האנדרטה

 

סיפור קצר שלי, שנכתב לפני יותר משנתיים ושפורסם  במהלך קיץ 2008.

האנדרטה

מאת בוריס גֶרוּס

 

קופרניקוס ישב עדיין, כמו ערבים רבים קודם, עמוס בכתובות לאטיניות, עם הגב לכיוון חזיתו האפרפרה של בניין האקדמיה למדעים, והותיר מאחוריו את חלקו העיקרי של רחוב קדמת קרקוב.

נותר לו רק להתבונן על המוני הסטודנטים הנוהרים מהשער הראשי של האוניברסיטה בדרכם החוצה אל וורשה העוטה אורות עמומים, ולחוות בידו מהאנדרטה מחווה לעבר כנסיית הצלב הקדוש. העיר טבעה בצלצול הערבית של פעמוני הכנסיות, שנח ברכות יחד עם פתיתי השלג הראשון על המדרכות, המלאות עדיין בעלווה שנשרה.  

שאון הלבאנט היה מאחור עם אכזבות העבר. ההוויה נמסה אל פסי הרכבת של הפולנית הדוהרת ברכות.  

הבדידות לא הכבידה כלל. היא השתלבה בצעדים המדודים מהאוניברסיטה לדירה הזמנית, השתרבבה בין עבודות הסטודנטים שנבדקו בקפדנות, הישיבה הכמעט יומיומית בספריות, ההליכה המסורתית ברחוב נובי שוויאט[1], ההתנחלות בבתי הקפה שבו – היה נוח מאד ללגום קפה עם עוגת גבינה ולהביט דרך החלונות הגבוהים על הגברים היפים החולפים, על עיניהם, הצעיפים שלהם, לראות אותם נעצרים בתחנת האוטובוס הסמוכה, עונים לשיחה בסלולרי, מתנשקים עם החברה.

המחשבה על נצח הדברים הללו ניחמה, טלטלה והרדימה בעריסה.

 לעתים הדרך חזרה מהאוניברסיטה לוותה בזוג מכרים חדשים – סטודנט לרפואה צעיר בן 20, וחברו לחיים בן ה-34. הוד מעלתו הרופא לעתיד הזהיר ללא הרף על ההומופוביה הסלאבית שלדידו היא מיוחדת ויש להזהר ממנה כמו מאש – הבטתי עליו בחיוך, הו, אשליית הנעורים המתוקה, הוא עדיין לא מכיר את זו המערבית או המזרח-תיכונית – לאלה לסתות חזקות לא פחות מהסלאבית, אולי האיפור קצת שונה. צעדנו שלושתנו והם התנשקו באמצע הרחוב וחלפו על פני מבטיהם הנדהמים של נערי השוליים המקומיים, חובבי הימין הקתולי. אם היו הופכים את מבטיהם המוחקים והמקנאים משהו לאנרגיה, ומשחררים אותם מגילוח ראש לאהבה, היו מאירים את הרחוב בתאורת חג והעיריה הייתה חוסכת נתח תקציב. ההומופוביה נסוגה לאחור אל מול האומץ הנואש והמורבידי.

בסיום הערבים מלאי הויכוחים והעישון (שניהם עישנו, אני פיתחתי סרטן ריאות פסיבי) הרופא לעתיד חזר אל מיטתו החמימה של חברו הבוגר, שסבל את כל הקפריזות של הנעורים המתפרצים וההשפלות בדרך… הגורל רע ומר, ודאי חשב, כשאתה נמצא במרחק ארבע עשרה שנה מאותם נעורים, עליך לסבול בדממה כדי לזכות בנוכחותם. אך אלו בעיותיהם. אני צעיר ממנו בהרבה, וחזרתי להתעטף בדממת הקירות של דירתי הזמנית, המופרעת מדי פעם בקולות נקישה וגניחות של סטודנטים שהתגוררו בדירה מעלי וניצלו בין יום הרצאות אחד למשנהו את חדוות אותם הנעורים.

