אסיסטנט המוות

עוד משהו 
שאני מנסה לקדם את תרגומו – אולי המו"לים בישראל יראו סוף סוף שיש כאן משהו מיוחד מאד, אנושי מאד ואקטואלי, ויפרסמו…
מה דעתכם?

אסיסטנט המוות

                                                            (קטע פתיחה)

ברוניסלאב שווידֶרסקי

מפולנית: בוריס גֶרוּס

 

דמוקרטיה, ההגיון הנקי.

 

מאושר האדם שהגורל הראה לו אצבע משולשת! ומי שניתנה לו מכה היישר באף! מפני שהחיים נהגו בי באופן גרוע הרבה יותר: הם ירקו לי היישר בפֳנים! אינני רוצה להסתיר דבר בסיפור הזה: המעסיק הקופנהגי שלי, Kirkegaard-Forkskinings Centeret[1], נעלב ממני, כאשר פרסמתי ב"מבט פוליטי" בגדאנסק, באופן פתוח, לגמרי לפי כל הכללים של הדמוקרטיה הדנית, מאמר על האנטישמיות של קירקגארד הנוצרי. עשיתי זאת בשנת 2005, ערב פרסום הקריקטורות על הנביא מוחמד ב-Jyllands Posten". בדרך זו התברר לכל, שחופש הביטוי, ההדפסה והציור הינו מוחלט בממלכתנו. משום שבדיוק כך מגדירים אותו בכירי הפוליטיקאים הדנים. ובאופן דומה ברור הוא שהמחיר שיש לשלם על החופש הזה הוא גבוה.

על כן גם לי, כמו לדנים, חיכה העונש המכאיב. אם אף אחד לא שרף את דגליי ולא התקיף את השגרירויות שלי – זה רק משום שאין לי כאלה. אני נענשתי בצורה אחרת. הרי גיליתי, ולמזלי רק לפולנים, זאת אומרת לאף אחד, את הסוד הגדול, שהיה חייב להיות שמור לעד מכל משמר. כאשר גיליתי לאור העולם את תכונותיו הלא נעימות של הפילוסוף, אלה שהוסתרו במאמץ כה גדול על ידי החוקרים, הכתמתי בלא רחם את שמה הטוב של דנמרק, ואת האמת, לעומת זאת, ניצלתי לשם מטרות לא טהורות בעליל. הייה, על כן, סוודרסקי, למובטל, שלא תוכל עוד לבצע מעשים רעים! הו, סווריסקי, הגזמת לגמרי אחרי שלושים וחמש שנה של שהות בדנמרק! הסתלק עכשיו, סווידריצי, על המשטח החלקלק בין השיכורים והנרקומנים, הזונות והמוסלמים (רעיי המוסלמים, אל תהרגוני על המילים הללו, אני נשבע בחיי האלהים המשותף שלנו: זה באמת ציטוט!).

למרות שאנו באירופה כבר לא מאמינים לא בגן עדן, לא באל עליון, אנו יודעים היטב היכן בדיוק ממוקם הגיהנום. באמת כלל לא רחוק. ולגמרי שלא במרתף, הנמצא בדיוק תחת המסעדה עם המנות הדניות, כפי שחושבים לעתים קרובות הזרים. שוב, מה פתאום. הגיהנום נמצא בקומה שלנו. מספיק לצאת אל הרחוב, ללכת ישר ולפנות שמאלה אחרי רגע, כדי למצוא את עצמך בלשכת העבודה הקרובה, הקרויה לעתים, ברוב המקרים ללא שום הצדקה,  לשכת התעסוקה, שקרויה בדנמרק פשוט ArbeidsFormidlingen. המובטל הנכנס למקום הופך, בלי שום קשר למינו, למלאך הנפל של הקפיטליזם, וזהו תפקיד מביש, שמזכיר במשהו את יחסו של השטן התנכי לריבון העולמים: זה הראשון גם הוא היה פעם על הפסגה הגבוהה, אך נפל משם על הראש, על הצוואר – ולבטח גם לנצח – ועל כן הוא רע בלא שינוי. וזאת, אחרי הכל, לגמרי לחינם. הרי הוא מרשה להרבה אנשים טובים, ולא רק לאמהות ולאבות, אלא לעתים קרובות גם לסבתות, להראות לילדים את הדרך הנכונה בדרך החיים החלקלקה וחסרת הבטחון.  הרע מופיע אז בעצות בתור "תוכנית ב'" המפורסמת; משום שבמקרה של חוסר ציות "יחטוף אותך השטן וזהו!"

