שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
דווקא כשאמי במחלתה
נואשת לְידִי על מִצְחהּ
אנחנו מחלימות מליקוי מאוֹרוֹת
במאוּרת הלב שמחבר אותנו
לבלי הפרד. אני לומדת לחמוֹל,
לגדול מעליה ולהיפרד
ממי שהיינו
בבריאות מלאה
שהפרידה בינינו
רק לכאורה.
אמי בשתיקתה, מכילה
את קללת מחלתה
שאני מברכת עליה
כעל שעת חסד של זַכָּאוּת
לְאהבה רַכָּה.
מי יתןואמך תזכה לאריכות ימים, ואותן תובנות רגשיות (אני בטוח שאצל שתיכן)שהושגו בדרך לא קלה, יזכו למימוש שנים רבות.
מישהי חכצה אמרה לי פעם: כל עוד חיים, שום דבר לא אבוד.
צ.ל. "מישהי חכמה"
מדויק. על כך אפשר לומר – יש להכות על הלב בעודו חם. כמה לא קל קודם כול לקלוט את זאת וחשוב יותר ליישם. עכשיו אלך להסניף עוד כמה חומרי חסד, מצוידת בתמיכתך.
הלוואי שיכולתי גם אני להחלים מליקוי המאורות הזה…
שיר חותך ותופר, חותך ותופר.
אוהב אותך, ענתי!
יוסי
יוסי כהרגלך אתה מדייק גם כשאינך יודע במה ועל מה. לו ידעת ממה אמי מחלימה היית מבין את גודל דיוקך במילותיך חותך ותופר, וזאת מבלי שיינתן הרמז בין מילות השיר. וכבר כאן אקדים ואציין את שאכתוב מאוחר יותר בהרחבת יתר – כל הכבוד לרופאי ישראל. ואני שמחה יוסי שאתה נשארת עמנו.
אוהבת אותך מאז ולתמיד, כולל אפריורית את תוצרי זמנך להחלים מליקוי מאורותיך על גב מילותיך.
לעולם לא מאוחר.
ענתי
רפואה שלמה ואהבה וחסד, הרבה חסד.
אוי, ענתי, שרק תעברי את הכול בשלום ובשקט נפשי. כי ככה מגיע לך!
לפעמים הפגיעות שלנו יכולות לא רק להרוס, אלא גם לבנות, ועוד מבלי שאנחנו מודעים לכך. אני חושב שזהו היופי בלהיות בן אנוש.
אבל גם לחתולים ולכלבים ולשאר היצורים יש חיים וחסד ורחמים. ואסור לשכוח אותם, שהם תלויים בנו ובגחמותנו…
היכולת לבנות ולהיבנות תלויה בשינוי נסי של זווית הראייה. ובאשר לסייפא של מה שכתבת – אין לי ספק שמי שפתח את לבי להיות רחומה וחנונה הם חתולי. אחרי הכול, ובתור התחלתה דה גאולה עצמית וסביבתית אני אומרת לעצמי – אם כלפי חתולייך את כל כך מיטיבה אז מה עם בני האדם? ומי כמוך יכול להבין אותי ואת גבהות המסר.
לעיתים אנו לומדים ורואים רק מבעד למשקפיי המחלה. ולעיתים, לצד הצער, אלה רגעיי חסד אמיתיים.
השיר נגע ללבי.
שנה טובה ענת, של יצירה אושר והצלחה עם הספר שעתיד לראות אור.
מדהים אותי לגלות יום ביומו כמעט אך כל שבעולמנו כמיקרו של המקרו כנראה מושתת על פארדוכסים. סתירות פנימיות שמשנות עולם חיצוני ואותנו בין לבין. ותפיסת הפרדוכסליות הזו, רקפת היקרה, חשובה וחיונית דווקא בעת צרה מחלה ושוד ושבר. כי רק מתוך מפתח הפארדוכס כמצפן לפענוח ניתן לעשות את הקפיצה הפנימית באפלה אל ההכרה העמוקה שאכן הכול הכול לטובה.
ניסחת הרבה יותר טוב ויפה ממני את מחשבותיי.
הרבה בריאות ואיחוליי החלמה.
החלמה מהירה לאמך, ענת.
מדהים שאת מצליחה לראות ולהבין שזאת שעת חסד.