 

רחוב טאמקה – ציר תנועה מרכזי שמחבר את העיר העתיקה עם זו החדשה על מרכזי העסקים שלה. לאורכו – דוכנים עמוסים מכל הבא ליד, החל בירקות טריים ופטריות מיובשות ועד לחוברות ודיסקים בעלי תוכן מוגדר ובינלאומי בעליל. פולנים, עובדים זרים מאוקראינה וגרוזיה – כולם הצטופפו שם ונלחמו ביניהם את המלחמה המרה על מקום תחת השמש – הפולנים ניצלו את המעמד החוקי שלהם ודחקו את האוקראינים והגרוזינים חסרי המעמד החוצה. המוכרים בעלי המרפקים לא איפשרו גם לאיכרים מהסביבה למכור את התוצרת ישירות – הם בעלי הרשיונות, מכתיבים את המחירים, מכירים את הפקידים ואת הפיקוח העירוני, ואלה משיבים להם הכירות… אולם אף אחד לא פספס הזדמנות לרמות בשקילה או בעודף את הלקוחות המפוזרים.

… פסעתי לאורכו של רחוב טאמקה והבחנתי מיד בהתקהלות מוזרה. במעגל משונה הצטופפו נשים בנות גילים שונים, עיני הזקנות בערו כמו עיני הצעירות, ומיד ראיתי שגם כאשר מישהי קיבלה לידיה שקית, ואמרה "להתראות" לא מהרה ללכת לדרכה אלא המשיכה לשלוח מבט מלא ערגה. התקרבתי אט-אט למקום, והנה, ראיתי את סיבת המעמד. באמצע המעגל הנשי עמד מוכר ירקות חדש, בחור צעיר שחילק את העודף בחיוך מבוייש. אלא שאם אפילו היה מבקש מאה זלוטי עבור קילו גזר בשניים, היו נותנות בידו את השטר עטור פניו של המלך ולאדיסלאב השני ללא היסוס. 

הבחור היה כליל היופי, כזה שמעורר חשש שהאלהות האכזרית ששטה לה היכן שהוא בחלל אכן שותלת מדי פעם שלמות שכזו אל העולם המייאש, ומעבירה את דעתם של שוכניו, מבלבלת אותם ומונעת מהם את מתת החסד האחרון – הדיבור. ואכן, אין לתאר את העומק הרגוע הנשקף מהעיניים הירוקות הללו, את הידיים המפוסלות, בעלות המחוות הרכות והיעילות. הנשים הביטו בידיים הללו והתמכרו, גם הן רצו ודאי לרגע להיטמע בחיבוקן. התקשורת ברובה התנהלה בחיוכים, גם הלקוחות הקשישות הרגישו לפתע שוב נשים במלוא הדרן – הן סידרו בקוקטיות את קצוות שיערן ועיניהן שוב היו צעירות, בוחנות, כאילו הסירו מעליהן את כובד הקיום בבת אחת. כשהתקרב תורי גם אני נדבקתי בקרינת היופי הזו, אני, שכל חיי הייתי איתן כסלע אל מול מניפולציית היופי, בקושי מלמלתי kilo ziemniaków, proszę.[2]

הידיים מפסלי מיכאלאנג'לו מלאו את השקית, העיניים הביטו בי ושאלו:

– Mieszka pan niedaleko, pomóc panu?[3] 

ועוד לפני שהספקתי להנהן בראש, הוא היה כבר מעבר לפינה עם השקיות הרבות שלי, והניח אותן בכניסה לדירה, אמר "אני חייב לרוץ" והשאיר אותי המום עם המפתחות ביד.

חלפו כמה ימים. המשכתי לקנות אצלו ירקות. עד מהרה גיליתי שטומֶק בן 19, גר כמאה קילומטר מערבית לורשה ובא למכור את הסחורה מהמשק המשפחתי לבירה – כאן ישלמו יותר. הוא עומד בנקודה הזאת כל יום, משבע בבוקר ועד עשר בערב. ההורים מביאים אותו ומחזירים אותו. כן, הוא חשב על למודים גבוהים, ואף סיים את התיכון בהצטיינות יתרה, עם מדליית זהב, אך קשה להתקבל למסלול החינם המסובסד בידי המדינה, השחיתות חוגגת, והאוניברסיטאות הפרטיות גובות הון עתק. פלאי הגלובליזם הפולני, שמקדמים אותו גם פה בהתלהבות אובדנית…יש לו ארוסה שכרגע עובדת באיטליה. אך היא תחזור לפני חג מולד.

קינאתי בארוסה שמישהו כזה מחכה לה פה.

*   

ערב יום הולדתי ירד שלג. השעה הייתה שבע בערב. הקרקע עוד לא הייתה קרה מספיק, ועד מהרה כל היופי הפתיתי הזה הפך לעיסה חצי קפואה שיצרה שלוליות ענק. יצאתי מחנות הלחם הסמוכה וראיתי סצינה.

