אָרְיָה מארחת וירג'ניות

 

v\:* {behavior:url(#default#VML);}
o\:* {behavior:url(#default#VML);}
w\:* {behavior:url(#default#VML);}
.shape {behavior:url(#default#VML);}

Normal
0

MicrosoftInternetExplorer4

st1\:*{behavior:url(#ieooui) }

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";}

מי מפחד מוירג'יניות? נשים כותבות נשיות

גיליון מיוחד של "עיתון 77"  מאוקטובר, 2009 בעריכת תמר משמר

מה צריכה אשה נאותה לעשות על פי יודית שחר? איזה עונג צרוף מעניקה נגה אלבלך?, למה ברכה סרי חושבת שאין לבוא לעולם בדרישות?, מי המותק של סיון בסקין?  את מה יונית נעמן מדמה לקלמנטינה?, מה היא אמנות התחליפ על פי נורית זרחי?  ועוד הרבה מן החומר הטוב הזה שהוא שפע המצפה להתגלות בפניכם בגיליון החדש  של "עיתון 77"  מאוקטובר, 2009 בעריכת תמר משמר.  

כך מתארת העורכת את מטרות הגיליון המיוחד והחגיגי:

"מטרת גיליון זה של עיתון 77 היא כפולה: לפתוח את המושגים "כתיבה נשית" ו"כתיבת נשים" לדיון ממשי. בו-בזמן – לבדוק את הפעולה של המונחים הללו בשדה, ולהציג תמונת מצאי כלשהי, נאמנה גם אם חלקית, של כתיבת הנשים: לראות על מה כותבות נשים בישראל של ראשית המאה ה-21, מה מעסיק אותן בחיים וביצירה, ותוך כדי כך לבחון עד כמה יצירתן מכילה יסודות ביקורתיים ביחס לתרבות הגברית השלטת. אוסיף, כי בעיני העמדה הביקורתית, יותר מנושאים ודרכי ביטוי כשלעצמם (אך כפונקציה שלהם), היא מפתח מרכזי לבחינת ה"נשיות" של היצירות".  

אז מי מפחד  מוירג'יניות?

אם כך, הגיליון החדש של עיתון 77 עוסק בנשיות ובכתיבה.  לשם הגיליון איכות  פרובוקטיבית, מגרה, מתחברת לאנשים שמזהים משמעויות ומסרים בכל אחת מהמילים בנפרד ובצרוף שלהן ביחד  במיוחד. המלה "וירג'יניות" מזכירה לנו גם בתולין וגם את וירג'יניה וולף שמי מפחד ממנה? אבל היא אחת ובכותרת יש הרבה, שבט שלם.  כותרת לגיליון של כתב עת שמציע בפורמט של ספר הסתכלות ספרותית עכשווית על שאלות לא חדשות.  "נשים כותבות נשיות" –  בשם יש ביטוי לסינרגטיות שנוצרת ממקבץ של הרבה יוצרות, בעיקר כותבות אבל גם אמניות מן התחום החזותי. המשתתפות בגיליון: לאה איני, נגה אלבלך, שרון אס, שולמית אפפל, סיגל אשל, תרצה אתר, סיגל בן יאיר, מאיה בז'רנו, סיון בסקין, יפה ברלוביץ, רינה בשן, דורית גוטספלד, יעל גלוברמן, חגית גרוסמן, רותי דירקטור, ריקי דסקל, רוני הלפרן, אמירה הס, דורית ויסמן, ענת זכריה, נורית זרחי, אסתי ג' חיים, דינה חרובי, עינת יקיר, טובה כהן, אורלי לובין, ענת לוין, רונית ליברמנש ורדי, יעל מונק, אורית מיטל, ללי ציפי מיכאלי, סבינה מסג, תמר משמר, אגי משעול, ורד נסים, יונית נעמן, ברכה סרי, שירה סתיו, סאמיה עטעוט, ענת עינהר, קציעה עלון, נעמה צאל, יהודית קציר, טל שוחט, יודית שחר, שרה שילה, איריס שני. אמניות מלוות: אתי אברג'ל, טל שוחט, חן שיש. ברשימה הזו נמצא משוררות וחוקרות מן האקדמיה, סופרות מוכרות וכאלה שפחות, כולן יהודיות, ערבייה אחת.  