אם נכון הדבר ששום דבר לא קורה במקרה
שום דבר לא מפריע למהלך החיים אלא מזין אותו
אז בטח יש משמעות למה שקרה דווקא עכשיו
לפני שפרי יצירתך ייצא לאור
עליך ללמוד את אהבת האם.
הייתי רוצה להקל עליך את השיעור
אבל אין בכוחי.
אני צופה בתדהמה במסקנות המאירות שאת מסיקה מהמצב.
בבקשה תהיי מאושרת בכל מקרה.
ראשית זה מכבר הפנמתי סופית שאני במסע – אני כדוגמה. ובמסע אין ורצוי שלא יהיו קיצורי דרך למען היסודיות שלא תחייב דריכה במקום או חלילה חזרה לאחור. מכאן שרה שמתן עזרה הוא כנראה גם טעות מצד המסייע. יצאתי היום עם מילות גיורא ושבתי אל מילותייך ואל מילות יוסי ורקפת וזו העזרה הטובה ביותר שיכול אדם כמוני שבמסע לבקש לעצמו. עניין מהותי נוסף מי שהוא במסע שכזה ובשלב שאני מצויה בו כבר יודע בוודאות שאכן שום דבר אינו במקרה, ושהכול תמיד לטובה עכשיו נותר רק לזהות את שמאחורי הפרגוד, את כוונת המכוון העליון. אז כן זה קשור בספר יומנה ובאהבת אם ובניקיון פנימי לקראת הלידה – כי גם אמי היוותה השראה… ואגב ערב לפני הניתוח שעברה לפני שבוע נתבקשתי להקדיש את הספר. לפני כן הרגשתי שעליו להיות חף מהקדשה, ספרות לעצמה. ואז באינטואיציה מתהפכת מהיותי שבשבת הרגשתי שעלי כן להקדישו – לאמי ולבנותי. לפני שאמי הובלה לחדר הניתוח דיווחתי לה על כך, והיא חייכה. וכן יש עוד דבר מהותי ביותר שקושר בין אירועי השעה ללידת הספר. שיעור ענק בפרופרציה! ואין טעם להרחיב כאן. ואחרון אחרון שרה, לא יכולתי שלא לחייך למקרא שורתך החותמת – בבקשה תהיי מאושרת בכל מקרה. זה בדיוק מה שביקשתי ממך אתמול, במילים אחרות. ולא הייתי מעזה לבקש זאת אלמלא חוויתי אני את אפשרות היפוך המצב הקיומי. אני זוכרת היטב את הביטוי נאה דורש ונאה מקיים…
ענתי, הקדשת הספר לאימך בדיוק כשהיא במצב כזה אלה העזרה והטיפול והמתנה הכי גדולים שיש! אני בטוחה שהיא הייתה מאושרת חרף מצבה ואני מאושרת יחד איתה ואיתך. איזו מתנה גדולה!
שנית, החלטתי ללמוד ממך בדייקנות בלי לפספס אף שיעור. החל מהערותייך לגבי שיריי וכלה במצבים קיומיים. אז כן. אם את מבקשת ממני להיות מאושרת בכל מקרה כשכבר יישמת את זה בנשמתך, זה אות בשבילי להקשיב וללכת אחרייך. אני לא יודעת לאן ייקח אותי הלימוד איתך, אני לא בונה תוכניות, אבל אני הולכת צעד צעד ומסתכלת עליך, על הצעדים שלך. כמו אפרוח שהולך אחר אמא אווזה. נראה לאן נגיע.
א. אני אראה לבנות שלי מה שכתבת. נראה לי שהן יזהירו אותך שאמא אווזה אני לא, מכל מקום לא תמיד.
ב. גם לילדות שלי אני אומרת תמיד, אל תלכו אחרי חלילה כסומות. אני מרבה לטעות. אבל העיקר הוא שתגיעו בשלום לעצמכן בשלמותכן.
ג. מהו אושר, שרה? אני חםצה עבור שתינו בשמחה. הנה תרגמנו יחד שיר בשמחה. שיר שגם המילה כאב מופיעה בו. אין לי ספק שלשתינו יש כבר די חומרי כאב בארכיון הנפשי שאפשר לייצר מהם המון שירים וסיפורים גם אם בהווה ובעתיד נקום רוב הבקרים מחוברים ליצר השמחה. כי שמחה בחוויה שלי היא יצר, מין משהו עמוק בבטן, ויצר הוא חיים.
