שחרחורת סופרת ומשוררת
לפרק הקודם: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=20321&blogID=290
"תישאר עוד קצת." אני לוחשת לו עוד לפני שהוא גומר, והוא לא עונה, הוא לא מסוגל להוציא מילה בזמן הזיונים. אבל תמיד, במקום להגיד משהו, הוא רק מסתכל עליי, ומהמבט שלו אני כבר מבינה מה התשובה. גם עכשיו, הוא תוקע בי את העיניים המהממות שלו, ואני מבינה שזה "לא יכול". אז אני מחזיקה לו את הפנים בשתי ידיים ומלטפת את הגניחות שיוצאות לו מהפה וגם את הזיפים הלבנים שכל פעם מחדש מזכירים לי שהוא הרבה יותר מידי מבוגר בשבילי וגם אם יום אחד הוא יתגרש ויסכים להתחתן איתי או לעשות איתי ילד, הוא יהיה מסוג האבות שמסתובבים עם הילד שלהם בגן שעשועים, וכולם בטוחים שזה הסבא, "נו. אל תלך לי… תישאר איתי קצת." אני מבקשת שוב. אני כל כך רוצה שיישאר שאני אפילו לא שמה לב שאני מפספסת את כל הזיון. כל השבוע אני מחכה לו כמו משוגעת, וכשסוף סוף הוא אצלי, אני רק חושבת על זה שעוד רגע הוא שוב יוצא מכאן, ויתחיל עוד שבוע של ציפייה. ואני לא יכולה. אני לא יכולה יותר. "נו, אל תהייה כזה. טיפונת… אני מה זה –" והוא לא עונה לי, וגומר. די בשקט. וכמו תמיד מניח את הראש שלו אצלי בצוואר, ואני מרגישה את הנשימות שלו מאטות, ומורידות הילוך, עד שהוא מפסיק להתנשם ומתגלגל על הגב. אני יודעת שהוא שונא את זה שאני מבקשת ממנו להישאר. הוא אומר שהוא היה רוצה, אבל אשתו משגעת אותו. היא כנראה מרגישה. ואין לו כבר כוח למריבות איתה. "נו. בבקשה. אני רוצה אותך… רק עוד קצת."
"מתוקה. אני לא יכול."
"רק לשעה-"
"לא יכול. אני חייב-"
"אתה לא חייב כלום."
הוא לא עונה. "בבקשה…" עוד רגע אני מתחילה לבכות, אני מרגישה את הדמעות מתחילות לזלוג וגם הזרע שלו כבר זולג לי בין הירכיים ועל הסדינים. אני לא אוהבת את הדביקות הזאת, ובכל זאת, אני תמיד מתקלחת רק שעתיים אחרי שהוא הולך. ככה אני שומרת אותו אצלי עוד קצת. הוא מלטף לי את השדיים, הוא יודע שזה מנחם אותי, ולכמה רגעים אני באמת שוכחת שהוא הולך להיעלם לי לעוד שבוע, ואני מחייכת, ומלטפת לו את החזה, שגם עליו צומחות די הרבה שערות לבנות, ואני מלקקת אחת, והוא מנשק אותי במצח ואומר, "אני אוהב אותך", ואני רוצה להגיד לו שאני כבר לא מאמינה לו, אם אוהבים אז נשארים. אם אוהבים אז רוצים להיות ביחד, אבל אני לא רוצה לריב איתו, אני רק רוצה שיישאר, אז אני לוחשת לו, "אבל לא מספיק", והוא אומר, "את בכלל לא מבינה כמה", ואני מתחננת, "אז תישאר איתי עוד קצת." ומסתובבת, ונשכבת על הבטן, ואני מרגישה ליטוף עדין כזה, נעימי, בגב, ומבינה שזהו. והוא באמת קם. והולך למקלחת. "אני אנסה לבוא בראשון." אני שומעת אותו אומר, ושומעת את חבטת האסלה במיכל המים, ושומעת שהוא משתין, ואת המים בניאגרה אני שומעת, ואני קמה במהירות מהמיטה, אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה יותר, ובדרך לדלת אני נוטלת את הצרור שלו, ומחלצת את המפתח של הדירה, ונועלת את הדלת, ומוציאה את המפתח מהמנעול, ודוהרת לחלון שבסלון, ערומה לגמרי, ולא איכפת לי שהשכנה ממול תראה אותי ככה, שכל העולם יראה אותי ככה, "תמי, מה את עושה?" אני שומעת את הקול שלו נבהל כשאני משליכה את שני המפתחות מהחלון.
