שחרחורת סופרת ומשוררת
איריס יקרה,
קראתי את הספר השני המצויין שלך. איזה הישג! לי אין ספק שאת תתברגי כאחת מהסופרות הישראליות המוכרות והמוערכות, ואני כבר סקרן לראות את המשך הדרך היצירתית שלך. הספר הוא אמיץ מאוד, חשוף, ועמוק. הוא מכניס את הקורא בעוצמה לתוך עולמן של הדמויות, ואותי הוא לא עזב כל זמן הקריאה.
הראש שלי עובד עם השוואות, אז בעיקר מה שאני אעשה כאן זה לראות נקודות דמיון והבדלים מהספר הקודם.
הספר הוא יותר "כבד" מהספר הראשון. גם הספר הקודם לא היה קליל, והיו בו קטעי אלימות ושכול ומשברים בזוגיות, אבל העלילה היתה מעט יותר "אוורירית" ומתפתחת, וכאן העלילה דחוסה יותר ועסוקה יותר במשבר האחד שפוקד את הדמות הראשית, כשגם העלילות בפלאשבקים של דימה, חנה, ורחמים, הן כבדות ומשבריות. מה שהופך עוד את הספר ליותר דחוס היא העובדה שבקו העלילה הראשי יש פחות התרחשויות. העלילה הראשית בעצם מתרחשת במהלך כמה ימים שבהם לא קורה הרבה, והיא מתמקדת יותר בעולם הפנימי של הדמות הראשית, ובתיאורי מצבי רוח, מחשבות, והתרחשויות של פרטים קטנים.
בשני הספרים הדמות הראשית היא אישה, בשנות ה-30 בערך, חזקה, יצרית, חושית, מינית, עצמאית מאוד, אימפולסיבית, פגועה אבל גם יודעת לפגוע. למרות ההבדלים הברורים ברקע ובנסיבות שבהן הן פועלות, הרי שמבחינת דרך ההתנהלות בעולם, צורת הביטוי, עולם הדימויים, וקווי האופי – יש דמיון רב בין שתי הדמויות, ואצלי הן כמעט מתאחדות, לכדי דמות נשית אחת מהעוצמתיות שיש בספרות הישראלית.
בשני הספרים, באופן מעניין, הדמות של האהוב הגברי, היא פחות מעניינת ופחות יוצרת הזדהות. בשניהם, אם כבר, ישנן דמויות משנה שמעניינות יותר מהדמות הגברית הראשית (ורד בספר הראשון, וגם האהוב הערבי, ובשני, בעיקר דימה, וגם במידה מסויימת רחמים). הדמות הגברית משמשת בעיקר כקטליזאטור לעוצמות הרגשיות של הגיבורה, אבל היא בעצמה אינה המרכז, היא לא מאוד מתפתחת, ואנו כמעט לא חווים אותה באופן ישיר בספר אלא בעיקר דרך הזיכרונות של הגיבורה. שתי הדמויות הגבריות בספרים שלך הן מאוד גבריות, ישראליות, של מאהבים מעולים, עם חברים גברים טובים שמגנים עליהם מפני האישה, בעלי קסם אישי, די שתקנים בסך הכל (אושרי אולי פחות) ולא מאוד אינטלקטואלים, אם כי בעלי צד אומנותי.
בשני הספרים יש דמות אב מאוד חזקה ברקע, וההשוואות שהגיבורה עושה עם בני הזוג שלה ובכלל היא כל הזמן אל האבא. למרות שהשכול בספר הראשון הוא של האב, ובשני של האם, גם בספר השני, האם אינה דמות מרכזית, ואילו האב חוזר כל הזמן בספר.
העניין האתני שלך עובר מהמזרחיות (שנמצאת גם כאן אבל פחות באופן ישיר) והערביות (גם עם תזכורת קלה), אל הרוסיות. והחוויה הרוסית מתוארת, בעיניי, ביד אמן, גם ברוסיה וגם בישראל, כאילו חווית אותה בעצמך.
ההבדל הגדול, הוא, כמובן, העדרם של הילדים וחוויות ההורות בספר השני, ובמקומם, היחסים הזוגיים והמיניים תופסים נפח גדול יותר, ומתפרסים על פני מערכות יחסים רבות יותר.
