שחרחורת סופרת ומשוררת
כבר בלילה הייתה לי הרגשה רעה. התלבטתי אם להעיר את איתי, אבל החלטתי לתת לו לישון. הוא בתקופה נורא קשה גם ככה. אז קמתי לבד, ובדקתי. איזה ארבע או חמש פעמים בדקתי. ולא היה כלום. נייר הטואלט יצא נקי. חשבתי שאולי אני סתם לחוצה. ו"לחץ", את זה נעמה אומרת לי כל הזמן, "זה הגורם מספר אחת."
המשכתי להתהפך במיטה ולקראת הבוקר כנראה הצלחתי להירדם קצת, ואפילו חלמתי. אני לא זוכרת את כל החלום. רק את הסוף שלו… הייתי צריכה לקפוץ מגג של בניין ממש גבוה, (לא ברור לי למה בדיוק) וממש בשנייה בה הייתי אמורה לצנוח אל מותי, צמחו לי כנפיים, ועפתי מטה… כמו ציפור. נחתתי על הארץ כמו גדולה… על שתי רגליים.
ואז התעוררתי.
והנה, בוקר. אני נכנסת לשירותים עם הרגשה טובה. יש לי את התקווה הזאת. תקוות מסטיק אני קוראת לה. בהתחלה היא מתוקה אבל לאט לאט מאבדת את הטעם ונהיית מרה. וזה בדיוק מה שקורה. אני דוחפת את נייר הטואלט פנימה, והוא יוצא מלוכלך.
איזה ייאוש. אלוהים איזה ייאוש.
אני מתיישבת על האסלה. רוצה לבכות. מנסה לבכות. אבל שום כלום. העיניים שלי צחיחות.
וחולפות כמה דקות, התחתונים שלי עוד למטה, מסתבכים לי בין הרגליים, אני קמה ומחפשת בכל הארונות האפשריים איזה טמפון אחד לרפואה. או תחבושת. וכמובן שלא מוצאת כלום. נעמה אומרת לי כל הזמן שאני "צריכה לחשוב בצורה חיובית." אז חשבתי. והחודש לא קניתי כלום. לא טמפונים. ולא תחבושות.
איתי עוד ישן כשאני יוצאת מהשירותים. על הצד. הידיים שלו מתחבאות מתחת לסנטר. וכמו תמיד, השמיכה מופשלת לגמרי, בקושי מכסה לו את כפות הרגליים. ככה זה. תמיד חם לו.
אז אני לא מעירה אותו. והולכת למטבח.
עוד לפני הקפה, אני רושמת על דף הקניות שמוצמד למקרר, "אני אוהבת אותך". וזה ממש נכון. אני אוהבת אותו נורא. אלא שתוך כדי הפשרת הלחם להכנת הסנדוויצ'ים לעבודה, אני נזכרת שהדלת של חדר הכביסה חורקת, אז אני מוסיפה וכותבת "משהו לשמן את הדלת" ואז אני נתקלת בסדק בכיור של המטבח. בגלל זה הארון שמתחת נרטב וצומחות שם פטריות עובש. אז אני רושמת גם "חומר נגד פטריות" ואז, (זה תמיד בא לי בצרורות) אני נזכרת שצריך להחזיר את הספר של המסון לספרייה. אחרת עוד נשלם עליו קנס. אז גם את זה אני מוסיפה… ואני סוקרת את הרשימה, וחושבת שהיא עצובה. ממש דכאונית. רק על דברים רעים אני חושבת. אז אני קורעת את הדף לחתיכות וזורקת לפח. וכותבת על דף חדש רק "אני הכי רוצה שתזכור שאני אוהבת אותך" באותיות ממש גדולות, ומציירת לב וסמיילי. אני לא בטוחה שזה ממש מדוייק… יש עוד דברים שאני הכי רוצה שיזכור… אבל אני עוזבת את זה, ואני ממשיכה להכין לנו את הסנדוויצ'ים. לי אני מורחת לחמנייה בשוקולד. בהמון שוקולד. ולאיתי אני משקיעה ומכינה שני סנדוויצ’ים עם חביתה. וירקות. כמו שהוא אוהב. ואני לא יכולה לדחות את זה יותר. אז אני חוזרת לחדר השינה, להעיר אותו. ומתיישבת לידו ולוחשת לו בלחי, "קיבלתי." והוא מחייך. בעיניים עצומות, "מה?" הוא שואל ומחלץ יד מנומנמת אחת ומגשש מתחת לחולצה שלי, ואני לא יודעת איך זה קורה, אבל אני אומרת "שני פסים, איתי! יצאו לי שני פסים בבדיקה!"