וב יקירתי כאן "נפרדות" דרכנו:)
החלק הראשון לי הספיק. וכמו שאמר אמיר אור, השארות הניאוף במרומז היה רעיון מבריק. וכעת זה נכנס לפרטים. ולפרטי פרטים. ולרגשות. ולכל הבלאגן שיש בעולם האסור הזה. ולא חסכת במילים מתארות. מילים שנלקחו ממקום שבעיניי הוא קדוש שבו שני אנשים ממשים את אהבתם אל חורי הצצה רווי שתן וזרע. סורי אבל…לא עם כוס הקפה שלי ולא ליד סיגריה:)
יונה וולך כותבת בוא לשכב אתי כמו אלוהים ודווקא אהבתי מאוד, בעוד שכאן קראתי בוא תזיין לי את הצורה מותק, ואני לא אוהבת אנשים שמדברים ככה כשהם בתוך ספר.
ובכל זאת, זו תגובה אישית מאוד ואני בטוחה שיהיו אנשים אחרים ורבים שיאהבו. בסך הכל האינטרנט מלא בכותבים בסגנון הזה והכותבים מקבלים המון מחמאות. (אם כי אני לא בטוחה שהמחמאה היא על הכתיבה אלא שיש שם משהו שהוא מעבר, כיוון שהאחת כותבת כך והגבר כבר מתכנן להכניס אותה למיטה שלו ואז פתאום מתחילה שרשרת של תגובות התלהבות והדהמות מה"כשרון":)
כך או אחרת, קראתי את תגובותייך לתגובותיי ואגיב להן בהמשך.
היי סיגלי מתוקה, שבת שלום. הפתעת אותי, לא צפיתי את התגובה הזאת, לא ממך, גם לא חשבתי שהסיפורצ'יק הזה כל כך בוטה, אבל אני מאד שמחה על התגובה שלך, טוב לנער אותי מפעם לפעם, וטוב להכיר את עמדותייך בעניינים שאף פעם לא דיברנו עליהם. קשה לדבר אהבה ולהשאיר את מעשה האהבה מחוץ לתחום. לי בכל אופן. קשה מאד, עד כמעט בלתי אפשרי להשאיר סיפור על ניאוף בלי לדבר בניאופית. אני חושבת. אבל אני בטוח חושבת צר מידי ואולי נוח מידי, אני מאד מתכוונת להתייחס להערותייך. וכבר מורידה את השורה, "הוא מזיין אותי ואני מזיינת לו את השכל".:)
בסיפורים האלה, ובאלה העתידים להגיע, לקחתי את המקום שמנסה להבין מה עומד מאחורי מעשי הניאוף. זה עוד יגיע, אם כי אני חוששת שאותך כבר איבדתי. או שלא? אולי תתני לי עוד צ'אנס?
נשיקות יקרה, שבת הכי טובה.
את בטוחה? בטוחה שאת שמחה על התגובות שלי? אני כבר מתחילה להרגיש כמו חברה מתעללת:)
אבל נכון, מעולם לא דברנו על עמדותיי בשני נושאים שנמצאים כאן: ניאוף וכתיבה פורנוגרפית.
אז אני נגד שניהם באופן מאוד נחרץ.
בניגוד לשני אלה:
כתיבה ארוטית? מתה עליה.
חופש בזוגיות? חושבת שזו חובה ממעלה ראשונה.
אז…
על מה משתי ההתנגדויות תרצי שאפרט לך יותר?
ולגבי הנסיון שלך להבין את מעשה הניאוף תוך כדי שאת כותבת עליו, להרגשתי זה לא עובר ולא בטוחה שתוכלי להבין אותו מכתיבה כי אני כקוראת לא יוצאת מבינה בנושא לאחר הקריאה את הפרק.
אם רוצים להבין את הניאוף עצמו, מה יעזור התיאור של חדר המיטות?