גורלם של בני האדם הוא גרוע יותר. משום שכמסתבר, המובטל הוא בלתי נחוץ יותר מכולם, אף יותר מהשטן, כי בלא עמל ראשו וידיו הפך לחסר תועלת לחלוטין עבור הזולת. ללא סיבה טובה תופס הוא בעולם זמן ומקום, שהיו יכולים לשמש בתועלת גדולה הרבה יותר את הטובים ממנו – את אנשי העמל הרב והמנוחה המגיעה המהוגנים. "מה זה הבטלן הזה" – אומרים עוברי האורח המותשים מריצת היום-יום על המובטל לעתים מזומנות, וכמה מהם אף מוסיפים – "זהו זבל רגיל". זאת אנו קוראים בספרו החדש של הפרופסור זיגמונט באומן, הדואב את התופעה הזאת, ומי אם לא הוא יודע את כל האמת? המובטל, בדומה לרוע, הוא בעל זהות שלילית בהכרח: הוא פחות מאשר אפס, הו, הוא לגמרי כלום לעומת כל מועסק באופן הגון, זאת אומרת אדם אמיתי. אני הפכתי בדיוק לאדם-ללא-עבודה שכזה. אך אין לי הצלה משום מקום, כי אפילו ישו לא הבטיח דבר למובטלים, למרות שהוא עצמו לא היה לא פקיד, ולא פועל, ולא כוהן ואף לא פוליטיקאי. שמא זו הסיבה שבדמוקרטיה לא חוקקו חוקים טובים יותר למובטלים וגם לאלה  שלא דוברים את שפת המקום (מוסלמים, למשל), הגולים, החלשים יותר ו – החלשים בעליל? הו, אומרים בדאגה הרועים הרוחניים שלנו, היות ואתם חפצים ללכת בעקבותיו, עליכם למצוא לעצמכם עבודה כלשהיא, אפחלו זו הגרועה ביותר….

אולי, אחרי הכל, כלל לא נחוץ לכתוב על כך? הרי הסופרים העכשויים כל כך שמחים בהצלחות גיבוריהם…. הם רוצים אפילו לקבל פרסים מתוקים על תיאורם הנאמן. כאילו אין כבר בפולין או ברחבי העולם כולו לא רעב, עוני או חוסר צדק. כאילו שפתו של הסופר ההגון לא יכולה יותר לבטא את סבלו של הזולת!

בסיפורי אספר על גורל מר, על ההשפלה ועל הכישלון האנושי הרגיל. מי ירצה לקרוא את זה?  האם אוכל לדחוף לידיהם העמוסים חומר קריאה של קוראי מטען במשקל כבד כל כך? איני יודע. אני יודע רק שלי עצמי לא קל בכלל. משך עשרים ושתים שנה הייתי פולני: הייתי שייך לעם הסגולה הזה ואיכשהו הסתדרתי עם זה. אימי לחשה לי ב-1968[2] שאמה הייתה יהודיה ושמרגע זה (נגד רצוני) אני שייך לעם המקולל. העמסתי אז את הגורל הזר על כתפיי, משקלו היה גדול בצורה ניכרת מזה הקודם, ומיד חשתי כאבים בעמוד השדרה, אחר כך בבטן (בדנמרק נקבע שהיה זה אולקוס הקיבה) ולבסוף, בשפתיי ולמטה יותר, מחלת הקצרת. אבל היהודי איננו יכול לבחור – או שהוא לוקח הכל או שאינו מקבל דבר. לקחתי אז את מה שנתנה לי אמי ומה שהעניקה לי המדינה הפולנית הנדיבה. את מה שלא היה שלי כל השנים הללו. את הזר. את המקולל והנלעג, גם על ידי. היגרתי לקופנהאגן. לא תמיד הייתי מחוסר עבודה בדנמרק. הו, לגמרי לא. רק ממש לקראת הסוף.

