בשבח הבטלה – אבל איך עושים את זה?

אולפתי לחשוב, להרגיש ולהאמין שהעבודה מחשלת, מבגרת, מצמיחה, משחררת. מה לא. חיי כגרושה, אם חד הורית, אכן לימדו אותי במשך שנים ארוכות שהעבודה מחשלת, מבגרת, מצמיחה, משחררת. עבדתי שנים בפרך. פשוט כך. בכל חזית. כאישה עצמאית במלוא המובנים והיישומים לא הרשיתי לעצמי לקחת חופש. כן, שתהיה עבודה – אבל לסרב לעשותה. לדחות אותה. לומר, קודם כול לעצמי, עכשיו אני נופשת. ביני לביני גם תהיתי – ואם עייפתי, ואם אני זקוקה נואשות למעט חופשה, אזי מה בעצם אעשה בה? הדגשתי את המילה "אעשה", כי זאת ראשית הקלקלה. החובה הפנימית לעשות. הסתכלתי סביבי וגם על עצמי כשאי פעם נסעתי לחופשות ואפילו בחו"ל. תמיד אנו מצווים פנימית לעשות דברים. לטייל, לסייר, לחוות חוויות (גם זאת עשייה לא פשוטה ולא מניחה פשוט סתם לנוח).

 מה אם כן עם פשוט סתם לנוח ולהניח לכול. כמה מאיתנו באמת מסוגלים לכך ימים על ימים בלי להיתקף שעמום? בלי להיתקף בדכדוך עמוק? בלי להרגיש שאולי חלילה הכול נגמר בשבילנו – החיים מלאי התסיסה והתנועה והעשייה.

 זה מכבר הרגשתי שהגעתי לנקודת רוויה-רתיחה בעשייה. כעורכת ספרים שהגיעה למכסות של אלף עמודים חודש בחודשו, הרגשתי שהגעתי לשיא החישול. וכן, העבודה, העיסוק המתמיד בה, הכה מרוכז, ניקתה וריפאה הרבה עניינים פנימיים. אבל – בזמן מסוים התחלתי להרגיש גם את ההפך. שעבודת הפרך מחלישה את הווייתי הפנימית, מתישה פנימית, לא מאפשרת לי לעוף. להתרומם. לרחף מעל הכול. כי לריחוף הזה, גם לו נדרש מאמץ רב, נדרשת עבודה פנימית רבה, עשייה – הגם אם למראית עין היא נראית כפאסיביות מוחלטת.

כיוון שכל כך קשה לי לסרב לעבודות פרנסה הנשלחות אל פתח ביתי, אז מישהו מלמעלה סידר שיהיו לי עכשיו ימים על ימים על ימים של אפס מעשה. כבר כמה חודשים שאין לי עבודה, ואני קודם כול מברכת על כך. יודעת שמשמים לא פחות סידרו לי את עניין המנוחה הנכונה. את עבודת העריכה אני עושה מאותו מקום שממנו אני יוצרת את הפרוזה שלי. רוב שנותי בעצם הענקתי המון אנרגיות יצירתיות לאחרים, רוב אכפתיות – ורק לעצמי קשה היה לי מאוד להעניק. לעצמי לקחתי בחשאי, כמעט בגניבה.

 עכשיו הגיעה שעתי להתפנות לחלוטין לעצמי, למלוא כוחי ואמונתי בסגוליות של פנימיותי שעדיין לא חוויתי – אני לעצמי ומלבדי בעיקר אלוהים הפרטי שלי.

רק שעכשיו עלי להתמודד עם בעיה שעד עכשיו רק שמעתי עליה ולא חוויתי – מה עושים בשעות על שעות על שעות ריקות מעשייה? איך חוצים אותן בהנאה? בשקט מתגבר, ברוגע נלמד וכה מיוחל?

 אפרט על קצה המזלג. אני שוכבת שעות ארוכות כשעיני בתקרה ומהרהרת, בין השאר בכל הדרך שעשיתי עד לכאן. אני שומעת שעות מוזיקה. בעיקר חאריס אלקסיו. עוצמת קולה ממלאת אותי עוצמה על אף שאת מילותיה אינני מבינה. אני מסתכלת על חתולי ומנסה לחדור מתחת לעורם כדי לחוות/להבין אינטואיטיבית איך הם עושים את זה – מעבירים את ימיהם בשלווה סטואית בלי לעשות כלום.