את מאפייני  היצירות בגיליון מתארת העורכת כך: "השירים והסיפורים המופיעים בגיליון מגוונים מאוד הן בנושאיהם, הן בדרכי הביטוי והן בעמדות הסובייקט שלהם ביחס לתרבות הגברית השלטת. הכותבות מתבטאות, בין השאר, על יחסים בין המינים, יחסי נשים, זהויות מגדריות, אוטו-ארוטיקה, אנורקסיה וסרטן שד, וחלקן גם משקללות מעמד כלכלי-חברתי ושיוך אתני בכתיבתן. רבות מן המשתתפות מבטאות חתרנות או ביקורתיות ביצירתן, אך דומני שהתופעה המעניינת במיוחד היא העמדה הפמיניסטית הלא מסתתרת ולא מתנצלת של חלק מן המשוררות שהחלו או חידשו את פרסומן בעיקר בעשור האחרון ".

העורכת

אני יושבת מול תמר משמר בבית קפה תל אביבי די רועש.  אנחנו לא מכירות, אבל הגיליון החדש שבעריכתה נוגע בי ומסקרן אותי. " תמר משמר משוררת וקוראת" כך נקרא הבלוג שלה ב"בננות".  בפגישה איתי היא בתפקיד העורכת. בביוגרפיה  שלה כפי שמופיעה בבלוג מציגה את  עצמה כתמר  משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. אילו תפקידים אחרים  היא ממלאת בחיים שבהם היא איננה בתפקיד העורכת? בביוגרפיה שבאתר אין לכך רמז,  וגם בשיחה אנחנו לא מדברות על זה.  מה שכתוב שם הוא, בין השאר,  שספר שיריה שיצא לאור עד כה נקרא  חיתוך דיבור (צ"ריקובר ועיתון 77, 1989). חברת מערכת "עיתון 77". בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

 כעת היא מסבירה איך גיליון נולד.  אני רושמת את דבריה, הם הולכים ומתנסחים בהדרגה. היא מחפשת את המילים הנכונות,  לי נראה שלמרות שחווית העריכה הייתה אינטנסיבית ותובענית נדמה שהחיפוש עוד לא נגמר.

 

איך גיליון נולד

"חשבתי הרבה זמן על הגיליון הזה. רציתי ליצור ביטוי רציני ומעמיק לכתיבה בנושא הזה.  השיח האקדמי מתקדם והוא נמצא במקום אחר,  זה דיון אקדמי  במגדר, בכתיבה ובזהות נשית שמתקיים כל השנים  אבל הוא לא כל כך יוצא החוצה אל הציבור הרחב, המשכיל, לקוראי ספרות שאינם חוקרים, לאנשי תרבות. בספרות ובעיתונות הפופולארית זה מטופל בצורה לא ראויה ולא רצינית. חשבתי על  ספר שיכלול יצירות מקוריות כך שזו לא תהיה אנתולוגיה של  יצירות שכבר פורסמו ממקודם. רציתי להשיג תחושה של יצירה בהתהוות. הזמנתי יוצרות שהכרתי את  איכות כתיבתן, זו הייתה פנייה יזומה שלי. הזמנתי אותן תחילה להעביר אלי  יצירות שלהן בהקשר לנשיות ולכתיבה.  הכותבות נענו ברצון. רק לקראת הסוף ישבתי על הארגון, על המבנה, על החלוקה הפנימית.

 

"תיהלוך הנשיות"

כתיבה נשית עומדת במרכז הגיליון, מהות הכתיבה וההתמודדות עם גבולותיה. מה היא כתיבה נשית?

