שחרחורת סופרת ומשוררת
איריס יקרה,
להגיד שנהניתי, או שאהבתי את הספר זה לא תופס אפילו את קצה קצהו של הדבר. מדובר בספר שלא הצלחתי להניח מידיי. קראתי אותו במהלך חופשה בחו"ל ואילצתי עצמי לעצור מדי פעם, על מנת להשאיר לי קצת מהטוב הזה עבור הטיסה חזרה. באמצע הטיסה, הצטערתי כל כך שנגמר, אבל אז נותרו לי כמה שעות לעלעל ולעיין ולסמן לי קטעים שאהבתי במיוחד. וככה זה נראה…
כשאת משוררת מרגשת ומוכשרת שגם כותבת פרוזה יפהפייה (או שמא סופרת מרגשת ומוכשרת שגם כותבת שירה יפהפייה) ההנאה מובטחת. הכתיבה פיוטית ושוטפת באופן מרהיב ממש, מלאת תיאורים דימויים ומטאפורות שחייבו אותי לא פעם לעצור לרגע, להרהר בהם, ולהמשיך את הקריאה, לרוב עם תובנה חדשה. הקטעים המנוקדים בסופו של כל פרק, ספק שירה ספק פרוזה, מרהיבים ביופיים. רבים מהם עצרו נשימתי, ולא באופן מטאפורי. מעבר לכל אלה עבורי, עמדו הדמויות שיצרת. במחשבה וברגישות אין קץ בראת דמויות כל כך חיות ועגולות, שיצאו מתוך דפי הספר, נגעו והאירו לי לא מעט אנשים בחיי…
התחלתי את הספר כשאני מתנגדת לאהבה המורכבת הזאת וסיימתי אותו כמהה בכל ליבי לקיומה.
התחלתי אותו כשאני חושבת שאני יודעת איך צריכה אהבה להיראות וסיימתי אותו מודה שאינני יודעת דבר…
בכיתי, צחקתי (המון!), התרגשתי, חרדתי, התעצבנתי, נעלבתי, הזדהיתי, ציפיתי ובעיקר נפעמתי – מעושר הכתיבה, ממורכבות ההבנה מהחכמה ומהיופי. כמה יופי.
