שחרחורת סופרת ומשוררת
הַשְּׁמוּעָה שֶׁהַבַּת שֶׁל אַלְתֵרְמַן
הִתִאַבְּדָה הִסְתּוֹבְבָה
בַּמּוֹשָׁבָה.
רָאִיתִי אוֹתָהּ
מִסְתַּתֶּרֶת בְּתוֹךְ הַלּוּלִים.
נֶחְבֶּטֶת אֶל מַעֲקֶה הָרְפָתוֹת.
הָיִיתִי יַלְדָּה בַּת שֶׁבַע, עִם
נְטִיָּה חֲזָקָה לְמִלִּים וּדְמָעוֹת.
יָשַׁבְנוּ בַּמִּרְפֶּסֶת כְּשֶׁאַבָּא
הִכְרִיז: "עוֹד יוֹמַיִם אֲנַחְנוּ עוֹבְרִים
לְאַשְׁדּוֹד".
"אַשְׁדּוֹד?" מָחִיתִי. "מָה נַעֲשֶׂה בְּאַשְׁדּוֹד?"
"נִמְצָא כְּבָר מָה," אִמָּא אָמְרָה, "בִּמְקוֹם
פָּרוֹת נְגַדֵּל עַגְבָנִיּוֹת."
"וּבִמְקוֹם הַתַּרְנְגֹלוֹת?" שָׁאַלְתִּי.
"תּוּכְלִי לְשַׂחֵק בְּחוֹלוֹת."
כָּל הַדֶּרֶךְ בָּכִיתִי. הֶהָרִים
גָּעוּ וְהִתְגַּעְגְּעוּ
לָעֵצִים הָיוּ
כַּרְבֹּלוֹת. הַשָּׁמַיִם
יָרְדוּ וַעֲלוּ
חֲלִיפוֹת. לַזְּמַן הָיָה רֵיחַ
שֶׁל עִיר.
לַכְּבִישִׁים הָיוּ מִדְרָכוֹת.
וּמָה אִכְפַּת לִי שֶׁהַבַּת
שֶׁל אַלְתֵרְמַן הִתִאַבְּדָה?
גַּם אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת לָאִבּוּד.
(ורוצה גַּם לָלֶכֶת
לִבְכּוֹת.)
איריס היקרה, ברוך שובך אל שדות השיר.
"כָּל הַדֶּרֶךְ בָּכִיתִי. הֶהָרִים
גָּעוּ וְהִתְגַּעְגְּעוּ
לָעֵצִים הָיוּ
כַּרְבֹּלוֹת."
כל השיר עושה את העבודה טוב מאד, אך השורות הנ"ל – פנינים ממש!
שבת שלום ומבורך!
אהבתי. כתיבה מרתקת ונוגעת.
כמה דברים חלפו לי בראש, כשקראתי את השיר הזה.
קודם כל "השמועה" התחלפה במוחי ל: "הסטירה". סדרת טלוויזיה אוסטרלית שעלתה בארצנו המרוחקת. לפני למעלה משנה ועוסקת בעלבונו של ילד שחטף סטירה (לצורך ריסון … אם קיים דבר כזה בכלל) ועלבונו המתפשט כמו סרטן אל בין המשפחות וגורם למשבר נוראי שבסופו גלות של אותה משפחה שילדה חטף סטירה.
גם כאן העלבון הוא של ילדה קטנה. אבל מתפרץ שנים אחרי. כשאותה כבר ילדה כותבת. מה שהוא עלבון בדיעבד. שנגדו אין מה לעשות כלום. אלא אולי לעוף מאשדוד בהזדמנות הראשונה.או ללכת לקבר של הבת של …ולשים פרחים או אבנים. שלגבי המתה מעיקים באותה צורה כפי שיכול כל דבר שעל פני האדמה למה שמתחתיה.
לא ברור אם השמועה היא המסתתרת בתוך הלולים והרפתות או המתאבדת. המזוהה בשם הבת של אלתרמן. ותו לא. זאת שעליה נכתב שמרי נפשך. במקרה או שלא במקרה.
לא ברור גם היכן נמצאת המושבה. אבל בהנחה שאין זו אם המושבות. אז זאת אחת המושבות באזור מגדיאל / כפר מל"ל.
או אחת מאזור ראשון רחובות.ולא אחת במושבות הגליל.
מה איכפת לי שהבת של אלתרמן התאבדה ???? היא שואלת. בודאי שאיכפת לה אחרי הרבה שנים. במיוחד אם לבת של אלתרמן קוראים תרצה אתר. ואם היא מתעקשת לא להזכיר אלא את שם אביה.
אבל אלו רק התהיות.
השיר מצא חן בעיניי. בגלל הקצב והמעבר בין זמן עבר והווה. וגם. אולי. בגלל שהוא נשען על בסיס פרוזאי ולא פואטי. במקרה או שלא במקרה. כי הכותבת כותבת פרוזה וכנראה גם שירה.
תודה מקרב לב, חברים יקרים.
שמעון יקר, ההרהורים שלך והתהיות שלך שימחו אותי עד מאד. האמת היא שגדלתי במושבה יסוד המעלה, אבל הארוע שמתואר כאן התרחש דווקא במעבר הראשון של הוריי מכפר יובל לאשדוד. הרשיתי לעצמי לערבב זכרונות למען החרוז: הסתובבה ומושבה.
שוב תודה מקרב לב על קבלת הפנים הנעימה.
כפר יובל זה פ'צנגה (או קצ'נגה. כבר אינני זוכר במדויק) לוחם מסיירת גולני. שהקריב את חייו בקרב נגד מחבלים כדי להציל את משפחתו שבכפר. לפני כשלושים שנה.
כן, כתבתי גם על האירוע הזה לפני כמה שנים. אם אמצע אקשרר. בעקבותיו החליטו הוריי לעזוב את כפר יובל.
בשנים 74-75 שמרנו עליכם. אנחנו לוחמי גולני. בכל האזור הזה מקיבוצי דן דפנה עד לנהריה ומעלות (שמרנו על הבית הספר של מעלות עד יומיים לפני שהיה שם הטבח. כי חשבו שהם כבר התחרטו. המחבלים) היינו שוכבים במארבים לאורך הגבול מחכים לחברה של ג'יבריל. ושאר האירגונים. וחודרים מדי פעם פנימה ללבנון. הורסים. מפוצצים. חוזרים עם ידיים ריקות. לא מגואלות בדם. עדיין. ובחורף – עם ידיים ואצבעות קפואות.
את בטח היית ילדה קטנה.
ששומעת את היריות. ורואה את אור נורי התאורה מבעד לתריסים.
העורך של הספר הראשון שלי (שעוד מעט יצא) היה אז תינוק בן שנה בקיבוץ דן. גם עליו שמרתי. כשגיליתי איפה נולד. אמרתי לו : שמרתי עליך אז. עכשיו תשמור עליי. שלא אסטה מהמילים המדויקות. מהכוונות. מהצלילים הנכונים של הפרטיטורה שאני שומע כבר עשרים שנה. במוח. בלי להבין שזאת סוג של מוזיקה.
אכן שמרת עליי, שמעון יקר. ושמרתם לנפשותיכם גם. שבוע טוב ומבורך.