יהודית קציר מסבירה זאת כך: כתיבה 'נשית' – סובייקט נשי המתבונן בעצמו – מתקיימת באזורים, שרק נשים יכולות 'להעיד' עליהם מבפנים, לחקור אותם מבפנים. אין הכוונה בהכרח לעדות 'אוטוביוגרפית', אלא להשאלה' של תחושות ותובנות אל הספורים והרומנים. ….. כתיבה 'נשית' – סובייקט נשי המתבונן בעצמו – מתקיימת באזורים, שרק נשים יכולות 'להעיד' עליהם מבפנים, לחקור אותם מבפנים. אין הכוונה בהכרח לעדות 'אוטוביוגרפית', אלא להשאלה' של תחושות ותובנות אל הספורים והרומנים. (כתבה ב Y net  מתאריך 17.7.2007)

יעל ישראל טוענת כי " הגיע הזמן להפריד ולומר "ספרות גברית" ו"ספרות נשית", כי אנחנו כותבים וכותבות בקול שונה ולפעמים על תכנים שונים, וזאת מפני שהפסיכיקה שלנו דוברת גם בכתיבה שלנו. האם ייתכן שסופר או סופרת ענקיים יצליחו לכתוב קול אישה או קול גבר אמינים ומדויקים? כן, יכול להיות. אבל בדרך כלל אני מוצאת אמינות ודיוק כאשר גבר כותב גבר בקולו, ואישה כותבת אישה בקולה". (רשימה מהבלוג "יעל עושה רוח" מתאריך  9.3.2007)

 על פי העורכת,  תמר משמר, "נשיות" היא הגדרה עצמית מורכבת, "נשיות נעשית" בנוסח סימון דה-בובואר, או מתהווה תמיד תוך כדי שהיא הווה, ולא כקבוע תרבותי הנכפה מראש על ידי הסדר הקיים". "כתיבה נשית" היא חלק בלתי נפרד מה"נשיות", כהגדרה חברתית-תרבותית,    כזהות בבנייה מתמדת הכוללת השתחררות מהתכתיב התרבותי של "מה זו נשיות", מודעות ובחירה. הנשיות  נתפסת כמהות נבנית ומתחדשת, וכוללת בתוכה את המודעות ואת ההכרה.  הכתיבה התרבותית הלגיטימית בכל הדורות היא הכתיבה הגברית. בחיפוש אחר הכתיבה הנשית יש ניסיון לבטא זהויות נשיות מורכבות שלכותבות יש יד בעיצובן. מבחינה זו  – הכתיבה הנשית היא מעשה פוליטי. לכל השאלות האלה יש משמעות פוליטית במובן של מיקום בתרבות, כאשר השפה והיצירה  הן אחת מהדרכים.

 

את מה שעלה בשיחה על כתיבה נשית אני  ממשיגה לעצמי באמצעות הביטוי "תיהלוך הנשיות". בביטוי  הזה יש, לטעמי,  דינמיות, חומר שלובש צורה ופושט צורה, הרכבה ופירוק, חוסר מנוחה.

 

 ועתה ננסה להסתכל על "תיהלוך הנשיות" הזה  בבית ראשון של שיר משירי הגיליון, כל אחד מנקודת המבט הנשית או הגברית שלו… שאלנו בהתחלה מי המותק של סיוון בסקין,  התשובה שלה מתכתבת עם מיתוס מכונן בתרבות המערב: 

 

מחווה לאורידיקה

אורידיקה המותק כבר איננה רוצה הביתה

וזיתים יתומים כבר נופלים על האדמה,

ומי שבא ולא שאל: "את באה איתי?"

כבר מתחמם ופושט את הגלימה.

 

על שתיים מבין האמניות   שעבודותיהן מוצגות בגיליון

העורכת האמנותית של  הגיליון המיוחד הזה היא רותי דירקטור.   בגיליון משולבות יצירות של אמניות צעירות, עכשוויות. אתייחס כעת לשתיים מן הבחירות שלה.

