ארבעה שירים אחרונים… לחג או בלעדיו…

ארבעה שירים אחרונים

 

מאת בוריס גֶרוּס

 

יש לומר – הרקיע מכוסה בצמר.

Winterreise

להיפרד מהינומת התקווה בתודה מאופקת

ולנעול אחריה את השער בשקט

מה יוותר לך אחרי עריכת החישוב הפשוט?

נעליים שחוקות וזוג מקלות הליכה של בדידות

 

להכניס את השחר למזוודה הגדולה

ליד הצעיף המרופט וחבילה של תמונות דהויות

בלי אלבומים

כל קימוט בנייר – סימן של ארוע חיים

בהם לא זקוקים לך כלל

לכן כל העולם – כמו בית נטוש –

יעמוד על קצות אצבעות ילדותך

וישחרר אותך הפעם לכל הרוחות

 

לך לשלום – יסמנו לך – וותר על דוחות התקדמות

לא תגיע למטרה – היא סומנה כבר בידי אחרים לייאוש

יותר מבוית משלך.

אין לך אחיזה בשדה הזה. לאחרים לא יהיה לך כח לבוא.

אם תביט לאחור – ותרצה עוד לשוב בעקבות ערבי נחת

חלונות הבית מוגפים

דע לך

שהמפתח נמסר כבר מזמן לידי השכנים הזרים

 

כתובתו של מי שהעזת לאהוב בלי התר מגבוה

נותרה כתובה בפנקס נחרטה בחדרי חדרים של

הלב הדומם.

לא מחכים לך שם – לא היום, לא שלשום.

 

מחוגי השעון של השמש לא יעצרו

רק יראו לך שביל הליכה לא נוח

בצעדים מדודים.

יש לומר בקול רם, הרקיע

מכוסה.

 

[29 בפברואר 2008]

 

*

 

ידיים עלומות יחזיקו ילד

ויעטפו צעיף סביב צווארו

מבט מודה על חום פשוט

נקלט, קולע ונספג בעור ברגע קט

 

*

שינתקו קודם כל את טבור החושים

את כובד פגעי הגוף המוצב

על אנדרטה עקומה של עצמו.

שינתקו את כובד הזמן

רחש השנים החולפות, ואז

הכל יתרכז בריחות, בצלילים מחוברים

אקורדים של חומות האהבה המגינות

שפעם יהפכו לאבן הגולל.

 

את הימים המעטים

המחשיכים

אפשר לבלות בגלות הזכרון

המתפרק לקרעים מוכרים,

פינה מרכזית בעיר נעורים שכוחה

שיחות על לא דבר

שיחות בהמשך

וכמה מילים בהירות

חקוקות בשולחן של בית הקפה

שתמיד יוותרו בלא מענה נראה לעין.

 

שינתקו לאט-לאט את הזיכרון

ושלא יפסיקו למרות הכאב,

בערבוביה של בית הילדות, סקרנות הנעורים

ואכזבת הבגרות

עוד ימצאו כמה קטעים שקטים

של כמה ימי קיץ בוהקים על הרחבה הידועה

שליד בית הספר.

סרט הצליל כבר אבד

ובמקומו אפשר להיזכר בכל מנגינה שרוצים.

 

כשיורידו את המתג

הלב יוכל סוף סוף לשוט אל עבר המדבר הלילי

קל. ומשוחרר לגמרי.

 

[2 במארס 2008]

 

Cantus responsorum

שירה לא הצילה מעולם

איש.

לא האכילה ילד רעב

גם לא בלחם דמעות.

לא עברה לטאטא רחובות מזוהמים

לנקות כוכי מושפלים

לשחרר נמקים

היא והצוואר העדין שלה

 

היא איננה מסוגלת להחזיר קול לאילמים

לנחם אבלים

לאסוף את שברי האושר העתיק ממדרכות הבטון הסדוקות

 

היא רק הצביעה על החירות שמעל הגגות

וחבלי הכביסה

זו שמעל אנדרטאות הנצחון הריקות

זו שמביטה מלמעלה על סירנות האמבולנס

ולא מתחשבת בייסורים

שאין בעדם פרס אלא

להביט בה לרגע לפני האפילה

נטולת הערר.

 

ברוגע מתמסר

כפי שמביטים בסתר בידיו של האהוב מכולם

בסוד

אחרי שכבר שכחת

את הידיים הזהירות של אמך

שהרימו אותך פעם 

לזנק למעלה, אל קומת החירות רווית התכלת.

 

[2 במארס 2008]