה מדהים ,לא מזמן הייתי בכנס מחזורי מורים לדורותיהם בבית הספר שבו לימדתי כשלושים ומשהו שנה , כנס שסרבתי לו בהתחלה , אבל בדיעבד זו הייתה חוויה מיוחדת ,את הרי באה לשם עם הפרסונה החדשה שלך ועל הפרסונה הישנה את מתבוננת מהצד דרך עינייך ודרך עיני האחרים זה מרתק
וזה חומר טוב להרהורים על האדם וחומר לכתיבה בדרך זו או אחרת כמובן ,אגב כמעט לימדתי בתיכון חדש באמצע שנות התשעים כששקלנו מעבר דירה לתל אביב ,תמי גורדון התלהבה מהראיון נתנה לי רכוז העיתון הבית ספרי, הגברה ספרותית וכיתות יוד ונתנה לי ארכה של שבועיים להחליט
קיבלתי רגליים קרות והרגשתי כבוגדת בבית ספרי הקודם(אני בן אדם של נאמנויות לטוב ולרע)
נשארתי בבית הספר שלי וקיבלתי תפקיד ניהולי ,שבדיעבד היה צעד מאוד חכם שעשיתי
לכי לכנס מחזורים והתבונני לך שם בהנאה
שבוע טוב וחודש טוב
את יודעת מה חנה נתת לי רעיון שבעצם גם שרה רמזה עליו – הרעיון הוא באמת ללכת לאירועים כאלה "ולהעלים" את עצמך, כלומר במקרה דנן אותי. לא לרצות להתבלט – כמו שכילדים אנחנו רוצים לפעמים. אלא להפך, להתבונן מהצד. לבחון איך החיים עברו על כולם (לא עלי…). ואיך הם נראים (הזדקנו או לא?) ומה נהיה מכל אחד. בקיצור מהות החיים בהופעה חיה. אם אצליח להתרמם למדרגת הסקרנות הזאת אלך ואפילו אדווח מהשטח. זכור לי שלא מזמן פורסמה כתבת ענק על איזה פרופסור ידוע באמריקה. מומחה לחקר הנדסת הלב. משהו כזה. כתבה ענקית בהארץ היתה עליו, ונדהמתי. כי אותו חוקר לב כובש עולם הוא אותו בחור די חנון ולא ארחיב שאי פעם היינו ידידים. קצת מצחיקיות סגירות המעגלים האלה. והשאלה עדיין בעינה – למה לנו לחזור כך וכך שנים אחורנית? השאלה הקיומית נשארת פתוחה.
זה נשמע פרדוכסלי מה שאומר אבל זו לא חזרה אחורה בזמן אלא חזרה קדימה
הזמן לא תמיד ליניארי במיוחד כשמדובר בזמן פנימי , אי אפשר להבדיל בין זמן לזמן
זה לא פרדוכסלי מה שכתבת, ולו בעיני, זה אולי יצירת השלם הפנימי (אם הוא ניתן) מתוך שלל חומריו הכאוטיים מעצם טבעם. וחשבתי עכשיו שאם את היית אז מחליטה אחרת ואני לא הייתי פורשת בשיא – היינו נפגשות הרבה לפני כן… בחדר המורים. בינינו, אני שמחה בשביל שתינו שלא שם נפגשנו. בשבוע שעבר צפיתי בהערצה בטייס בכיר שהחליט בפנסיה להתחיל קריירה חדשה במורה למתמטיקה בכיתה ז' בבית הספר שבו הוא למד. לא כל אחד יכול… לרצות להיות מורה בישראל. ונדמה לי שרק בעל אידיאולוגיה עמוקה בנושא ההוראה יכול כיום להתמיד ולהצליח.
