ושוב גזר דין הזוגיות שלי..

עד לפני שבועיים סבלתי. סבלתי מאד..
וגם גרמתי סבל למשפחתי ובעיקר לאמי ולבן זוגי.
בסדנת כתיבת שירה המעביר יקיר בן משה, שאני הולכת אליה, כתבתי שיר בעקבות יצירתה של יונה וולך.
השיר עוסק בגזר הדין שהנכות הזמנית שלי הביאה על הזוגיות שלנו, שלי ושל בן זוגי…

כעת אני מרגישה, בינתיים, יותר טוב.

הא לכם השיר-

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-bidi-font-family:"Monotype Hadassah";}

*

אני מביטה בה, בענבל, מתוך בועת זכוכית שקופה למחצה.

ובשקט הזה בו אני נמצאת

אני עוקבת אחריה כשהיא נותנת לו להפשיט אותה

והגוף שלה מתפתל ורועד בין ידיו

המנסות להשתלט על גופה המשתולל ומנגח עצמו בו.

אני מתנצלת בשמה אבל הוא לא שומע.

הוא מכניס אותה לאמבטיה

מסבן את גופה בסבון בריח אורנים ושוטף במים חמים מדי.

אני מנסה לצעוק לו שאני נשרפת אבל הוא לא שומע.

היא נקיה כעת ומנוגבת בחלוק האמבטיה התכלת שלו.

הוא מלביש אותה בסבלנות אבל לא בדיוק כמו שצריך

והתחתונים נכנסים לה לחריץ הישבן והחולצה הצמודה מונחת קצת עקומה.

ואני רוצה להתלונן שזה לא נוח אבל אני אסירת תודה

שהוא מניח לי לישון ולא רוצה ממני יותר דבר.

אבל אני לא ישנה

אני נדחקת עם עצמי לבועת הזכוכית השקופה למחצה