בתור מחוסר עבודה גיליתי לפתע, שהחלשים משופלים באופן היעיל ביותר – הדנים האדוקים כל כך בנצרות חולפים על פנינו ונמנעים מאיתנו כמו מאש – ובמפגש מקרי הם משפילים את עיניהם, מחפשים פתאום משהו בתיקים ובשקיות, לעתים פותחים עתונים בבהלה, ולעתים קרובות פותחים לרווחה את דפיו של יומון השמאל Information, שמגן בדרך כלל על מחוסרי העבודה. הם מכסים בכל אלה את פניהם, בעודם עוקבים בהסכמה על מתקפת העתונים על הממשלה הליברלית וחסרת המוסר, שמכבדת רק כסף, רווח ואחוזים. הו, כמה הם חוששים לגעת בנו, לחוש בכאב הצורב של העוני על עורם! בורחים רחוק כמה שניתן, כדי להימנע מחיידקי העוני וחוסר האונים. לכן לא תמצא דנים אמיתיים על סף שעריה של לשכת העבודה. מי שנכנסים בשערים אלה שואלים פעמים רבות את הפקידים: האם תוכלו לעבד ולהפוך אותנו, את האשפה האנושית שמתהלכת לה כבר לאט, לעובדים מלאי מרץ ולשעבד אותנו לעבודה לטובת הכלל? בתשובתם, הפקידים מתייחסים לפטרוניו של המאבק באבטלה – המדע, הכנסייה וההון, לשילוש המודרני ההגיוני והמקודש של המחשבה, הדת והכסף, שמעודד בהתלהבות על ידי המדינה. לא ננטוש את האנשים הללו לגורלם – קוראות ארבעת האותיות הללו, השולטות היום בעולם – מ.כ.ה.מ – נראה נא למובטלים קודם כל את המקל, אך עם גזר קשור בקצה. וכך היה: נוסחה של הקריאה לעבודה, הנשכחת  כבר, המגל והפטיש הקומוניסטיים – המקל המהוגן שלנו המצטלב עם הגזר, הפך לסמלה הדמוקרטי של לשכת העבודה.

אני הולך לאט, כפי שנדמה שעושה כל מובטל, ללשכת התעסוקה בקופנהגן, הממוקמת בכיכר קוּלטוּרוֹרבֶט הצבעונית.  בדרכי אני חולף ליד מוסד חשוב לא פחות – הבר של הארי, הממוקם במרתף של בניין בן מאתיים שחזיתו הצהבהבה-לבנה שופצה לא מכבר. בדומה לאנשים אמינים רבים כל כך, גם אני יודע שהעבודה היא זו שמעניקה לנו את זהותנו ויוצרת מאיתנו בני אדם (לעתים אפילו הגונים מאד – כמובן לפי תיאורם שלהם), היות שהיא מאפשרת לנו לענות מהר לשאלה שכיחה כל כך: מי אתה? אנו אומרים אז: פקיד, חוקר, סנדלר, סטודנט או (בלחש) – מובטל. או שאיננו אומרים דבר, אנו נושכים חזק את השפתיים ממצמצים בעיניים, ואז הכל ברור: הו, זה בטח, אני מבקש מכם, ראש הממשלה, שר, מנהל, פרופסור, או לכל הפחות פוליטיקאי מהסֶיים[3] או עתונאי מהטלוויזיה.

הבר של הארי מלא העשן, עם קורות העץ הכבדות התומכות בתקרה, אלו שראו כבר הרבה, המושחרות במקומות רבים וכסאות העץ הצרים שנשאו משקל רב, מאפשר לשכוח את העול הכבד העכשוי של הזהות. לאחר שתיית כמות מסויימת של משקאות אתה מפסיק להיות פקיד ממשלה, סנדלר או מנהל, והופך אט-אט להיות אתה עצמך, אולי משום שבגלל העשן הכבד אינך רואה את האחרים ואינך יכול להשוות עצמך לאחרים. על כן אתה מחייך, מרוצה במלוא הכנות מעצמך, מהשתקפות תווי פניך בכוס הבירה ואפילו מהסובבים – ודאיח בגלל שהם נוכחים איפשהו קרוב, במרחק בטוח. אתה שומע אותם, אבל הם מחוץ להישג ידך ("להביט, להקשיב, אך לא לגעת" כמו שחזרה ואמרה בתוקף אחת המכרות שלי. ללא צורך, כי לא הייתה מושכת. וגם כן מובטלת).