לענת,
מה שתפס אותי בקטע שכתבת כאן הוא היושר, הכנות, הישירות, – במידת מה הגורל המשותף, התופעה של מורה שבא להורות אם מתוך תמימות, אם מתוך התלהבות, אידיאליזם, הכרה וכו' וכו', לגמרי לא משנה מה, וסופו שהוא מתאכזב, או לא מתאכזב אלא נשבר, – שכר לעמלו והתלהבותו ואמונתו התמימה. מה עוד הפעימני? אולי שוב ושוב – ש"בננות" משמש במה לגלוי לב. סופר החושף עצמו – (אם הוא חושף את עצמו) על כל צעד ושעל עשוי להיתקל בביקורת בתחום זה – "רק על עצמך לספר ידעת? יש מלחמות, בעיות כלכיות, אפילו תופעות טבע שאדם עשוי להיות מעונין לקרוא עליהם, לא על עצמו ולא על זולתו ולא על האדם – מה אתך?"
אך בדידי הווה עובדא. ראשית, אספר על ידידי, (שמו היה דב סוקולוביץ, אזכור אותו אחר 50 שנה), ירד לארגנטינה בסמוך אחרי שהלך להיות מורה בנתניה וגמר עם זה תוך שבועיים, כי העיפו אותו.(אך היו רבים וטובים אחרים שהתקשו לעמוד בפרץ של לתמידים שוררים, חסרי תשתית וחינוך מבית, כשהמורה כבר לא סמכות אלא סמרטוט תחת רגלי הבוזזים. שלבי הירידה: קודם סמכות, אחר כך חבר, אחר כך כלום, כאילו לא נכחת כלל בכיתה. מה שאתי קרה הוא כי חשבתי לעמוד מול הכיתה, בסוף מצאתי את עצמי עומד מול עצמי, מודד את ערכי ויכולותיי).
סידני פאוטייה מגלם מורה שמצא את הפיתרון; לא צריך ללמד אותם שקספיר או לנתח עד דק שיר של ביאליק, אלא צריך ללמד אותם לעשות סלט. זה יותר פרקטי ומשתווה לרמת השכלתם, והתענינותם. לאדוני באהבה.
אני פשוט מודה לך בשמחה ושמחה בכל שורת שיתוף שלך. דבר דבור על אופניו. ראשית, לראות טלוויזיה אנחנו רואים, ויש שגם מאזינים לרדיו וקוראים עיתונים. המטע הזה משה הוא בעיני משהו שאינו אמור להיות זירה פוליטית אלא מגע של אישי באישי. וכשהמשוררת הדגולה כתבה רק על עצמי לספר ידעתי צר עולמי כעולם נמלה הרי זה הפוך על הפוך. אני תמיד מחזיקה באמונה שמתוך האישי נוצרת קרבת אישויות כנה ואמיתית. אישי כשהוא חותר בחומריו לכללי, לאוניברסלי. יש בהחלט דבר כזה! ואני כל העת, מודה ומתוודה, מודעת לכך. זה הגרזן הפנימי הכמעט אוטומטי כבר בנחיתתו להבחין תוך כדי כתיבה בין עיקר לטפל. וזה שכתבת ומה שכתבת משמחתני כאמור מאוד כי לכך כיוונתי, לשיתוף ולהשתתפות. "לאדוני באהבה" היה אי אז סרט מופתי בעיני, וכיום נזכר בקנאה עזה. איך הוא עשה זאת סידני המהולל? רוצה עוד וידוי קטן? לפני השיעור הראשון באותה שנה שבה לימדתי – הכנתי למענם שיר. לא חלילה אבות ישורון. מה הכנתי? שיר של אביב גפן. כן כן. הבאתי טיפ לכיתה. השמעתי את השיר מושר ואחר כך ביקשתי לנתח את השיר עם התלמידים. גם זה לא עבד מי יודע מה. פשוט משהו בהם תבע את מה שבי אין. אוטוריטה. הם כיום יותר מאי פעם מרגישים בכך כמו חיות בג'ונגל. אני משה גאה בעצמי על שהיה לי העוז והגבורה להתנהג כמו בוגר אחראי ובאופן שונה מזה שהמערכת החברצית מכתיבה – פרשתי ברגע שידעתי שלא לזאת נועדתי. נכון, המערכת החינוכית היתה חייבת פתרון מהיר לבעיית ענת "הכושלת", אבל אולי אילו כושלים שמתפקדים שנים היו פורשים הרבה לפני כן, בלי לעשות חשבון חופשות, אולי גם מכך היה פתח לגאולה חינוכית. אז הנה השנה מנסים פתרון חדש – לא סלט לתלמידים שיהפוך אותם לקצת יותר מצטיינים, אלא עוז לתמורה או תמורה לעוז… למורים מצטיינים. תחרותיות לא בין תלמידיהם אלא בינם לבין עצמם. ואיך? בממון. איך לא?!
