אַרְיָה – אשה שהיא אריה אשה, פמיניסטית, ישראלית, אנושית- מתלבטת מה יותר חשוב..בורידיה זורם "מופע הקולנוע של רוקי" ושוקולד
רונן יקירי,
אני ממש לא מסכימה אתך ועם המסקנה שלך http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=120&itemID=13245. וזה כמובן בגלל שאני עצמי כותבת את רוב שיריי מתוך חוויותי האישיות. כמובן שאני מודעת לכך ש"רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה.." (רחל, ציטוט לא מדיוק.. אני חושבת). אבל בניית תמה מתוך עולם מוכר נראת לי כדרך נכונה וכנה להעביר את מה שאני רוצה להעביר לקורא- את העולם על פי נקודת המבט שלי. נכון שאפשר לכתוב מתוך הדמיון הקודח ולצור עולמות מופלאים. אין בכך פסול – נהפוך הוא, הדימיון מביא אותנו רחוק מכפי שנוכל להיות בעצמנו. וטוב שכך. אבל, לומר ש"כתיבה ספרותית צריכה לקחת יותר מרחק מההיסטוריה האישית" זה צעד אחד רחוק מדי. לטעמי.
שלך מאד,
ענבל כהנסקי.
נדמה לי שהבנת אותי לא נכון, או לפחות הרבה יותר רחוק מאשר התכוונתי ללכת.
ראשית, התהיות שלי כוונו בעיקר לפרוזה ולא לשירה, בין השאר משום שבשירה טבוע כבר תהליך העיבוד המרחיק את הטקסט מ'סיפור של חוויה'. בשירה, מתבצע העיבוד באמצעות בחירה מושכלת של האלמנטים במציאות שאנו בוחרים להציג (ובמקרים רבים – גם לשנות), ובאמצעות ההקשרים שנוצרים בין סיטואציות שאינן בהכרח קרובות במקום ובזמן (השיר שבו פתחת את הבלוג הוא דוגמה יפה לכך).
שנית, אני בהחלט חושב שכתיבה אוטוביוגרפית היא חלק חשוב ביצירה, אבל הפתיע אותי לגלות עד כמה זו היתה מודגשת באותו קונגרס, עד כדי כך שלפחות שתיים מהסופרות הפכו אותה לקו העיקרי ביצירתן; את מציינת שאת כותבת את רוב שירייך מתוך חוויות אישיות, ובכל זאת אני מכיר קבוצה שלמה של שירים שלך שעוסקות באלים, ביצירי דמיון, בנשים ממאות אחרות וכן הלאה – והשימוש הזה באיזשהו עולם פנטסטי כדי להאיר את הביוגרפיה היה מאוד חסר לי אצל אותן סופרות שרואיינו באירוע.
אבל עצם ההרחקה מהחוויה האישית הוא זה שמרחיק את הקורא ממהות היצירה- פרוזה או שירה. אני טוענת שבכל טקסט צריך להיות חיבור של היוצרת לחוויה אישית ממנה היא ניזונה. והיא זו שמעגנת את העולם המדומיין, כפי שציינת גם בשירים שלי, אל חוויה ממנה יוצאת וחוזרת היוצרת. אני טוענת- עולם פנטסטי ללא עוגן בחוויות אישיות לא מעביר כנות. וכנות חיונית להעברת התמה של הטקסט לקוראים.
אני חושב ששוב אנחנו מתפספסים. אני מסכים אתך שצריך (בדרך כלל) עוגן ברמה האישית, אבל שהעוגן הזה לא חייב להיות אחד-לאחד (למעשה, אן הוא אחד-לאחד הרי שהוא לרוב מאוד פשטני). אין צורך להיות בצבא כדי לשחק חייל, אין צורך לעסוק בזנות כדי לכתוב דמות של זונה; להיפך, אני אעריך יותר טיפול בחוויות אישיות כואבות על יד העתקתן לעלילה אחרת, לדמויות ששונות במהותן מהסופר ומחבריו. כפי שכתבה (בצדק) חני בהמשך, הכתיבה החצי-אוטוביוגרפית הזו מטשטשת אחר כך את הפער בין הספר לבין הראיון העיתונאי, בין הכתיבה לבין הפרומושן – וזה כבר באמת מסוכן.
בשביל תגובה הכי בנאלית וקונבנציונאלית היית צריכה להעלות פוסט שלם? מה קרה לעוד תגובה אצלו בבלוג? לא ברור
או!! טוב ששאלת. באופן כללי זו המתכונת שנראת לי הכי מתאימה לבלוג שלי. לכתוב תגובות לפוסטים של אחרים כפוסט. צר לי שנראה לך שהתגובה שלי "בנאלית וקונבנציונלית". לי היא לא. אני כותבת מה שאני חושבת אולי לא ממש בדם ליבי. אבל מספיק קרוב להקדשת פוסט. לא ידעתי שיש חוקי פוסטים כל כך נוקשים.. /-;
בכל אופן, טוב שהצטרפת לדיון בצורה כה מעוררת עניין..
נראה לי שמחר אעלה את התגובה מעלה כפוסט (וארחיב אותה קצת, לשם להרחבת הדעת והפוסט..). למה מחר?? ככה.
לדעתי אין משהו נכון ואחר לא, יש הכותבים פרוזה במרחק מהאישי ויש שלא, השאלה אם הפרוזה טובה או לא בלי קשר לאישי,לעומת זאת ביחצנות לספר האישי תופס מקום נרחב ואולי צריך דיון מיוחד על זה ועל תהליך "הוזלת" הפרטי שסופרים משתפים אתו פעולה כדי לקדם ספר, ואחר כך מצטערים.
או שלא מצטערים.
אני מכירה אותך מזוטא, לא??!! את כותבת שם ודי טוב לפי מה שאני זוכרת. פרוזה, נכון?? אני מגיבה כעת לא מהמחשב שלי אז זמני קצר.. אבל את בהחלט צודקת שלקדם ספר דורש לפעמים חסיפה גדולה של ה"אישי". ככותבת העומדת לפרסם ספר שירה ראשון, אני עושה מאמצים גדולים כדי ללידע כמה שיותר אנשים – קוראים פוטנציאלים – על כך. לא להרבה משוררים בתחילת דרכם יש תמיכה יחסי ציבור ויחצון מאורגנים מראש, כך זה בארצנו הקטנטונת בקוראי שירה אבל הגדולה בכותבי שירה. ואני בהחלט מודה בכל פה: אחת הסיבות לפתיחת הבלוג הייתה תמריץ לקידום הספר שלי "פראי היום" בהוצאת כרמל. וכן אני חסרת בושה.. ומשתדלת לקדם בכל דרך, פחות או יותר, את הספר. שארד למישהו/משהיא??
ממש לא התכוונתי אליך לכן אין צורך שתרדי.. פשוט עסקתי בשאלה שהתחילה בפוסט של רונן על האישי והלא אישי בכתיבת פרוזה,ועברתי לחשיפה בתקשורת, זה נחוץ זה עושה את העבודה אך מנסיון אישי לפעמים מצטערים אחר כך על חשיפה יתרה, אני בכל אופן. כן אני כותבת פרוזה ושירה בזוטא פרסמתי דווקא שירים, בעיני טובים…
נכון. שירים, לא פרוזה, בזוטא, ואכן טובים גם בעיניי..
לגבי הצורך לרדת, ובכן זו שאלה של טעם.. (-;
אבל אני סוטה.. ממ.. סוטה..