בסבך אזדרכת, ראיתי *בנדוק,
שעף ונמלט מהכלוב.
בת זוגו, כנראה, נשארה לכודה,
כי במשך שעות, הוא זימר,
שוב ושוב,
שיר נוגה עד דמעות,
ועצוב.
פעם ראיתי אלון שבוכה,
על הגזע זלגו הדמעות.
כי איזה צייד (של עצים) מרושע,
כרת לו את כל הזרועות.
יש לי בגן, תאנה, די זקנה,
שעברה כבר מזמן ת'שישים.
ובכל זאת, כל קיץ, שנה בשנה,
היא יולדת פירות חדשים.
בקצה השדה, עומד ברוש בודד,
שחולם על חיים אחרים.
בחלום הוא ניצב בתוך יער צפוף,
יד ביד עם המון חברים.
עץ הלימון עצבני ומצוברח,
(וגם אין לו במלאי שום תירוץ)
זה מרגיז אותו שוב ושוב לענות,
"יש סיבה לפרצוף החמוץ?"
גשם ראשון, דופק בחלון,
וליבי כבר מאושר נמס,
ובכל זאת, ייאלץ, לחכות לי בחוץ,
כי אסור לו להיכנס.
שתי טיפות גשם קטנות,
נפגשו באוויר,
ומיד אהבה נדלקה.
כל הדרך דיברו,
זה עם זו, זו עם זה,
על הקרקע נתנו נשיקה.
אמר הברק לרעם, "מספיק!
יש לי כאב באוזניים."
"באמת?!" הרעם מכעס הסמיק,
"בגללך אני מרכיב משקפיים!"
*
זכרי החוחית משמשים מזה כמה עשרות שנים את תושבי מזרח ירושלים לייצור באופן בלתי חוקי הכלאה של ציפור שנקראת בנדוק. תעשיית עתירת רווחים זאת מונעת על ידי הפוטנציאל של גריפת רווחים גדולים תוך סיכון נמוך. זכר חוחית איכותי יכול להגיע לאלפי שקלים, ואילו הבנדוק עוד הרבה מעבר לכך. שלבי הייצור כוללים בהתחלה לכידת זכר חוחית. הזכר מופגש עם קנרי נקבה. בעקבות ההכלאה, נוצרת ציפור צבעונית כמו החוחית ובעלת קול ערב כמו של הקנרית. ניתן היה לפעמים לראות בשוקי ירושלים חוחיות למכירה בעלות של 40 – 50 שקלים, כנראה מעודפי הצייד הבלתי חוקי. גם בשוק הפשפשים ביפו נראו בעבר בנדוקים שהיו בכלובים בכניסה לשוק כנראה במטרה למשוך קונים.
צייד החוחית פשוט, שקט ואכזרי. שיטות הלכידה מתבססות על האופי החברותי של החוחית: הציידים מגיעים למקום המיועד, מציבים במרכז רשת כלוב עם חוחית מרוטת נוצות שלרוב גם שוברים את רגלה או כנפה כדי שלא תברח ומצמידים אותה לקרקע בעזרת חוט או סרט דביק. מסביב לכלוב פרושות רשתות הדומות לרשתות דייג ומחוברות לחוט משיכה. החוחית האומללה זועקת לעזרה, היות והחוחיות הן ייצורים חברתיים, מהר מאד מתקבצים סביבה בני מינה הקולטים את סימני המצוקה. אז מושך הצייד את החוט וברשת נלכדות חוחיות רבות. יצירת בנדוק איכותי שיהייה גם בעל צבעוניות יפה כשל החוחית וגם בעל קול מסתלסל וערב כשל הקנרי מחייבת לכידת חוחיות רבות כדי לאתר מתוכן את הזכר היפה ביותר עם הקול הערב ביותר.
יפה כתבת
אף כי עצבות הורדת
טוב שאת כותבת על נושא כל כך חשוב
ואם התאנה נגעת בי
כי היא הייתה שם עוד לפני שנולדתי
והיא משאירה כל הזמן את צאצאיה לידה
ומאחר שהן חונטות את פגיהן לבדן
לקראת פרידתה נשאיר לנו צאצא חסון וטוב אשר ימשיך את ימיה
וכך כמו עוף החול חייה יהיו לנצח
תודה
היי דוד יקר, בוקר טוב.
את התאנה אני אוהבת במיוחד. הקדשתי לה גם פוסט אחד, ארוך וגדוש, בו חברים מהמטע צירפו שירי תאנה. אמצא את הקישור ואביא.
שוב תודה רבה, ושבת שלום.
זה פוסט נפלא לדעתי, ממש מומלץ:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=17199&blogID=290
נהדר איזה יופי 🙂
אגב איריס
נכון מרתק , יפה שהבאת גם בשוק בעכו מוכרים ציפורים שהכפריים צדים בשיטה הזו
הגעתי לכך לאחר חיפוש של שנים
אחרי משרוקיות ציפורים וציידים , נושא לא מוכרא בארץ למעט המשרוקיות שהובאו לצבא מארה"ב לצורך זיהוי לילי …
ראי מעט שם 🙂
http:www.whistlemuseum.com
עולם ענק ואין סופי ותקשיבי בהזדמנות למלחין הצרפתי מסיאן 🙂
אבנר יקר, כבר מזמן מזמן לא הייתי באתר המשרוקיות שלך, אתה לא יודע, אבל הסתובבתי שם הרבה! אתה ראוי להרבה שריקות הערצה. אין עליך.
