אסתר אטינגר משוררת

          יְקוּם שֶל כּוֹכָבִים בְּגוּף בִּתִּי. בִּתִּי הַיָּפָה שׁוֹכֶבֶת אֳסוּרָה בִּרְצוּעוֹת חוֹמְלות אַפְּרַקְדָּן עַל מִטַּת מַסָּע. יְקוּם שָׁלֵם שֶל כּוֹכָבִים נִפְרָשׂ עַל הַמָסָךְ. רִבּוֹא נְקוּדוֹת מְפוּזָּרוֹת מְאִירוֹת אֶת הַצָּג הֶחָשוּך הַבּוֹלֵעַ קַרְנַיִם עֲלוּמוֹת וּמְיַלֵּד אֵיבָרִים חֲסוּיִים עִם הַדּוּבָּה הַגְּדוֹלָה וְהַדּוּבָּה הַקְּטַנָּה, מִסְתַּדְּרוֹת בֵּסֵדֶר מוּפְלָא, נֶעֶלָם מִמֶּנִּי. צִּפְצּוּף נִשְׁמָּע וּבִתִּי עַל הַמִטָּה נוֹסַעַת, עוֹד קֶטַע מָסָךְ נֶחשף ...

    וּבְּשַׁבָּת הַאֲזִינוּ לְסֵדֶר יִשְׂמַח חָתָנִּי בִּקְּהַל אֱמוּנָי עוֹמְדוֹת  בְּבֵית הַשֵּׁם מֵעֵבֶר לַוִילוֹן הָאָטוּם, רַגָּמְנוּ אֶת הֶחָתָן בְּסוּכָּרִיוֹת. נְחִיל הַיְּלָדִים  שַׁעָט עַל הַרִיצְפָּה לִתְפּוֹס, לְמִי יֵשׁ יוֹתֵר לְמִי יֵשׁ יוֹתֵר. וְאֲנַחְנוּ, יַעֲלָה יַעֲלָה בְּתוֹרָה מֵעֵבֶר לַוִּילוֹן הָאָטוּם, יַעֲרַת דְּבַש עַל לְשוֹנֵנוּ כָּל לֶחִי מְלוּחָה,   שָׁם עַמָדְנוּ גָּם דַּמָעְנו גִּיל וּרְעָדָה