לצערנו, דברים טובים גם חווים  יום רע לעתים מזומנות. לאחר שתיית כמות שפויה של אלכוהול שוב אתה מלביש את כתפיך בכמה עשרות קילוגרמים של זהותך והולך הביתה, ולעתים אפילו לעבודה. או יותר גרוע מזה – ללשכת התעסוקה. בלי רצון עז. לאט. לאט יותר. בנחת. חגי סוף השנה יגיעו יותר מהר ממני. אבל האם אני, אדם ללא מקצוע מעשי יכול להתחרות בהם? לכן החלטתי, שאם כבר מתקרב חג המולד, לא אלך לשכת התעסוקה בידיים ריקות.

 

קריירה חדשה. העתיד איננו חסר תקווה.

            לשכת התעסוקה בכיכר קולטורווט שבבירה היא נקייה כל כך (על כן אני ממליץ עליה לכל במצפון נקי) עם שולחנות הפלסטיק בשלושה צבעים עליזים – אדום, ירוק, ותכלת! אף אחד לא מתאר לעצמו שדווקא כאן ממוקם הגיהנום (את הכתובת המדוייקת תמצאו בספר הטלפונים של הבירה קופנהאגן). והרי הצבעים הללו מוצאם מהגיהנום, ויתכן שהמעצב היה גם הוא מחוסר עבודה. מישהו יכול לטעון נגדי שאני בודה מלבי, כי הלשכה בעלת חלונות גדולים ונקיים, והרי בגיהנום אין בנמצא לא זכוכית ולא דלתות פתוחות! אך אני מכנה גיהנום לא את הנקיון ולא את הפלסטיק העליז, אלא את הרמייה. כי במהות קיומה של הלשכה עומדת ההשפלה הסמויה ברשלנות – אבל אף מילה על כך, הו, הרם ראשך בגאווה, הבט ברהיטים הבהירים, חייך! מהללי הקפיטליזם, המדענים והפוליטיקאים ששכרם משולם בעין יפה כל כך על ידי המדינה, אף פעם לא היו לקוחות כאן. על כן לבטח לא היו אף פעם לבני אדם אמיתיים. כדי להגיע לליבת הגיהנום, יש לקחת מספר בקפידה, זהה לזה שלוקחים בחדר ההמתנה של רופא השיניים – וכבר אנו מרגישים בחום, כמו לאור מחשבה על טיפולי סתימות בשיניים. אני מתיישב על הכיסא הכחול ליד ארבעה גברים שחורים, שמזכירים בני סומאלי, ושתי מוסלמיות מבוגרות, מטפחות לבנות עד כאב עיניים לראשן. כפות הידיים הריקות והפתוחות שלהם מונחות על הברכיים. אין להם יותר מה למכור. הם מביטים בקנאה באצבעות ידיי הקמוצות כשל אלה של אדם עסוק – כי גם בגיהנום שוררת היטב ההיררכיה האנושית הנצחית: המחזיק משהו בידיו טוב מזה שידיו ריקות. כף ידי הימנית תומכת בקלות בתיק רך בצבע הארד, אותו רכשתי לא מזמן ברומא, ובו ישן בכבדות, ויחד עם זאת באופן שקט עד כדי פליאה, מפעל חיי. הגאווה הפולנית, הגברית שלי. משמעות הגלות הכואבת שלי. האלמוות שלי הלא מוכר לאיש. קטנטן כתינוק ישן. אני מחזיק אותו על ברכיי וחוזר ואומר לעצמי בשקט: לא, לא אמכור אותך (או את עצמי) בזול.

אחד מבני סומאלי מוציא מכיסו עתון ופותח אותו ברחש. זהו ה-Jillands Posten שלנו, שיוצא לאור אמנם בפרובינציית יוטלאנד, אך המתפאר בכותרת משנה ענקית: "העתון הבינלאומי של דנמרק". זוהי האמת, אם כי – אמת חדשה, לא מכבר. פרסום הקריקטורות על הנביא גרם לכך שהיומון נקרא עתה בביקורתיות, ולעתים בלא ביקורתיות כלל, בכל רחבי העולם, ממצרים עד פקיסטן, מאוסלו עד סידני. ואלה שאינם יכולים לקרוא בו, לדוגמא האנלפביתים בכפרים המוסלמים של אירן, מלאים בזעם, שורפים את היומון תיכף ומייד, ולעתים מעלים באש בעזרתו גם את השגרירות הדנית הקרובה. לבטח הם זועמים על כך שהדנית היא שפה קשה באופן מעליב כל כך.

