אחרי שנתעלס, אני מקריאה לע. תקרא לי שיר.

אפשר סיפור. אניח את

ראשי עליך, על עירום חזך אהיה

כרוכה רכה.

זו שעת שבת אחר צהריים שקטה. אנחנו ישובים על הספה האדומה שלנו בסלון, הוא מולי ורגליו עלי, אני מולו ורגלי עליו, ואני מקריאה לו שיר מתוך ספר השירים החדש, שקיבלתי הבוקר מידיה של משוררת. מתוך ספר השירים ‘שחרחורת’ של איריס אליה כהן.

בתוך הקרוסלה הגדולה של הפייסבוק, בתוך הקרקס הצבעוני ורב הפנים והשמות, מתרחש לעיתים נס. מילים קמות לתחייה ונוגעות בנימי הנימים של הלב, בתוכי התוכים של הגוף, מרפרפות על מקומות גלויים, ומעירות מקומות חבויים, מלטפות. יוצקות דבש וסילאן, מפזרות תבלינים עזי צבעים, וכותבות שיר.

בכל שבוע, ביום שישי, אני שולחת שיר לחברותיי לשבת. ובשנה האחרונה, מצאתי את עצמי שולחת שירים של איריס .שיר ועוד שיר ועוד שיר וכשפנתה איריס אלינו, לחבריה בפייסבוק לגיוס סכום להוצאת ספר השירה שלה, התגייסתי גם אני, באהבה.

עולם שלם קם בתוך שיריה. כשאיריס כותבת על תשוקה, משתתפים כל החושים של הקורא והכותבת במעשה האהבה:

בין השד השמאלי למקלעת

השמש ועד לטבור ירכי

מזרחית לאגן,

חלקת קרקע רכה

רשומה על שמך.  מתוך השיר ‘טאבו’.

היא מתבוננת בפליאה בילדים הגדלים עד שמתחשק לי לחבק אלי את בנותיי ולהישאר איתן כך, חבוקה, ולקוות שקשרתי את שרוכי נעליהן כך שלא ייתקלו במציאות וימעדו.

אני גבוהה ממנו

במעט. עוד שנה

ישיגני

יחלוף על פני וימריא.

אנחנו פוסעים

על הזמן האחד.

טביעות נעליו

נשל שרוכים שקשרתי

היטב, לבל ייתקל במציאות

וימעד. מתוך השיר ‘בני’.

והגעגועים לאביה המת, קשה היום, לימים בהם היה חסר אבל היה גם חסד גדול, הופכים מוחשיים, ויחד איתו ואיתה אנחנו הולכים לשוק, עולים במדרגות, עד שנופלים.

ואז נפל אבי

ולא בקרב נפל

לא על חרבו נפל

במדרגות אבי

שכנראה כבדו סליו אשר

סחב משאון השוק

שכנראה מיהר. מתוך השיר ‘מדרגות’.

כשאיריס כותבת על פלחי תפוזים שאמה בוזקת עליהם קורט מלח, טעם החמוץ והמלוח מתערבב גם בפי, וכשהיא כותבת על המעקלים הפורצים אל בית ילדותה, ועל טייפ הקסטות שלה, אני נזכרת, בדמעות, בטייפ הקסטות השחור שלי, שהיה כל עולמי בחדר נעוריי.

השירים בספר הם כמו תמונות ממוסגרות לאורך מסדרון שעובר ומחבר בין הסלון, המטבח, חדר הילדים וחדר השינה, בין הילדות לבגרות, בין ההורים לילדיהם, בין האוהבים ובין המתים.

זה ספר שירים נפלא, מאיור בעדינות ובידה האוהבת של לילך הברמן. אני קוראת בו כשאני יושבת על המרפסת מוקדם בבוקר, שאני מקריאה ממנו לאהוב ליבי, שאני שולחת מתוכו לחברותיי.

על המרפסת היפה שלה, הצופה אל העמק, עם עוגת אגסים שאך זה עתה  יצאה מהתנור, מגישה לי איריס את ספר השירים שלה שחיבקתי אל ליבי, שאני חובקת אל ליבי מאז.

תודה גדולה, כתבה לי איריס בהקדשה, ושנה של חן, חסד ושירה.

שחרחורת, איריס אליה כהן.