ועוד משהו, רוב הזוגות הבוגדים רחוקים ממיטת אהבה. הם ישכרו חדר לפי שעה או יפגשו באיזו מכונית כמו ילדים בלי בית. המקום שבו הם נפגשים בהחלט יכול להעביר את עליבות מצבם (מתנצלת על השיפוטיות), גבר ששוכר דירה לבת זוגו זה מצטייר נוח ומיוחד ועלול להטעות, כי אין בניאוף שום דבר מיוחד בעיניי.
ועוד בסיפורך…
אישה שזורקת את המפתחות ברגע של אבדן שפיות זה כבר מקום אומלל של תסכול ו"אהבה" ללא סכוי לאושר, אבל בתור נגיעה בנושא שעל הפרק הוא שוב מפספס לדעתי את העיקר.
לא מדובר כאן בתמונה שבה שני אלה נפגשים. לדעתי מדובר בנקודה אחת שבה אדם מפסיק להיות נאמן לעצמו ומתחיל לספר לעצמו סיפורים שיצדיקו את הבגידה במשפחתו.
ואת מנסה להבין מה עומד מאחורי ניאוף. מה מתוך הסיפור שכתבת מצאת שעומד… חוץ ממה שעמד וגמר?:)
ספרות אינה חייבת להיות מוסרית, היא צריכה לקרוע את הקורא. וכן, כל הקוראים חוטאים בטרנספר ודנים את הכותב ברותחין או ברחמין.
היי לבנה יקרה, אני חושבת שאמרת בשורה אחת את כל נפתולי ליבי בעקבות התגובה של סיגל. אני מסכימה לגמרי. לא חושבת שספרות צריכה להיות מוסרית, והייתי מוסיפה, גם לא מטיפה.
ספרות פורנוגרפית או גזענית, זה עניין אחר, אני בטוחה שהסיפור הזה לא שייך לשני אלה.
שבוע טוב ותודה גדולה על התגובה.
אני לא מסכים לדעתה של סיגל. אני חושב שהתיאורים הפלאסטיים תורמים להבנת תחושותיה ומעשיה של הגיבורה.
היי גיורא יקר, תודה רבה על הבעת העמדה, היא שימחה אותי. תודה ממש ושבוע טוב.
את בטוחה? בטוחה שאת שמחה על התגובות שלי? אני כבר מתחילה להרגיש כמו חברה מתעללת:)
אבל נכון, מעולם לא דברנו על עמדותיי בשני נושאים שנמצאים כאן: ניאוף וכתיבה פורנוגרפית.
אז אני נגד שניהם באופן מאוד נחרץ.
בניגוד לשני אלה:
כתיבה ארוטית? מתה עליה.
חופש בזוגיות? חושבת שזו חובה ממעלה ראשונה.
אז…
על מה משתי ההתנגדויות תרצי שאפרט לך יותר?
ולגבי הנסיון שלך להבין את מעשה הניאוף תוך כדי שאת כותבת עליו, להרגשתי זה לא עובר ולא בטוחה שתוכלי להבין אותו מכתיבה כי אני כקוראת לא יוצאת מבינה בנושא לאחר הקריאה את הפרק.
אם רוצים להבין את הניאוף עצמו, מה יעזור התיאור של חדר המיטות?
ועוד משהו, רוב הזוגות הבוגדים רחוקים ממיטת אהבה. הם ישכרו חדר לפי שעה או יפגשו באיזו מכונית כמו ילדים בלי בית. המקום שבו הם נפגשים בהחלט יכול להעביר את עליבות מצבם (מתנצלת על השיפוטיות), גבר ששוכר דירה לבת זוגו זה מצטייר נוח ומיוחד ועלול להטעות, כי אין בניאוף שום דבר מיוחד בעיניי.
ועוד בסיפורך…
אישה שזורקת את המפתחות ברגע של אבדן שפיות זה כבר מקום אומלל של תסכול ו"אהבה" ללא סכוי לאושר, אבל בתור נגיעה בנושא שעל הפרק הוא שוב מפספס לדעתי את העיקר.
לא מדובר כאן בתמונה שבה שני אלה נפגשים. לדעתי מדובר בנקודה אחת שבה אדם מפסיק להיות נאמן לעצמו ומתחיל לספר לעצמו סיפורים שיצדיקו את הבגידה במשפחתו.
