גליה אבן-חן כותבת
המוח שלי משוחרר לחשוב, אפילו להרוג רעים ללא משפט,
ואז מישהו שאחראי על המצפון אצלי נזעק: "אתה הרי נגד עונש מוות אז השתגעת? נאה דורש נאה מקיים — ותהא אנושי".
בכל הזדמנות אני אומר ויודע שבראשי חיים כמה אנשים, איני יודע כמה והם אינם מוכרים לי בפנים שלהם.
יש אחד שאחראי לנסיעות ובכל לילה הוא מפליג לחו"ל אחר. השפעתו של זה חודרת למודע ובכל כמה שבועות אני מזמין כרטיסי טיסה. ילדיי, ולא רק הם, חושבים שאני חי ב"אי-שקט". ברור שאני לא יכול לומר בקול רם: "היי, זה לא אני — זה הוא".
יש אחד חלש כמעט שלא מורגש שאחראי לתסכולים, לדאגות ולדריכה במקום.
אחר מתנהל באלגנטיות נעימה ואחראי לפנטזיות, אך אסרתי עליו לחשוב על בגידות, זו תוצאה של חינוך. זה לא מונע ממני להסתכל על נשים ובחו"ל גם לצלם אותן.
יש אחד שרוצה שארזה ושאעשה ספורט ואני מתנגד ומצליח. לאחרונה הוא צווח: "במינימום תעשה צעדות בשביל ישראל".
יש אחד שנוא על אשתי שאחראי לאספנות ולרכש.
אני מסמפט את זה שאחראי לבריחות, למקלטים ולשתיקות — היינו בקשר הדוק יומיומי בילדות.
זה שאחראי לשנאה, לקנאה ולעוינות — ישן רוב הזמן ונראה לי שהוא גם אחראי לדכדוך, לדכאון, למחסומים ולחרדות שלא מגיעים אליי.
יש אחד שמת על שינויים, נע לצלילי מוזיקה וחי בסרטים.
זה שאחראי למימושים, לעבודה קשה, לחלופות, לאיזון, לעקביות ולהצלחות… עדיין לא חישבתי מה המאזן שלו, נראה לי די מפשל.
אולי יש גם אחד שאחראי למקריות?
עוד לא הצלחתי להבין מי עומד בראש הפירמידה. איך קובעים פגישה איתו והיכן?
אני רוצה סדר, שלא כל איש יעשה מה שבראש שלו ושיעזו ויצאו מאזורי הנוחות שלהם להיפגש איתי.
חבל שאני לא עורך דין, הייתי שוקל תביעה לפיצוי על הבלבול של מה לעשות ובאיזו עדיפות, על הרעש שהם עושים לי ועל היעדר פרטיות ונינוחות.
*
הלילה חשבתי שנפגשנו, אני והראש של הפירמידה.
"מר גדעון, שלא אוהב שיקראו לו גידי, אני אחראי אישית לחלומות, לתשובות ולאושר — ממש לא אכפת לי ממה שאתה רוצה וגם ממה שאתה לא רוצה ואל תתערב בעבודת הצוות שלי. אני יודע יפה שכמה חברה' עוד בחופש ושיש משרות פנויות. אז כמו שהילדים שלך אומרים: תרגיע".
מתוך: בקופסת השכל של הדחליל / 2019 / הוצאת סטימצקי / את הספר הזה והספר הנוסף שבתמונה ניתן להשיג בהוצאה ואצל המחבר / בקרוב שני ספרים נוספים פרי עטו.