בעלי הדוכן הסמוך לזה של טומק ארזו כבר את הסחורה אל המיניבוס. הוא עמד לא הרחק משולי הכביש והתעסק במשהו עם הארגזים. המיניבוס התניע, ובתנועה ובתזמון מחושבים היטב חלף במהירות ליד שולי הכביש, כשכל תכולתה של שלולית ענק נשפכת על ראשו, מעילו, נעליו של טומק. הוא עומד כמה רגעים אבוד, העוברים והשבים רואים את מצבו ואין איש בא לעזרתו.

ניגשתי אליו מיד. אמרתי "אדוני רוצה לקפוא פה למוות? נלך אליי, אדוני יתרחץ ויחליף בגדים". הקור היה מקפיא והוא היסס רק בשל הסחורה שאי אפשר היה והשאירה כך. "נסדר גם את זה" – אמרתי. ניגשתי אל חנות הבשר הסמוכה. שם ניצבה הזבנית, אשה שופעת, משרידי מבצרם האחרון של האגודים המקצועיים של עובדי תעשיית הבשר של פולין העממית. סלע. אך גם לבה רטט אל מול רוך דבריי ויפיו של טומק שעמד בבישנות בפתח החנות.

–        "Nasz klient  – nasz pan"[4] –  אמרה והתירה במחווה מלכותית משהו להשאיר את הסחורה בחנות.

טומק רץ בקור המקפיא אל מעבר לפינה, נכנסנו במהירות לדירתי, והוא נעלם חיש מהר בחדר האמבטיה, יחד עם תיק בגדים להחלפה שנשא איתו. אדם עייף מיום שלם של עמידה על הרגליים בקור בילה באמבטיה בנעימים וארוכות. בינתיים הכנתי ארוחת ערב.

כשיצא ודרך ברגליו היחפות על השטיחון שליד דלת חדר האמבטיה, קינאתי בשטיחון שנשא את משקל השלמות הזו. אם נניח מי שהייתה נשכבת על השטיחון הייתה בלונדינית וירטואלית, הוא לא היה מגביל את עצמו בתחומי המוסר הקתולי, וכל צד היה מקבל את אשר רצה. אלא שאני לא בלונדינית. ולא וירטואלי. לי יש סבלנות ברזל סטואית. הצעתי שיאכל.

כשכבר שבע, בעת שתיית התה, שאל

– Sam pan jest?

– Jestem sam

– żona, dzieci?

– Nie mam.

– No, jak pan tak świetnie gotuje, to nie musi pan mieć żonę.

– Właśnie, nie muszę…[5]

  

 דברנו עוד חצי שעה, ואז גופו העייף נכנע לברכת השינה הכבדה, והוא נרדם באמצע משפט. הבטתי בו, וכיסיתי אותו בשמיכה על הכורסא בה ישב. יצאתי מהחדר.

ולפתע, כל הבדידות, הריחוק מהבית, העבר הברור מדי והעתיד המעורפל מחצו את כתפיי כמכבש אספלט. גם כאן אסוג. גם עכשיו. מישהו יקים לי אנדרטה על סבלנות הברזל בעודי בחיים?

 בעשר בדיוק הוריו הדואגים צלצלו לנייד שלו, האירו אותו משנת ישרים, הוא קפץ ממקומו, התלבש במהירות האור, לא מצא את הגרביים, נעל נעליים על רגל יחפה, פלט "nie wiem nawet jak panu dziękować"[6] ורץ החוצה.

למחרת בבוקר, כשיצאתי מהבית טומק עצר אותי בדרך, והגיש לי סלסלה מלאה בריבות ונקניקים תוצרת בית – שי מאמו, אות תודה על כך שלא עזבתי אותו בעת צרה. התרגשתי מאד והודיתי מקרב לב.

יום הולדתי חלף בדממה.

למחרת הוד מלכותו הרופא לעתיד התפלסף במטבח שלי למשמע הסיפור. "אתה סתם שפן. היית צריך להציע לו בילוי נעים יותר מארוחת ערב ולגימת תה" – אמר תוך לעיסת הקבנוס ולגימת תה עם ריבה מהסלסלה. "אין לך מושג עד כמה הצעירים בפולין משוחררים היום".

חייכתי. את העובדה שהחיים עשויים בעיקר ממה שלא התקיים, מחללי הכמעט והבערך ומהלא-נועד עוד ילמד בעצמו. עדיף מאוחר ככל האפשר וללא כאבים.

בינתיים מה שנותר הוא ללגום את התה ולהביט על היונים המטיילות על הכרכוב.