על "תפילין" של יונה וולך

Normal
0

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";}

על "תפילין"
של יונה וולך

לפני כמה וכמה שנים, כתבתי עבודה לקורס לתואר ראשון במדעי ההתנהגות. הקורס עסק בחברה הישראלית ובחרתי להביא אותה לכאן כפוסט, כי.. טוב, כי נראה לי שזה מתאים.. זה תמיד מתאים. הנה זה בא:

בחרנו לדון ביונה וולך מכיוון שלגבינו, גם לאחר מותה, היא חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. בחרנו לדון בשיריה של יונה וולך כיוון שלגבינו הם מבטאים ישראליות במובנים רבים מספור. בחרנו בשירה "תפילין" (מתוך ספרה "אור פרא", 1983), לא כדי להתריס, אלא כדי לחשוף טפח מן הקרע המכאיב בחברה הישראלית בין דתיים לחילונים ובין נשים לגברים, בהקשר ליהדות כדת וכמסורת.

לפי רתוק (1997), בשיר "תפילין" וולך מנכסת, במכוון ובפורנוגרפיות בוטה, אביזר פולחני דתי לצרכים ארוטיים מיניים. כך, היא בעצם משתמשת באביזר לא לה, לפי היהדות- בהיותה אישה אין לה זכות להניח תפילין ומכאן לעסוק בענייניהם של הגברים. אך, וולך כאישה חילונית ישראלית, וכיוצרת פוסט מודרנית עוסקת בקישור והיפוך, במעין יצירת אחדות ניגודים, של חילול הקודש וקידוש הטומאה (רתוק, 1997). לדעתנו, נושא זה רגיש בחברה הישראלית מכיוון שהמתח מחד, והקרבה מאידך, בין חילונים לדתיים מאפיינים קו איזון דקיק במרקם הישראלי. בנוסף, זילברמן (1990) מצטטת את אריה זקס כאומר על יונה וולך- שלנסות לנתח שירים שלה דומה לניסיון לעצור סוס בדהרתו, ולדעתנו הכוונה לעוצמות הטמונות במילים ובשירה של וולך. לפיכך, נמשיך כעת ובזהירות לניתוח השיר עצמו.

בשיר "תפילין" ישנו יסוד פורנוגרפי המועצם באמצעות התיאור, בסוף השיר, של קהל צופים ובמה עליה מתרחש המשגל. לפיכך, זהו מחזה פרברטי שנועד לגרות ולספק את הצופים בו. ניתן להבין מההקשר כי מדובר כאן על קהל של גברים, שיתכן ומקביל לקהל הגברים בבית הכנסת,  הצופה במשחק ההתעללות המיני המשפיל הנכפה על האישה בידי גבר. לדעתנו, ניתן לראות כאן שוולך כאישה חילונית מאשימה בברור את החברה היהודית פטריארכאלית בהשפלת הנשים והפיכתן לכלי שרת בידי הגברים והדת. נציין כי רתוק סבורה שהאישה מתפקדת כאן כקורבן פסיבי ומשתפת פעולה עם הגבר המתעלל בה. אם כך הוא, אזי וולך מאשימה לא רק את הגברים הכופים אלא גם את הנשים הדתיות הממשיכות לשתוק ומוכנות לכן 'להיכפות'.  ואז, חל מהפך על ידי היפוך תפקידים, אולי זו קריאת המרד של וולך. האישה 'לוקחת את המושכות' גם רעיונית וגם בפועל. לפתע היא יוזמת אקטיבית ולא מרחמת. בעזרת התפילין, המכשיר להשפלתה ולסבלה, האשה מייסרת באכזריות מוחצנת וחונקת למוות את הגבר. כלומר, יתכן שוולך מציעה לנשים הדתיות יותר מסתם לנקום בגברים שהשפילו ודיכאו אותן אלא גם לקחת לעצמן חלק בחברה שנישלה אותן מהיכולת לקחת חלק פעיל בעשייה החברתית. לדעתנו, בשיר זה יונה וולך מייצגת את קולן של נשים חילוניות רבות המתמרמרות עם ומול חוסר האונים של הנשים בחברה הדתית בישראל.

נוסיף, שבמפתיע החיבור של וולך בין תפילין למין אינו מקורי. כבר ב"שולחן ערוך" אחת ההנחיות, הניתנות לחתן צעיר על מנת לשכנע את כלתו לאפשר את ביתוק בתוליה, היא לומר לאותה כלה צעירה כי זו מצווה חשובה כמו מצוות הנחת תפילין (יצוין כי יתכן גם שהרמבם או הרשבג אמרו דבר דומה, אולי ב"מורה נבוכים"). ניתן לפרש זאת כקישור בין מעשה ביתוק הבתולין הנכפה על נשים בידי הגברים למצוות הנחת תפילין המנועה מנשים, עקב היותן מה שהנן, על ידי החברה הגברית דתית. בשני המקרים, הנשים מנועות מלבחור ולהחליט בעצמן על גורלן. זו כמובן תפיסה חילונית. כמובן שסביר מאד שבהלכה ובפירושיה ישנם הסברים אחרים ושונים המיישבים את הבעייתיות. אך, נראה שלפי וולך בסיום האלים של השיר "תפילין", הבעיה היא שהפער בין תפיסות העולם החילונית והדתית כמעט ואינו ניתן ליישוב. לדעתנו, אין בכך יצירת יש מאין, יונה וולך רק העלתה על פני השטח מתחים הקיימים בחברה הישראלית מאז ראשיתה.