הרפובליקה הספרותית ממליצה על "דושינקא, נשמה"

אני בטוחה שפיסת המידע הבאה תכה אתכם בתדהמה: לא קל לקרוא עם תינוק טרי וריחני בבית. נפלתם מהכיסא, נכון? ובכן, "דושינקא, נשמה" של איריס אליה-כהן היה שווה את המאמץ, את פינוי הדקות הספורות (ולפעמים השניות) לטובת הקריאה עד שעוד מישהו בגובה מטר ומטה ידרוש ממני משהו, יבכה, ירצה לאכול, יהיה חייב לספר לי משהו חשוב או רק שאשים לו עוד פרק של סמי הכבאי. העייפות, סף הסבלנות הנעלם והאחוז הגבוה מדי של קפה שחור בעורקים – לאט-לאט, עמוד אחרי העמוד, הספר יכול לכל אלו.

התייחסתי לספר במה שהפך להיות פוסט פופולרי ורווי-לייקים במיוחד, ובו ראיינתי את המוזיקאי רועי סלמן על "פרויקט דושינקא", המיזם המוזיקלי שמלווה את הפרוזה הנפלאה של אליה-כהן. בפוסט הזה אמר סלמן ש"איריס היא מספרת מעולה", והוא צודק לגמרי. אליה-כהן מספרת סיפור בארבעה קולות – הדס, דימה, חנה ורחמים – שנמתח על פני כמה מדינות שונות מאוד – ישראל, אוקראינה ומרוקו. ארבעת הקולות אינם שווי-משקל בספר, ולא כולם זוכים לאותה מידה של העמקה ושל דומיננטיות בעלילה. בשלב מוקדם יחסית של הספר מתבררים הקשרים הפיזיים והרגשיים בין ארבע הדמויות, והן הולכות ונכרכות זו בזו.

לא קל לגיבורים של אליה-כהן. כולם חווים נטישה, בין שהורית ובין שזוגית, כולם מתמודדים עם חללים שנפערו בחייהם ובלבם מבלי שאיש שאל אותם. והיא פורטת את המטען הרגשי הזה במדויק וכותבת בצורה נוגעת ביותר את האנושיות המורכבת והמבולבלת שמנסה לפלס לה דרך בהווה רעוע. בין הרוסי למרוקאי, אליה-כהן מזקקת סוגיות אוניברסליות של אהבה ושל אובדן, והיא עושה זאת כמספרת סיפורים מוכשרת שמקשה על הנחת הספר מהיד.