מבחינה סגנונית היכולת המרשימה שלך ליצור "סחרחורת" בכתיבה, שכוללת עירוב של מודעות וערפול, חיבור וניתוק או מעין חלום, ושסוחפת את הקורא ברגעי השיא של העלילה חוזרת ואף מתעצמת בספר הזה. בספר הקודם זה בלט לי בסצנת האונס, ובסצנת הטביעה, וכאן בסצנת המין ב"זולה", כמו גם בסצנה המדהימה של דימה ברכבת, וגם לפני כן בחג המולד, וגם בסצנות של חנה, ובסצינת הטביעה של הילד. זה לא תמיד פשוט לקריאה, אבל זה מאוד עוצמתי ועם המון כישרון כתיבה. מעניין שגם בספר הראשון וגם בשני, יש סצינה מרכזית של טביעה בים.
השימוש בסמלים בספר הזה הוא בולט ומתוחכם יותר, כאשר הדוכיפת היא המרכזית ביניהם. מעניין שגם בספר הראשון שלך קיים מוטיב הציפורים – מעוף של בז מעל למרפסת של עירית ואריק.
תהיה: האם הדמות של חנה, כציפור, כפי שהיא אומרת בסוף, קשורה לחלום שבו היא יכולה לעבור בין העליונים לתחתונים, ולכוחות המיסטיים שלה שבאמצעותם היא מטילה את הקללה, והופכת אותה לדמות כמעט אגדית? אולי באמצעות אותם כוחות היא גם יוצרת את התיקון ומחברת בין הדס לדימה בסוף הסיפור וכך מסירה את הקללה? אני בטוח שיש עוד הרבה לחשוב עליו בהקשר של הדימוי הזה. השימוש הנפלא שלך בשפה ובדימויים, ובהטיות המילים…
דברים שנשארו לא פתורים אצלי – הדמות של רחמים, והמשמעות של הדמות של הסיני ואשתו.
תודה על הספר, והמון הצלחה.
עידו
שלום איריס , בשולי ובהמשך כל הביקורות אני מבקש להוסיף מקצת מהתרשמותי האישית מדושינקא .הייתי אומר שאם הבובה הקטנה ביותר היא דמותו של רחמים כפי שפירשת והארת כאן ברשת, הרי הסיפור כולו הוא סיפור לתפארת. משוכלל מאד,רב פנים ומרתק. הוא מוליך את הקורא במבואות נפתלים שמוארים לרגע ויוצר פערים שנסגרים באגביות וכמו נבלעים בהמשכים הבאים.בעיני רחמים הוא דמות מגובשת,אמינה, מכמירת לב הקשורה בחוטים משלה למוטיבים המרכזיים של הסיפור.שבעים פנים לסיפור וכל אחד יכול למצוא בו את עצמו: הארכיטקט את הבנין המורכב והמרתק, הפסיכולוג את ההקשרים הנפשיים הארכיטיפיים בין גיבורי הסיפור ,ואוהבי הקריאה ימשכו כמו פרפר לאש העלילה. אני מסכים לכל הביקורות היפות והמעמיקות שקראתי ורוצה להוסיף שבעיני יש גם תימת על לדושינקא והיא ההתמודדות עם אובדנים. לא מדובר כאן באימת המות בקצה החיים אלא אבדן בראשית המציב שאלה על יכולת השיבה של הדס וגם דימה לחיים. על רקע זה אני גם מבין את שיר הפתיחה של גיורא פישר .אני קורא את הדס בין היתר כמי ששרויה באבל מתמשך ואת דימה כמי שהדיאלוג שלו עם החיים הוא מלא כוחות אבל גם מגומגם מאד. הסיפור חותר לכאורה למפגש של סוף שיש בו לרגע התכה של כל המהויות הנסתרות של הגיבורים. אלא שבעיני זוהי התכה לרגע כמו ערימה של דוקים שמצויים להרף עין בשיווי משקל . כל דמות בספר תמשיך את קו חייה באותה תימת על שאין לה תשובה – ניסיון סיזיפי לגלגל את האבן במעלה ההר – כמו כל הקיום האנושי. אני קולט מאד את גודל האבדן מחד ואת שפעת הכוחות ויצרי החיים של גיבורי הסיפור מאידך. בתוך כל אילו מתקיים משלב לשוני מיוחד המלווה כל דמות בשפה מיוחדת. בין כל הסגנונות ישנו גם הומור נפלא הפורק מדי פעם את המתחים המצטברים. בדמותה של חנה מתקיימת שפה פיוטית המרוממת את הפרוזה למדרגה של שירה מרגשת. הסיפור מסופר בהרבה נדיבות לב , נשמה ואהבת אדם. התחלתי את הספר במטוס לניו-יורק וסיימתי אותו כאשר מסביב יורד שלג כבד. הספר חימם את ליבי ונגע בי. אני חי אותו גם ימים רבים לאחר שסיימתי לקרוא אותו. תודה איריס יקרה.