על רקע רומנטי/ המלצה על ספרה של מרים קוץ

על רקע רומנטי – מרים קוץ (ידיעות ספרים, 2012)  

ציטוט מגב הספר: "מימי יודעת לפענח את מערכות היחסים של כל מי שסביבה, אך סבוכה בקשר אהבה בן 15 שנים עם מיקי… למה מיקי ממשיך להיות חלק מחייה? מדוע ליבה של מימי נוהה אחריו?…"

ארבע בבוקר, סתיו קריר רוחש בחוץ, ואני מתעוררת אל הפרקים האחרונים בספרה של מרים קוץ "על רקע רומנטי" (ידיעות ספרים, 2012). אני קוראת, ומרגישה, אולי לראשונה, את מה שכתבו לי קוראים: אני לא רוצה שהספר יגמר. אולי כי סיפור כזה – עם סוף פתוח – לא באמת יכול להסתיים. אלה תכתיבי הז'אנר, אני אומרת לעצמי. 300 עמודים, 400 עמודים. אי אפשר יותר מזה. (אפילו למדף כבר כבד, שלא לדבר על הלב). ואולי, אני מהרהרת תוך כדי חזרה לכמה פרקים מצחיקים עד דמעות (שיאם הוא הביקור של סוניה, אמה של הגיבורה, בדירת הרווקות של ביתה) כי אם מימי תחזור למיקי – בחור מקסים ובלתי נסבל, כמו שרק גברים יכולים להיות – אני לא אסלח לה לעולם. ואולי, ברצינות, כי אין סיפור אהבה שאפשר באמת להכיל את סופו. איך? תם ונשלם? זהו? ביום אחד נגמרים הגעגועים, הפרפרים בבטן מקפלים ת'כנפיים והצורך המחניק הזה להיות עם – מתאדה?

בספר שלל תאורי נוף פיוטיים להפליא: "גשם צהוב ומוזר ירד על תל אביב בסוף אפריל ואנשים אמרו, זה מצ'רנוביל, כאילו לא היה זה לפי כוחו של האביב הישראלי הקצר וההפכפך להמציא ראיות צהובות ועכורות מטעם עצמו, ומבלי להינשא על הדיו של אסון מרוחק" (עמ' 32), אפיון דמויות חד ומדויק: "כי מיקי, שום דבר לא באמת מצחיק אותו. וגם כשהוא צוחק הוא מתאפק, כאילו הצחוק חושף אותו, משאיר אותו לא מוגן" (עמ' 260), אין סוף אבחנות משעשעות, כאן אחת גסטרונומית, על עוגת שמנת שמימי שכחה להפשיר בזמן: "בעוגת המוס היו חתיכות קרח קטנות כמו סיכות" (עמ' 267) שלל מצבים רגשיים שאי אפשר שלא להזדהות: "אבל כשנשארה לבדה, זמן מדוד תקתק בפנים ולא נרגע, גם לא עכשיו, כאילו שעון עצר מופעל בתוכה, מחכה ללחיצת הסיום" (עמ' 94), תחבולות ספרותיות-פסיכולוגיות: את אמה הקרה (אבל המסורה למשפחתה באופן מכמיר) מכנה הגיבורה "סוניה", בעוד שמו של האב האהוב (שמת אחרי מחלה) אינו מופיע לכל אורכו של הספר, לא מעט חלומות סימבוליים, כאן על איתן, שעודו נשוי בשעה שהיא מתאהבת בו: "היא נרדמת וחולמת על רחוב חשוך שאיתן עומד בו, ניצב על אי תנועה… הוא קורא לה לבוא… היא הולכת מהר אבל החשיכה שמתעבה סביבה מטשטשת את פניו, שהופכות לכתמים… והיא חוזרת על עקבותיה" (עמ' 248) וחיבוטי אהבה כובשים של הגיבורה, כאן בבואה לאסוף את מיקי, אהובה, משדה התעופה, ובהחלטה של רגע, מסתתרת מפניו: "והיא רואה שהוא לא רואה אותה, והיא רואה שעיניו תרות אחריה, והיא רואה בבירור את פניו, את עיניו שמחפשות, את ההתרגשות שנמהלת לאיטה בדאגה שיש בו, שאולי איחר להודיע לה על בואו, וכעת היא לא תבוא לקבל את פניו, והיא רואה את הצער ששוהה לרגע על פניו ואז נדחק מפני הצעדים המעשיים הבאים שהוא עומד לעשות… מיקי, היא קוראת לו, כמעט דמעות בעיניה, מיקי." (עמ' 284)     

 

את רחש הסתיו מחליפה תנועת המכוניות בוואדי שמתחת לבית שלנו, ואני עדיין צמודה לשאלה הזאת שמפנה מימי לאיתן – הגיבור הפחות מקסים בעיני, אולי בגלל שהוא כן עד כאב – שעומד לפרק את נישואיו: "תסביר לי איך קמת יום אחד בבוקר ופתאום כבר לא רצית יותר את כל מה שרצית בו אתמול?"

שאלת השאלות.  

ספר נפלא, תקראו!