אחת האמנויות שעבודותיהן משולבות בכתב העת היא אברג'יל אתי Abergel Etti.  הוריה ילידי מרוקו שהו עם עלייתם ארצה במעברת טבעון ומשם עברו לשכונת הגפן בקריית טבעון.  שם היא נולדה ב 1960,  בוגרת בצלאל מ 1983, בוגרת מכון כרם בירושלים  ומלמדת שם בהכשרת מורים וכמו כן בתיכון למדעים ולאומנויות בירושלים. זכתה בפרסים ובמלגות, והציגה  בארץ ובחו"ל. אני זוכרת את המיצב שבנתה בשם "מגדלור" במסגרת "הבתים שבבית גרים בדירות", תערוכה במוזיאון פתח תקווה שאצרה: ענת גטניו 21.2.2008 – 10.5.2008.  המיצב ההוא נבנה מצינורות מתכת, גבס, ג'סו, בד גולמי, דפדפות, רישומים בעט כדורי ופסקול.  כך באמצעות החמרים הטריוויאליים והגסים  נוצר מיצג פיוטי, מפתיע ומעניין.

והנה בכתב העת העבודות המוצגות  נושאות את הכותרת "מבוא לתורת האושר", הפעם הפיוט נמהל באירוניה.  בראיון איתה מאוקטובר 2009  היא אומרת: "גם כשאני עושה סקיצה אני מפרקת הכל ובונה מחדש. כל מה שלא הכרחי מתגלגל ומתפרק. אני רואה בזה פריבילגיה של לא להיות מסחרי לחלוטין אלא להיות ניסיוני, לשבור קודים".  קשה לדעת איך הפרטים המוצגים בכתב העת פועלים מכיוון שהם מנותקים מההקשר. המיצבים שהיא בונה הם פיתוח של סביבה הזויה וטוטאלית. הפרטים המצולמים  (מתוך מיצב בגלריה ברוורמן, 2005 ומתוך מיצב ממוזיאון ישראל מ 2006) מספקים הצצה וטעימה, לא ממש חוויה חושית הכלולה במפגש עם מיצב בחלל אמיתי.

האמנית השנייה צעירה עוד יותר: חן שיש ( נולדה ב 1970 בצפת) היא אמנית ישראלית  אך גם בינלאומית,  שחיה ויוצרת בתל אביב ובברלין. האמנות של שיש נפרסת לאורך הקטבים שבין האנין והמועט לבין מצב מוחלט של עודפות. תערוכותיה הן בדרך כלל הצבות הלוקחות בחשבון את חלל התצוגה כולו, ועושות שימוש בכל המדיומים בהם היא פועלת: ציורים על בד ורישומים על נייר, קולאז'ים ואובייקטים קטנים, עבודות וידאו ועבודות על צגי טלוויזיה. היא מציגה במוזיאונים מרכזיים בארץ ובעולם וזכתה במלגות ובפרסים רבים. גם במקרה שלה אני חשה שהאופן שבו מוצעת עבודתה "בית קברות לגעגוע" לא  מבטא את איכות העבודה. הצילום בכתב העת הוא אפור וקצת דהוי. העבודה "לנקר את עיני העבד"  מ 2006 מצטיינת בשם סוגסטיבי,  אבל העוצמה של הדימוי החזותי הולכת לאיבוד.   זוהי יצירה המורכבת מתצלום,  עלי זהב, ומסקינגטייפ על מוניטור.  בעבודה זו  שני דיוקנאות נשיים בהיפוך, שניהם מטופלים באלימות. האחד עטוף חנוק בסרטים או בחבלים שחורים והדיוקן השני הצמוד לו של אותה דמות מרוח מטויח בזהב. היצירה מתכתבת עם תחושות המועברות בכמה מן השירים שבכתב העת, אשר גם בהם ביטוי לאלימות, הסתרה ואימה.