הי ענת, לשאלות האלה כמו להיות או לא להיות תמיד קל לי לענות כי ברור שכן. איך תדעי אם להיות או לא אם לא תהיי, ואיך תדעי אם ללכת או לא אם לא תלכי. את תלכי ואת תהיי הכי חכמה בעולם כי תהיה לך תשובה ותספרי לנו כמובן איך היה והאם כדאי לנו ללכת:)
הצחקת אותי מחץ. אז הנה תשובתי ההולכת ומתגבשת סופית, לא רק באשר לכנס המחזורים, כי בחיים דבר קשור בדבר… נכון? אפשר להיות ב-לא להיות. כשלא אהיה בכנס אהיה במקום אחר (כך אני מקווה) ואז אהיה בעלת מידע כפול – איך זה לא להיות היכן שהייתי יכולה להיות (בכנס) ואיך אני במקום שבו אהיה באותו זמן – במקום… אה? חוץ מזה, אני כבר לא בגיל שאפשר לפתות אותי בלעשות מיני מעשים שאני תוהה לגבי תרומתם לחיי, רק כדי שאחר כך ארוץ לספר לחבר'ה… ועכשיו המסקנה הפילוסופית. ראי תגובתי לצדוק.
ענת הי,
העתיד אינו אלא זכרון העבר. לכן…
ד"ש — צדוק
צדוק בוקר טוב, אני לא יודעת האם לכך התכוונת בקצרצר, סופר קצרצר שלך שכאן אך לכך כיוונת אותי גם אם לא לכך התכוונת (ואני תמהה למה אתה ביקשת לכוון, אם תרצה/תוכל אנא תרחיב). שים לב לצרף המילים – זכרון העבר. מעולה. אם העתיד הינו זכרון העבר הרי שעלי להשאיר את זכרון העבר כזיכרון. אותם מתכנסים הם חלק מהזיכרון אבל כפי שהיו אי אז. אם אראה אותם היום הם כבר בחזקת חומרי זיכרון חדש ואחר. לכן אגב לתחושתי הפגישות המחודשות הללו מאכזבות בדרך כלל. כי אנחנו מביאים אליהן זיכרונות שאינם רלוונטיים לאותן פגישות. האנשים משתנים לפחות למראית עין, חצו חיים בלעדינו. ובאותן פגישות מראית העין היא השלטת. אז לכן… לכבוד זכרון העבר ולמען עתיד שהוא תמיד תמיד אמור וכדאי שיהיה טוב יותר – לא אלך. האם אכן לכך כיוונת ב"לכן" שלך? נ.ב. האמת שבכתיבת ופרסופ הפוסט עיקר משאלתי היתה שבננים ובננות יספרו על חוויות מפגש כאלה שלהם. זה מעניין מאוד במהות האנושית של החוויה. ומלבד זאת חשבתי שאולי עוד כמה בננים/בננות יזדהו כבוגרי תיכון חדש, ואולי היינו קובעים מפגש בכנס מתחת לעץ הזית שעל יד הקיוסק הבית ספרי.