ואת מנסה להבין מה עומד מאחורי ניאוף. מה מתוך הסיפור שכתבת מצאת שעומד… חוץ ממה שעמד וגמר?:)
ואם הראשון לא עבר,
אז ברור ששבת שלום ונשיקות
🙂
סיגלי, מתוקה. קודם כל, כן, אני בטוחה שאני רוצה את התגובות שלך. לגמרי. ובכל זאת, משהו מפעיל אותך כרגע, כך נדמה לי, ואת נקראת לי כועסת. ואת יודעת, בדיוק חזרתי מג'וגינג, וכל הדרך חשבתי על התגובה שלך, וזה הזכיר לי תגובה שקיבלתי מאישה אחת, אחרי שקראה את מכתוב, והיא התקשרה אליי בשבע וחצי בבוקר, נסערת לגמרי, כמעט בוכה, בחיי, ובפיה שאלה "למה בגדת בו? למה בגדת באריק?" ז"א, היא ביצעה אסימילציה מושלמת ביני ובין עירית הגיבורה, וממש הרגישה צורך לגעור בי על ש"בגדתי" באריק. ומעבר לעניין שזאת מחמאה כמובן, הספר הפעיל אותה בצורה גורפת, היה בזה משהו מטריד. ואותה תחושה מטרידה אותי גם בקריאת התגובה (הנסערת) שלך. כי את כאילו באה להסביר לי למה ניאוף הוא פסול ורע, בעוד אני באה ממקום אחר. אני באה ממקום של להבין את המקום הזה, ולגשת אליו בצורה לא שיפוטית. מקבלת לחלוטין את ההערות על סגנון הכתיבה המידי ריאליסטי, אני כותבת כמו שמדברים, ויש בזה הרבה חסרונות, אבל גם יתרונות.
טוב, ושוב, בטח שרוצה את התגובות שלך. נשיקות.
ןבכן, אני ממש לא כועסת ובטח שלא כמו האישה הזו, אינני מתבלתבלת לרגע בינך לבין האישה שעליה כתבת. וזה העניין בעצם שהקול לא משכנע, כי נראה לי אולי שהנסיון שלך להבין ולקבל ולתאר את האנשים כרגילים הוא מיותר. ברור שהם אנשים רגילים ונחמדים ואין בזה דבר מפתיע לגלות שאם מסיטים את השיער אז אין שם קרניים, אבל גם אין בסיפור לדעתי דבר חוץ מתיאור מיני מפורט. מפורט מידי. (לטעמי)
לדעתי, הפואנטה מוחמצת. ובעניין הנואפים, ראיתי, שמעתי, שומעת, ורואה את האנשים האלה בכל כך הרבה וריאציות סביבי, רוויה מסיפורים עצובים ואידיוטים של חברות וחברים שאם אני נשמעת כועסת זה רק בגלל שנוכחתי על "בשרי" שאנשים כאלה שבעצם בוגדים בבן זוגם אינם מסוגלים לחברות נאמנה לחברים או חברות (ובטח שלא למאהב\ת:). הם מספרים לעצמם סיפורים ומאמינים לעצמם וכמה שתצבעי אותם כאנשים מקסימים בסיפורך, הכל ודאי יהיה נכון חוץ מפאק אחד מרכזי באישיות, אחד כזה שמשנה את המשפט הישן:"אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה" ל"אמור לי אם את\ה בוגד בבן\ת ואדע איזה מן חבר אתה".
עכשיו, אני יודעת שגבורת "מכתוב" בוגדת בבעלה ואני יודעת שיש בספר תאורים מיניים שקבלו בקורת טובה, אבל אני דווקא אהבתי את התאורים שלא נכתבו לפני איריס כמו תאנה שצומחת בגב כאלה שמציבים את קולך כמיוחד ואת ראייתך שונה ומיוחדת לך. סביר להניח שעל התאורים המיניים לו היו בוטים מידי לטעמי הייתי פשוט מדלגת כי אני מעדיפה להשתמש בדמיון שלי, ולכן מתחברת יותר לכתיבה מרומזת.
אבל בקטע שהבאת כאן, לו הייתי מדלגת…לא היה נשאר כמעט מה לקרוא 🙂 וכעת חוזרת לטענתי הראשית, שאם את מנסה להבין ניאוף, לדעתי,זה לא קורה בסיפור הזה.