גם הסומאלי היושב לידי הוא בעל קשיים בקריאה בשפה הגאה, אם כי, בואו נכיר באמת, העדיין די מקומית שלנו. הוא מתחיל מהפיכת היומון לצד המהופך. אני מזהה על קצה העמוד המהופך את הקריקטורות על הנביא מוחמד שהתפרסמו בסוף ספטמבר וכבר זכו לתהילה כלל עולמית. (בעצם אני חושב שזו הגדרה מוזרה כל כך – אף אחד הרי לא יודע איך נראה הנביא. איך אפשר, אם כן, לצייר קריקטורה של פנים לא מוכרות בעליל?) אלו שיעשעו מאד את הנוצרים הדנים. ברגע מסויים נשמע בקופנהאגן רק קול של צחוק גס ועליז של הבלונדים ואת השתיקה של הזרים הכהים יותר מהם, המודגשת בחוזקה בהבעות פנים זועמות וקודרות. כך נראתה תחילתו של הסכסוך: מצד אחד צחוק מתגלגל ומהצד השני שתיקה רעה….

אך חברו של בעל העתון, סומאלי גם הוא, או לחילופין, זר בדנית, מתחיל ללחוש משהו באזנו של מחזיק העתון, בהצביעו עליי באצבעו המושחרת והמעוקמת. אז זה הראשון מקפל את היומון ומקבל על עצמו את העמדה הקודמת, זו של חוסר הביטחון הבסיסי. הם אינם מביטים כבר לעברי. בטח חושבים שאני דני. זאת אומרת, האוייב. נוצרי מעבר לכל ספק. זה הלא מורכב בעליל, הלבן החדגוני.

אני מסובב את ראשי על מנת לא להסתכל עליהם. על הכסאות הצבעוניים מוטלים, כמו נוצות, הטפסים הצבעוניים למילוי ועלוני הפרסומת הלבנים. אני מרים מהרצפה שאלון ושלושה עלונים. משך דקה אני ממלא במקומות המיועדים את השם, שם המשפחה, ההשכלה, המצב האישי, הלאום… אחר כך אני פותח את העלונים. על דפיהם נראים מיד הגברים החסונים והנשים החייכניות והטקסט, שכותרתו "גם אתה,  עוד צפוי לך עתיד" – אני חייב לומר כי בדנמרק אנו פונים זה לזה בלי להשתמש בגוף שלישי, ישירות, כאילו היינו כולנו חברים במשפחה מאוחדת ומלאת הסכמה – שמעודד אותי שאבחר תעסוקה במקצוע חדש. העלון הראשון קורא לי בלא היסוס (אולי משום שאינו מכיר אותי כלל?) להפוך לבנאי. הוא מראה בבירור, שבעומדי בקומה העשירית אוכל לחייך חיוך רחב ותוך כדי, עם שפכטל ביד, לרפד בלבנים צהובות את קירות הבטון. אלהים, למה שלא תתגשם משאלת ילדותי? אני זוכר, והייתי אז בן שמונה, באיזו התרגשות החזקתי בין אצבעותיי ספרון שכותרתו "אודות תכנית בת שש השנים ואודות ברוֹנֶק[4] בן השש"  על שיקומה של וורשה מההריסות. שם, באופן כל כך דומה, למרות כל סוגי ההבדלים המשטריים, הלבנים – שהיו בצבע כהה יותר, אדום שהתאים יותר לדרישות התקופה, גרמו לחיוך רחב על שפתותיהם של בנאים קומוניסטים. הו, כמה רציתי לזכות בהכרה מצד אבא ואמא בעבודה בשיקומה של הבירה, שנהרסה הרי כליל על ידי הכובש הנאצי! לבנות בתים עבור אנשים טובים, בעצם, לבנות כל דבר שהוא, ולא להרוס, ליצור ולא להשמיד – הייתכן משהו נפלא מזה? אחר כך נאנחתי קצרות. הו, עליך להיות מעשי, ברונק בן הששים – אמרתי לעצמי, בגיל כזה לא תהיה כבר בנאי. היה עליך לנסות זאת במאה העשרים, כי עתה פשוט כבר מאוחר מדי. ככה זה. החלום הגדול של ילדותך לא נועד להתגשם.

העלון השני, בצבע הסלמון, מעודדת אותי להפוך לדייג ולתפוס את הדגים הדנים החלקלקים (באיזו צורה המחבר מבדיל את הזהות הלאומית של היצורים החופשיים הללו, זה יישאר סודו המקצועי) בעודי לבוש בכפפות גומי, מכנסיים חסינים לחדירת מים ומעיל מעשי באותה המידה. לצאת בספינתך בלילה כשרק הכוכבים זוהרים במים, ולזרוק עליהם רשתות ענקיות – לא, זה לא בשבילי. אינני אוהב לא דגים ולא מים.