הכל הווה ממושך ,צדוק, גם העבר אינו אלא הווה שפג והעתיד הוא ההווה שיבוא והכל הווה מתמשך ,רגעים – רגע בתוך רגע בתוך רגע
חנה, גם אם ניסוחך מדויק, אם לא נפריד בין עבר להווה לעתיד נהיה בבלגן שלם, כי אנו מעצם היותנו בני אדם מחויבים לחצוץ בין הלפני הפרגוד לבין שמאחוריו. יש בזה משהו? רק בממלכת האלוהים – הוא ורק הוא היה+הווה+יהיה ללא חציצה.
לכי ולכי על זה. לפחות את הפעם הראשונה אחרי הרבה שנים חייבים. זה משהו שמזכיר לנו פרופורציות, יחסים/מרחקים/מידות, בין האני לעולם. משהו שיכול להגדיר לנו מה ה"גודל" שלנו, מה "הנפח". לעת עתה…כי ממילא הכל משתנה כל הזמן.
זה כמו ללכת למסיבה, לפעמים נהנים ולפעמים לא.לפעמים יוצאים "ברכוש רב". ואם לא, אז כמו שנכנסנו…
נו, יש לי עוד שלושה ימים ושני לילות להחליט. והאמת התגובות בהחלט סיבכו אותי. החלק הראשון בתגובתך דוחף אותי להגיד כן, וללכת. הסיום דווקא לא כל כך. את יודעת למה? כי אני מעולם לא הלכתי למסיבה ואם התאכזבתי יצאתי כמו שנכנסתי. ודווקא במסיבה כה גדולה וכן בעלת משמעות – האכזבה יכולה להיות גדולה מדי (לא להיבהל, רק לאיזו יממה). נו כנראה שהבטלה הנעימה מפנה מקום להתעסקות יתר בבעיה זניחה. או שלא… חוץ מזה, העניין איתי לוסי שמיצור סופר חברתי ותאו אירועי אנוש נהייתי "מיזנתרופית" כמעט.
ענת לכי, כי טוב לצאת מהמעורה לפעמים, למצמץ בעיניים קצת ולשנות זוויות. זהו זו המטרה העיקרית.לקום מהספסל ולרדת למגרש.
בעיות זניחות הם סוג של סם, להתעסקות והרחקה מהמות הכואבת לרוב.
רגע לפני שאפול שדודה קראתי את מילותייך והייתי חייבת להגיב מיד, שכן מה שבחרת כדימוי ממחיש ימחיש את תגובתי. חזרתי לא מזמן ממגרש הטניס. חזרתי אליו לאחר למעלה מעשרים שנות היעדרות. לא פיללתי שאי פעם אשוב, אחזור לאחור ואחייה את העבר. וכפשוטו, הבאתי את גופי הלא קל לעצמו אל הספסל ברבע לשמונה בערב ואחרי כמה דקות הרמתי אותו והבאתי אותו לאמצע המגרש. כבר לא אהיה אלופת ווימבלדון. אבל יצאתי מהמאורה כדי לפגוש את עצמי באמצע המגרש. זהו המשל וגם הנמשל. כשהעליתי את הפוסט ביקשתי עצה. השיר בדרך לאיתקה הוא שיר המסע שלי מהמאורה החוצה ובחזרה עד שאגיע לבסוף לאיתקה, שם אנחנו אמורים לזכור שיותר חשוב מלהגיע לאנשהו זה מה אנחנו עוברים בדרך, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין זולתנו. אני שמחה מאוד לוסי שהיית איתי בדרך לכנס המחזורים. נדמה לי שאת אמצע המגרש שלי כבשתי כבר הלילה. לילה טוב עם חיוך סמיילי גדול
פעם היו חברים רק בקיבוץ. אח"כ רק באגד. היום, עם כאלה חברים מי צריך פייסבוק.
פסחתי על שתי הסעיפּים בטרם כתבתי לך.