ובמחשבה שניה, מה יש להבין בניאוף? יום אחד אדם נתקל בפיתוי ומתפתה. יום לאחריו הוא מחפש הצדקות. ואז הפלא ופלא הוא גם מוצא כאלה ובשפע. ואז הוא בכלל מצמצם את הקולות הפנימיים שלו למינימום ומאמין שהוא מלך העולם כי הנה הוא מאושר ואף אחד לא נפגע. ואז בום!!! השקר מתגלה ומתחיל סיוט משפחתי. ולא משנה כמה תתריעי, ולא משנה איזה סיפור תכתבי, וכמה תלמדי ותביני את הנושא, הנואף המצוי שיקרא את הסיפור יגיד:" נו, מילא, סיפור עצוב אבל לי זה לא יקרה" ואז יעברו איזה שנתיים ובום:)
טוב, סיגלי, זה עלול להשמע כאילו אני מתנצחת, וחייבת להגיד שלא. בעיקר כי הסיפור הזה עדיין לא מאד יקר אל ליבי, וכמו שוודאי הבנת הוא עשירית של עשירית הרומן, ולא מוצאת צורך להגן עליו, ומקבלת לגמרי את העובדה שלא אהבת ושהוא לא נגע או דיבר אלייך, אבל איתנה בדעתי, עוד יותר אחרי התגובה האחרונה, שמשהו מכעיס אותך, והסיפור הוא רק הטריגר. את כועסת על משהו, ובניגוד לעמדותייך כפי שהכרתי אותן, בהן שלטו ההבנה והפתיחות והקבלה, נפלת פה להכללה בעייתית, בלשון המעטה. לא אחת, אלא כמה. יש פה כמה וכמה הכללות בעייתיות. לא אני צריכה לספר לך שהחיים אינם שחור ולבן. אני בטוחה שיש נואפים שאפשר להבין. ושיש נואפים מקסימים, כמו שיש נואפים מחליאים, כמו שיש סתם נואפים. כי נואפים הם אנשים, איך שלא תסובבי את זה. ואנשים יש מכל הסוגים. וסיוטים משפחתיים יש לא רק אחרי מעשי ניאוף. סיוטים משפחתיים יש בעקבות אלף ואחד גורמים. (אבא עוזב את הבית, אמא מתפרקת, מחלה, מוות, חוסר אהבה ועוד ועוד:)וחברים יש מאלף ואחד סוגים. את יכולה לדבר רק על אלה שאת פגשת.
וברם ובכל זאת, אם הסיפור הזה הצליח לייצר שיח ארוך כמו זה שניהלנו פה (כבר המון זמן שאין כאלה דיונים במטע, את בטח יודעת) זה אומר שיש בו משהו. יכול להיות שזה משהו רע, אבל כמו שכתבה למעלה לבנה, ואני מסכימה איתה מאד, ספרות לא אמורה להיות מוסרית ואני מוסיפה, מטיפנית או נשענת על איזה אמת אחת.
לילה טוב מתוקה, אני הולכת להכין פנקייקס לשבועות לכיתה של איתני:)!!!
קראתי, לכתוב את יודעת אבל מה שהוא הפריע לי … האנשים שמדברים מכאן הם כאילו את, והוא על באמת ומיטב הסיפור והשיר הוא להד"ם אולי בגלל שאני מכיר, או בגלל שאת כותבת טוב מדי 🙂 אז קראתי את סיגל ואהבתי את התגובה השניה שלה ואת הניסיון להגדיר את מה שאני לא יודע ( חיפשתי נשאר לי רק מגדיר פרחים ופרפרים )אז אהבתי לקרוא את התגובות
ותמשיכי לרוץ :-)נשיקות
היי אבנר יקירי. תודה ממש על התגובה, והמחמאה שלך היא שמחה אמיתית. מעניין אותי מאד מה הפריע לכם כאן. אולי העובדה שאפשר לזהות את סגנון הדיבור של הגיבורה עם זה שלי? אולי הניסיון לראות את הנואפים באור אחר, לא מקובל, לא דמוני? לא יודעת. בכוונה עשיתי זאת. לא רק שהאישה היא לא נבלה מהסוג שכולנו אוהבים לשנוא, אלא שגם הגבר, וזה גם יתגלה בהמשך, הוא בן אדם די מקסים:) ולא עונה על הסטיגמה של הגבר הנואף.
תודה יקירי, נשיקות ושבוע טוב.