אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי/ אושרה שייב לרר על ספרה של איריס אליה כהן "גבר אישה ציפור"

(עורכת: דפנה שחורי, ידיעות ספרים 2018)

זה ספר על פרידות. על פרידה אחת מתמשכת וארוכה מאח, מאבא, מאהוב, שהם כל אחד לעצמו ואולי הם כולם אחד.

הספר נפתח בשיר של איריס אליה כהן, ובכל ירח: "וּבְכָל יָרֵחַ צֵל חַמָּה,/ וּבְכָל מִדְרוֹן תְּבוּסַת הַמִּישׁוֹרִים/ וְהֶהָרִים וּבְכָל שָׂדֶה עֵדוּת לַחֹרֶף שֶׁנָּסוֹג,/ וּבְכָל פַּרְפַּר חֶלְקַת אֲוִיר שֶׁנִּכְנְעָה/ לִרְהִיטוּת כְּנָפָיו וּבְכָל עֲצֵי הַגַּן נִפְסָד הַפְּרִי/ וּבְכָל תַּמּוּז וְאָב נִטָּשׁ הַחֹם/ וּבְכָל הַחֲדָרִים נִרְפָּה הַקִּיר/ מוּלִי/ וּבְכָל הַגּוּף נִגַּף הַגַּעְגּוּעַ// וּבְכָל הַלֵּב שֶׁלִּי/ גִּדּוּל מַמְאִיר שֶׁל אַהֲבָה."

את קוראת ובמקביל מתפזמנת לה בראש לאה גולדברג ואת מתחילה לפזם: איך אזכרנו אלמוני סתמי, וחמסין של ניסן נוחת עליך ומנחית אותך לחפש אוויר ולא מרפה.

חמסין של ניסן / לאה גולדברג (כל השירים, כרך ב', ספריית פועלים): אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה/ וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע/ וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים/ צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע.// וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רַיחַ שֶׁל יַסְמִין ,/ וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם,/ וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז,/ וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת.// אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי ,/ אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאֹמִי,/ אֵיךְ אַאֲמִין שֶׁיּוֹם אֶחָד הָיָה / כֹּל נִיד וְרַיחַ עֶצֶם מֵעַצְמִי?// כִּי כֹּל אִילָן הָיָה מִפְרָשׂ רוֹטֵט/ וְלדְמָמָה עֵינַיִם שֶׁל יַלְדָּה,/ וְלדְמָעוֹת נִיחוֹחַ הַלִּבְלוּב,/וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם אַהֲבָתִי.

לחפש אוויר. כך קראתי את הספר הזה. חמסין של אפריל בכל דפיו, עלעולי אבק העמק, כפור לילותיו, בין חושך לאור בין אפלה לסנוורין מצמצם אישונים ורוצה להסית וילונות, להרגיע, למתן. והוילונות- אף פעם לא מתאימים, והנורות- תמיד נשרפות, או מעוקלות, או מוחלפות.

לחפש אוויר בין השורות הקצרות, מקצב הסטקטו האכזרי, חפוז, חסר נשימה, קטוע. מחובר לתוך עמקי האדמה ומבקש לעוף עם שלל הציפורים המעטרות אותו, אך נכנע לצוצלות, שאף פעם לא עפות רחוק מדי וקריאותיהן מלאות געגועים ומעירות את כל מי שגנב להן את הבתים וסגר להן חלונות.

סיפור של ארץ, אדמה, והרוח רק פורעת, והשמיים רק מכים ברקים ומוות. מתעתע בין חלום לבין פנטזיה ואת בכלל לא בטוחה אם היה או לא היה.

את מתחילה לפקפק ולהגיד לעצמך: דליה סתם מפנטזת, יואל לא קיים, זה סתם חלום, אין דבר כזה, ומוצאת בטקסט הוכחות לחוסר קיומו: הנה דליה היא סופרת והסיפור מורכב מחלומות ובכלל יואל הזה לא שותף לסיפור, מן דמות תקועה שכזו ורק היא נוכחת ומתפתחת. ואז את נזכרת שזה סיפור, ובכל מקרה הוא לא קיים. את נכנסת ללופ של פרדוקס שמכריח אותך להיתקע בתוך הדיסוננס: אם לא קיים בסיפור ולא קיים בעלילה, אבל מראש הוא לא קיים בכלל, את פאקינג קוראת עכשיו ספר, הוא לא קיים. ככה את תקועה בלופ 24 שעות שבהן העלילה מתרחשת.

והשמות: דליה, דליה ב' ועוד דליה, ויואל וענת… מן שמות של כולם וכולן כאלה- את רוצה לתת בהם מדרש, אך הם לא עושים לך כלום ואת חושבת שזה סיפור של כולם וכולן. ופתאום באים מן גדולטטר ושטילמן כאלה- ומנחיתים עליך שבעים טונות של קיימות של אקזיסטנט, ושוב את בלופ שאין לך מוצא ממנו ונתקעים גם לך געגועים בגרון וגם עליך נוחת אוויר תמוז ואב, שלא זז ולא נותן לזוז, עד ארבע אחר הצהריים כשמגיעה השרקייה המחניקה והמאובקת ואת מתגעגעת ללפיתת החנק הזו ולשיפשוף העיניים.

הם באים אליה זוגות זוגות אל התיבה בטרם הבוץ ייכלה את כולם: התאומים, הצוצלות, ההורים ומי שמחליף אותם. אח"כ הם מתפרקים ונשארות רק הצוצלות היירויות.

פעם, באחת מהנסיעות הארוכות, כשלכל אחת ההגה שלה ובינינו מחבר הבלוטוס, אמרתי לאיריס שהיא כותבת סיפורת בשירה. לשון עתירת דימויים, נטועה עמוק בתוך פלאי הטבע, מפלחת את הטבע האנושי ובה בעת מגישה חשבון נוקב לחברה. חשבון שאנחנו משלמים עליו יום יום שעה שעה, כי אנחנו לא רוצים לראות אותו.

כשהיא התחילה לפרסם חלקים מספרה החדש "גבר אישה ציפור" וראיתי כי עברה בספר לשירה ממש, חשבתי כי הנה הגבולות בין הפואטיקה לבין הפרוזה ייטשטשו לגמרי ואנו כקוראים ננוע בתוך הטקסט מז'אנר לז'אנר.

אבל לאיריס יש שפה משלה.

היא יוצרת לכאורה הפרדה ברורה בין החלק השירי לחלק הסיפורי. החלק השירי מופיע בסוף. במנותק. כאילו נזקקה לגבול ממשי כדי להפריד. גם החברה הישראלית, שהייתה נוכחת בספרים הקודמים כמעט ולא נוכחת פה. יש לנו נטו זוג, נטו סיפור אהבה, או רק סיפור תשוקה אירוטית מכאיבה, ובתוכם מתערבבים להם מי שהם עצמם ומי שעשה אותם עצמם.

תודה לך איריס על עוד ספר נפלא.

רוצו לקרוא.