רציתי לומר לך בפשטות: לכי, בציפיות נמוכות כל-כך, עד שאכזבה לא תהיה אופציה, אלא רק הפתעה לטובה.
אבל זה לא פשוט: אנחנו הולכים למעמדים הללו כדי לקבל פיצוי על משהו שלא קיבלנו ברגע הנכון. אבל הרגע ההוא לא ניתן לשחזור. והאנשים שבאים זקוקים לפיצוי משלהם, ודעתם איננה נתונה לפצות אותנו. ובכלל הזיכרון שלהם הותיר בהם תמונה שונה לגמרי ממה שנצרב בתודעתנו.
אנחנו הולכים מסיבות רעות. ממקום אפל וחשוך. אנחנו רוצים לראות איך מלכת הכיתה השמינה. ואיך הילד החכם שישב בספסל הקדמי הוא בסך הכל פקיד אפור בעירייה. ואיך חיית המסיבות של השכבה היא היום רווקה זקנה. ואיך המורים שלנו נשארו בדיוק באותו המקום.
אנחנו הולכים ואנחנו שוב בטקס חלוקת תעודות. אבל הפעם ההורים לא יחתמו לנו בתעודה, אלא החברים (אותם אלה מפייסבוק, כן). והפעם זה הרבה פחות נעים מציון "לא עובר" בהיסטוריה: הפעם זו ההיסטוריה הפרטית שלנו, ואנחנו זקוקים לציון "עובר" יותר מתמיד.
אז למה לנו כל הטקס המיותר הזה. את יודעת, ענת, לבנים שבינינו אין ברירה: אחת לכמה זמן הלחץ בשלפוחית מכריע אותנו ואנחנו הולכים למשתנה הציבורית. מה לעשות… תמיד אנחנו פוזלים הצידה. סליחה על ההשוואה, אבל פגישות מחזור זה בדיוק אותו הדבר. למי יש יותר: ילדים, כסף, קריירה, פרסום, וכן הלאה.
אז המשיכי בחופשה שלך. שמרי על השקט הנפשי. במיוחד אם את מעידה על עצמך (כאן למעלה בשרשור התגובות) שהתמורות שחלו בך הן בעיקר פנימיות. כנס מחזורים בוודאי איננו המקום לעמוד על השינויים הפנימיים שחלו בך. אנשים בעיקר ישימו לב לקמטים, שיער, ועוד כמה שינויים קוסמטיים.
ואם את ממש זקוקה למשק כנפי ההיסטוריה – הזמיני מישהו מעברך הרחוק לקפה. זה בטח יהיה יותר מעניין ופורה ממפגש המוני.
ארז, אתה תותח! מתנצלת על הסלנגיות המרגולית. לפעמים אין טובה ממנה. תיארת כאן בריכוז מרטיט ומוחץ כל שלפוחית ויבלית ויבלת. אודה כי משום שהרגלת אותי לחברות נפלאה מסוג חדש ואחר – לא ציפית לתגובתך כדי לקבל החלטה. וכן, עניין כנס המחזורים הזה הוא מתחת ומעל הכול מין אלגוריה או מטאפורה – תלוי מי ואיך כותבים עליה – לשלל כנסים וכינוסים ומפגשים וסיכומים על ציר חיינו. לכדת מדויק, בעיני, מתוך גרעין המשורר שבך את התיאור הפרוזאי של החיים – על הטפל והעיקר שבהם, וזה עיקר המסע. לשכלל כל הזמן את המצפן, שלא תחליד חוגתו אלא להפך. אני מעדיפה את הגיחה הבאה שלי לספל קפה לעשות איתך. כאן ברחוב או היכן שאתה. לך תדע מה יקדים את מה. בזה הרגע סיימתי לעבור על יומנה לפני העתקי שמש.
התגובה של ארז חכמה, יפה ומדויקת.
שיהיה בהצלחה עם "יומנה.."