גְּבָרִים רַבִּים עוֹבְרִים לִי מִתַּחַת לַמִּרְפֶּסֶת
אַף לֹא אֶחָד מַטְרִיד לִי אֶת הָרֹאשׁ,
בְּנִימוּס אֲנִי נִגֶּשֶׁת, בְּנִימוּס אֲנִי נִגֶּשֶׁת
הָרְחוֹב עוֹרֵךְ מִקְלַחַת בְּמַּלְקוֹשׁ.
גַּם בַּיּוֹרֶה נִזְכֶּרֶת
נִפְלָא מִמֶּנִּי לְהַרְטִיב אַנְפִּילָאוֹת
גַּם בַּיוֹרֶה נִגַּשְׁתִּי מְהַסֶּסֶת
גַּם בַּיּוֹרֶה צִפִּיתִי לַבָּאוֹת.
מִסְפַּר זְכָרִים מִתַּחַת לַגְּזוֹזְטְרָה.
מַתְאִים לִי עִם הַקּוּקוּ ?
עִם אוֹ בְּלִי הַחֲגוֹרָה ?
וּפֶה אֶחָד בְּפֶה אֶחָד מֵשִׁיב לִי
לַקּוּקוּ מַתְאִים עִם עַצְמָהּ.
(מתוך: השירים הכי יפים בעברית, מאה שנות שירה ישראלית, בעריכת מנחם בן ודורון קורן, הוצאת ידיעות ספרים, 2013 , 558 ע"מ)
(מתוך: אישה מטורפת / גליה אבן-חן, הוצאת ספרא, 2009 , 128 ע"מ)
את הספר "אישה מטורפת / גליה אבן-חן" ניתן להשיג
ב 35 ש"ח בטלפון 6734977 03
ברכות גליה לפרסום !
השיר מסקרן ודורש לחזור ולקרוא אותו . יפה בעיני המתח בין פנים הבית והחוץ בין הרבים ברחוב והיחידה בבית .
אהבתי את השיר על דו קיום העצב וההומור הדרים בו בשלום, כבר בשמיעה ראשונה (קראת אותו בהשקת 'גג' פעם, נכון?), בקריאה נוספת בספרך – וגם עכשיו, גליה.
אהבתי את הגמגום המכוון, המודע לעצמו.
יש אחד בפה ואחד בלב. וכאן אחד בפה ועוד אחד בפה המתחזים לפה אחד.
הייתי קורא לשירה הזאת, שירה על סקטים.
אפשר להגיע איתה לשמיים (העליונים וגם לתחתונים, תרתי משמע) ואפשר גם לשבור את הסנטר. אם מאבדים את הריכוז (של הקורא. לכותבת לא נראה לי שיש בעיה של ריכוז)
שיר מיוחד ואני חשה שיורה ומלקוש הם לא רק התחלה וסוף של גשם
השיר טעון קריאה נוספת ,כדי לפצח במיוחד את הבית האחרון שהוא מעט אניגמטי בעיני
ושכחתי לומר מזל טוב גליה יקירה על ההתכללות באנתולוגיה הזאת
מקסים!
אותי עניינה ההתפתחות בשיר מהבית הראשון שבו גברים רבים מתחת למרפסת שאף אחד מהם אינו מעסיק את הכותבת לבין הבית האחרון שבו הגברים הפכו לזכרים אבל אז הכותבת בודקת
"מַתְאִים לִי עִם הַקּוּקוּ ?
עִם אוֹ בְּלִי הַחֲגוֹרָה ?"
עם התשובה שהיא מקבלת:
"לַקּוּקוּ מַתְאִים עִם עַצְמָהּ."