עכשיו את מדברת לעניין! מקודם חשבתי שאת מציעה לוותר לגמרי על הכאב ואת זה אני לא מסוגלת לעשות. לא יכולה לשכוח, זה טבוע בשורש נשמתי. אבל לזכור אותו תוך כדי שאני מחוברת ליצר השמחה זה כבר עניין אחר לגמרי. חוץ מזה, בואי לא נהיה תמימות, הכאב לא נעלם לגמרי, זה בלתי אפשרי. נשארים שרידים פה ושם וזה טוב ליצירה. בכל מקרה, בואי ננסה להיות שמחות עם פרח שחור ביד. ובואי נתרגם עוד הרבה שירים עם מילה כאב ועם כל מיני מילים.
ועכשיו אני אקרא לך "אמא אווזה" כל הזמן. זהו, זה נדבק אליך.
הדבר הכי טוב בינינו שיש בינינו קומוניקציה בריאה. גם זה לחלוטין לא מובן מאליו. אז נפלא לנו שכינו. ובאשר לאמא אווזה, אוקיי, בתנאי שתזכרי שלא חשוב עד כמה ואם אני תועה ומטעה אני מעולם ולעולם לא מבקשת להטביע את אפרוחי… וגם זה לא מובן מאליו. ומכאן נמשיך במשחה המשותף.
ענת,
גם אני הייתי שם וחשבתי שהמשוואה נכתבת כך:
אִמָּא,
כַּמָּה חוֹם
הָיִיתִי צָרִיךְ לְיָצֵר
כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ אֶת יָדֵךְ
עַל מִצְחִי.
איזה יופי, ארז
טוב, כבר אמרתי לך..-:)
לפי המשוואה שלך ארז האהוב אין לי אלא לומר שהחמצת אי אז כפי שאני החמצתי עם אבי בימינו הקשים ביותר. אתה יודע למה החמצתי? ותחושתי שאני מבינה זאת עכשיו טוב מאי פעם חזקה הודות לשורותיך. פשוט לא התבגרנו. לא אתה כנגד אמך ולא אני כנגד אבי. כי בשורותיך במשוואה שאתה מציג יש בלבול מכוון מצדך אך השאלה עד כמה אתה ער לכל שמתחתיו. אני ארז בימים אלה מגלה את אמי לא כאם…. זה הסיפור כולו. יצירת הדיסטנס הרגשי בינינו לבין מולידנו, היכולת לחוות אותו כאדם לעצמו היא המאפשרת לי להניח יד על מצחה ולא לצפות עדיין ושוב לההפך. המתבקש היה כמובן שתכתוב אם כבר – כמה חום הייתי צריך לייצר כדי להרגיש את ידי על מצחך. וההיפוך שערכת כאן מזכיר לי באחת את כל שיריך הנפלאים והכואבים על אודות יחסיך עם אמך. אגב, תמיד תוכל "לתקן" אפילו את השיר הזה שלך. אף פעם לא מאוחר. באחריות.
ענת,
יש תיקון ויש תקנה. לפחות באופן חלקי:
אִמָּא,
כַּמָּה חוֹם
הָיִיתִי צָרִיךְ לְיָצֵר
כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ אֶת יָדֵךְ
עַל מִצְחִי.
אִמָּא,
כַּמָּה חוֹם
הָיִיתִי צָרִיךְ לְיָצֵר
כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ אֶת יָדִי
עַל מִצְחֵך.
אֲבָל עַכְשָׁו כְּשֶׁמִּצְחִי עֲנָנִים וְקַר
הַיָדָיִים רוֹעֲדוֹת לִכְתֹּב שׁוּב.
מַה שֶׁחָמַק אוּלַי לֹא הָיָה מֵעוֹלָם בְּתוֹכִי.