יופי של שירים, איריסקה. והסיפור על הבנדוק מצמרר. כמה טוב שהעלית. איך אפשר להתעלל כך בחיות, איך איך??
תיקונצ'יק: בעלי חיים, עדיף כאן על 'חיות'.
תלמתי, את כל כך צודקת. אני לא מצליחה להבין את זה. התעללות בבעלי חיים היא הקדמה לרצח בני אדם, לדעתי. זה פשוט בלתי נתפס.
נשיקות וחיבוקים הרבה. אני מתגעגעת אלייך.
מי שרואה את הדברים האלה איריס יש לו עין רגישה ולב רחב כתבתי לך מיד תגובה ארוכה ועפה ברוח חיכיתי שתשוב(לפעמים הן שבות את יודעת) ולא שבה אז כתבתי שוב לכבוד שבת
שבת המלכה לך
היי חנה טובה. תודה רבה.
שבת שמחה לך ולאהובייך.
שירונים נחמדים ברובם. סיפור יצירת הבנדוק קורע לב.
לומר את האמת יקירה
לא מבינה למה את לא מפעילה ביקורתנות יתרה לשירייך. יש בהם פוטנציאל מקסים של הברקות,רגישות, אהבה לעולם, הכלה, חרזנות משובחת ולרוב גם קצב נכון. קודם כל בשירים מהסוג הזה הייתי דורשת מעצמי(רק מעצמי:)… קצב אחיד, מוזיקה זורמת וויתור רק במיקרים ממש ממש חשובים.
כך גם לגבי החרוזימצ'יקים. לא מקבלת את הדרך של להעלות הכל בלי ביקורת עצמית. זה חבל דוקא בגלל כשרונותייך המרובים וכשרונך גם בתחום השירה, עליזה, ילדותית, פוליטית, פיגורטיבית ועוד ועוד.
שבת שלום .
באהבה
מירי
מירינק'ה יקירתי. אני חושבת שאת קצת צודקת, וקצת לא. הסיבה שהעליתי את החרוזים יום אחרי יום, נובעת מכמה סיבות:
1. כי נראה לי שנכון להתרשם ממשהו יותר שלם, החרוזימצ'יקים הם קצרים מאד, ולא יכולים להחזיק באמת פוסט אחד, גם לא שניים. יש להם משמעות, אני חושבת, רק כאשר הם באים בכמות מסויימת.
2. אני מאווררת אותם בדרך הזאת. ככה הם יהיו תקועים אצלי על המחשב, כמו הרבה דברים אחרים, כבר שנים, והעובדה שאני חושפת אותם לעינים אחרות, נותנת להם חיים חדשים. שמתי לב בהחלט לבעיה במשקלים, היכולת לדייק איפה בדיוק הבעיה, יכולה לבוא רק אחרי הרבה קריאות. גם של אחרים. זה פחות הלך לי כאן, כי למרות מאות הקריאות, מי שכתב לי, לא כתב לי איפה בדיוק הבעיה.
3. אני משתמשת בבלוג גם לצורכי ארכיון. נראה לי איכשהו יותר בטוח שהם נמצאים בווירטואליה, ופחות על המחשב האישי שלי, למרות אין סוף הגיבויים שאני עושה. אני בכלל לא יכולה להסביר לך כמה דברים שכתבתי הלכו לאיבוד. הייתי יכולה להוציא כבר כמה ספרים, בחיי. אני לא מגזימה.
אבל את כן צודקת, שוויתרתי לעצמי קצת בעובדה שלא חזרתי וטחנתי את עניין המשקלים שקיבלתי הרבה הערות לגביהם. צודקת לגמרי. אני ממש מקווה שאם זה יתפרסם, על החלק הזה, יהיה אחראי עורך מוכשר ומוזיקלי יותר ממני.
בכל מקרה תודה ונשיקות הרבה, ושבת שלום, ואני אוהבת אותך גם. מאד. ואת איך שאת חושבת.
אגב איריס אם הייקו מחזיק פוסט אז גם מרובע 🙂
עשית לי חשק ואביא כמה מהמגירות.
שעד שלא הבאת לא חשבתי שכאן המקום.
ועוד אגב מאוד אהבתי אבל מה שאמרת לגבי עורך זה לאו דווקא משקל יש איזה חוסר שיוויון ביניהם בגובה עיני הקורא מדי פעם. 🙂
היי אבנר יקר, יחי ההבדל:) זאת לא שירה מורכבת ורבת משמעות
אני עדיין חושבת שהיא משמעותית רק בכמות מסויימת.
וגם גיורא העיר לגבי גובה הקורא והמקריא. ממש לוקחת את זה לתשומת ליבי, ומנסה להאחיד אותם, כי זה מאד חשוב בעיני.
מחכה לשלך בכיליון
נשיקות ושבוע נפלא.