  לצערי, עדיין לא התרגלתי לשעון הנופש שלי. לפני כמה שנים החתולים הם אלה שגרמו לי להשכים קום – ארבע בבוקר. בהתחלה כעסתי ואז למדתי שאלו שעות מבורכות ליצירה ולעבודת עריכה.

 אבל עכשיו אין עבודת עריכה ואני כולי בהמתנה דרוכה/נינוחה להמראת "יומנה של אישה מודרנית". ואני עדיין משכימת קום – אל מה? זו השאלה שאני שואלת את עצמי ביראת מה. איך אמלא עוד יום ללא עשייה?

 הבוקר נזכרתי בחנוך לוין, אביר נעורי, ובאחד המחזות שלו הכי הכי אהובים עלי – "נעורי ורדה'לה". על אף ששנים לא קראתי אותו, אני זוכרת מתוכו כמעט בעל פה שני מונולוגים. האחד הוא מונולוג הסיום. זה של ורדה'לה רגע לפני המראתה מעל כולם, מעל הכול. והמונולוג השני הוא זה שאביא כאן. המונולוג הנישא בפי אביה של ורדה'לה בזכות קנייתו של תחביב. הובי. כדי למלא בו את שעותיו/שעותינו הריקות.

 באחרונה קרה לי נס. חזרתי לשחק טניס לאחר שנים רבות שבהן לא שיחקתי (על חווית הנס הזאת ארחיב בפוסט אחר). העניין הוא שאני לא שחר פאר. פעם בשבוע אימון ואני נמרחת על האספלט… האם עלי לחפש לעצמי בדחיפות עוד הובי? אני לא מעוניינת. רוצה פעם אחת ולתמיד ללמוד פשוט לא לעשות כלום. אבל בדרך אל הכלום הנפלא הזה אביא את שורותיו הנפלאות של חנוך לוין (שאגב, לתחושתי היה הכי רחוק מלדעת לנוח לפי כמות המחזות שיצר בחייו הקצרים יחסית).

 האב בחדרו:

עוד כשהייתי קטן יעצו לי לדאוג שיהיה לי הובי, ואני זלזלתי. ורק עכשיו אני רואה עד כמה צדקו. אדם מוכרח שיהיה לו הובי, כי לפעמים החיים מתמשכים בצורה כה מייגעת ולאדם אין מספיק חומר כדי למלא אותם והוא מסתובב בחדר שלו ותולש לעצמו את השערות שעוד נותרו לו. אבל אם יש לו הובי, הוא יכול להיות רגוע וגם השערות שלו נשמרות. כשהוא רואה איך לפתע מתקרבת אליו שעה ארוכה וריקנית הוא מיד נכנס לתוך ההובי שלו, יושב שם קטן מכווץ וחרוץ, עד שלפתע הוא נוכח לדעת שהשעה הנמשכת נמצאת כבר מאחוריו ואז בעל ההובי יוצא מתוך ההובי שלו ומתמתח ומגלה להפתעתו שהנה הנה הגיעה השעה לארוחת הערב.

אז ארוחת הערב של היום הזה, יום שלישי פעמיים כי טוב, עוד רחוקה. מאחלת לכל מי שקרא עד כאן יום עשייה פורה ומהנה – ולעצמי, שאדע לחצות בתענוג עוד יום של כמעט אפס פעולה.

נ.ב. לא מעט פילוסופים כתבו ודיברו בשבח הבטלה. הפילוסוף האהוב עלי, ברטרנד ראסל, כתב על כך ספר שלם –  "בזכות הבטלה". ולא רק הוא. את הספר הזה שלו עדיין לא קראתי, אבל במצבי הקיומי די לי בכותרת כדי להפנים ולהשתכנע. בכלל, אפילו כוח לקרוא ספרים אין לי – גם לא כהובי מענג.  בסתר לבי אני מקווה באמת ללמוד להתענג בשלמות על העת הזו, ובלבד שהיא תהיה… זמנית בהחלט.