מעולה
עשית תיקון אם
ובעיקר תיקון ארז
למרות הבית המעונן החותם
כי גם צאם אתה מצהיר
"אולי לא היה מעולם בתוכי"
אז אל תאמר, לעולם לא…
אני רוצה לענות לך, ענת, אבל יהודה עמיחי בקובץ השירים שלו 'שעת החסד' בשיר הפותח (ששמו גם 'שעת החסד') עושה את העבודה בשבילי:
כָּל אֶחָד יֵלֵךְ לְדַרְכּוֹ
כָּל אֶחָד יִהְיֶה שׁוּב אֶבֶן דּוֹמִינוֹ
עִם צַד אֶחָד פָּתוּחַ
לִמְצֹא לוֹ תּוֹאֵם חָדָשׁ
בַּמִּשְׂחָקִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף.
יהודה עמיחי יש רק אחד. בהחלט יכול להתחרות בקהלת. אבל גם ארז פודולי הוא אבן דומינו במשחק שאין לו סוף – משחק החיבורים הניצחונות וההפסדים וחוזר חלילה. אגב, קוריוז אישי. עמיחי בשיריו הוא באמת חכם ענק, אולי גדול החכמים מקרב משוררנו. אי פעם כשערכתי למענו מפגש על גג בית הורי – הוא כנגד סטודנטים מהחוג לספרות באוני' תל אביב ובהנחיית מרצתי דאז לילי רתוק, אז באותו מפגש גיליתי ושוב עד כמה עמיחי היה ענק בשורותיו הכתובות, ואבן דומינו כה צנועה וענווה ואפיךו פשוטה למדי במהלכי שיחתה מחוץ לשורות שבינו לבינו, שבהן זכינו כולנו. אז כן לכל אדם משחקים שאין להם סוף בזירות חיים שאן ירצה גם להן לא יהיה סוף אלא ביום פקודה. הבנת את הרמז, ארז?
יש תיקון ותקנה, קיבלתי, לפחות באופן חלקי:
אִמָּא,
כַּמָּה חוֹם
הָיִיתִי צָרִיךְ לְיָצֵר
כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ אֶת יָדֵךְ
עַל מִצְחִי.
אִמָּא,
כַּמָּה חוֹם
הָיִיתִי צָרִיךְ לְיָצֵר
כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ אֶת יָדִי
עַל מִצְחֵך.
אֲבָל עַכְשָׁו כְּשֶׁמִּצְחִי עֲנָנִים וְקַר
הַיָדָיִים רוֹעֲדוֹת לִכְתֹּב שׁוּב.
מַה שֶׁחָמַק אוּלַי לֹא הָיָה מֵעוֹלָם בְּתוֹכִי.
בריאות ואריכות ימים. מתה על התגובות של גיורא. שנה נהדרת, ענתי, שנה של בריאות והצלחה רבה בכל מעשייך.
עם רוח גבית כשלך אין מנוס מהצלחה בכל לוחות המשחק של חיי בשנה הקרובה. ומי שמשיא ברכה יהיה זכאי לה בעצמו.
שנה טובה ובריאות טובה, לך ולאמך. יש לנו את כל החיים לפנינו כדי להשלים עם חוסר המושלמות שלנו ושל ההורים שלנו. כמה הרבה עבודה מאחורינו אך גם מלפנינו…
החלמה מהירה לאימך וכן ירבו ימי החסד ולא ממחלות
אמן שבוע טוב ובריא ענת
לא בכדי מן הראוי לברך את הכל יכול על הטוב שנפל בחלקנו. שעת חסד ושעת בריאות ועוד ביחד הן החמצן לחמצן. נישא תפילה לכך בוקר בוקר ולילה לילה, ומי שנח בצהריים מעמל היום המסיח את הדעת מלב הדברים – אז גם בצהריים למען כל העמלים/השוכחים. ואמיתודה לאל מאז שעזבה אמש את מחלקת הנמרצים נעשתה נמרצת קצת יותר, ומדהים כמה כל מחוות החלמה משמחת. שלא נשכח…
הי ענת, להפרד ממי ששהייתן זאת שורה משגעת, נקודת הפרדה הזאת אל החולי והחזרה ממנו בתקווה למפגש מחודש של אמא-בת שיוביל למקומות אחרים ומיוחדים שיהיו שלכן ולכן. ואם אמך כבר נמרצת במירצה ובתקווה שכבר אף מחייכת, זה אולי זמן הרוך שלכן שמתחיל עכשיו.
מאד התחברתי ענת לתחושות שהעברת בשיר הזה. אהבתי.
שנה טובה וחתימה טובה.
רונית