העלון השלישי, בצבע יין הבורדו, מדבר על משהו באמת בלתי רגיל. הנה, דני מסויים ייסד לגמרי לא מזמן – כראשון בממלכתנו הקרה – ייקב קטן, אך לגמרי מודרני. תחת עינו הפקוחה של הצרפתי הפיקח, כמובן. הם מיקמו את המפעל בבקיאות רבה, הווי אומר, דרומית לקופנהאגן. בעל העסק נזקק עתה לעובדים לטיפול בכרמי העניבים, וגם, מעט מאוחר יותר, בעונת הקטיף. הבקבוקים הראשונים של היין הדני חייבים להופיע בחנויות בעוד שנתיים שלוש. הרהרתי, האם זה משהו בשבילי, הרי מוצאי מלודז', זאת אומרת בדרום מרוחק אף יותר, לפחות ביחס לקופנהאגן. אני הופך את העמודים במהירות. מהם תנאי העבודה? האם מורים גם על טעימת היין? אני מעלעל בעלון בתשומת לב יתרה. אני לומד את תהליך השימור בחביות על בוריו. אני חוזר לעלון הקודם, זה על הדייג, הירח והמכנסיים. אני משתדל לצנן במי ים קרים את הדמיון האלכוהולי המגורה כבר. כי זה ברור, שכזר נוכרי לא אקבל את העבודה בייקב. הרי אני אינני מכאן, לכן אין לי סיכוי לקלוע לטעם הלאומי ולצרכי הכהל של הדנים!

תוך כדי קריעה כמעט פספסתי את העובדה שהלשכה איננה מתויה בבטלה, אלא, אכן פועלת בהתאם לחוק המקומי. כשהדלת נסגרת מאחורי הבא בתור, אני אומר לעצמי – חם, חם, מתחמם עוד יותר. אחרי שעה אני נכנס למרכזו של הגיהנום, זאת אומרת לחדר בו יושבת ליד השולחן הירוק פקידה, הממוקמת על הכסא האדום. כאן כבר חם מאד. לפחות אני אחוז כולי זיעה. וגם מעוצבן כהוגן וסקרן באופן מיוחד איזו קריירה מבין השלוש מהעלונים תוצע לי על ידי הפקידה. מה עליי לומר אם, כנגד כל הסיכויים, היא תציע לי את העבודה האצילה בבניית בתיה של קופנהאגן? הרי עדיין אני חפץ לעשות כה הרבה למען הזולת! ואולי אצליח לשכנע אותה שבתור פולני אני יודע על יינות הרבה יותר מדני שהתחנך בקור הצפוני ואף יותר מחברו הצרפתי, מה שלא יהיה קל לכל הדעות? אני יכול לספר כמה פעמים הייתי בקרקוב, והרי זה דרום עמוק של האיחוד האירופי החדש שלנו, והמורחב באופן נפלא כל כך.

אני מניח לאט על השולחן את השאלון שלא מולא בדייקנות, ליד שני תצלומים צבעוניים במסגרת מוזהבת. על הראשון מחייך זוג ילדים קטנים ועגלגלי-שכם. על ראשיהם הם חובשים קסדות פלסטיק של הוויקינגים בעלי הקרניים, מוכנים בכל רגע לנגוח בהם את האוייב השפל. התצלום השני מציג את הפקידה היושבת לפניי, כשהיא מתעמקת בשיחה אינטימית עם פיא קיירסגאארד, יושבת הראש של המפלגה הדנית העממית (Densk Folkeparti) שבזה בכנות כזו לזרים. אני נזכר שלא מזמן אחד הפעילים של המפלגה הזו השווה את המוסלמים ל"תאי סרטן, ההורסים את הגוף הבריא של החברה הדנית".

–         לבן? – אומרת הפקידה בהתפעלות עצומה – אני חשבתי שאליי באים רק השחורים. אבל, באמת, אנו מבחינים בצבעים רק דרך הניגוד. לבסוף, בלא לבן לא קיים שחור, ולהיפך – ומצחקקת בשקט.

אני מהרהר בכך שביבשת אירופה חוש ההומור שלנו, ולבטח חוש הצדק האירוני, קשור בשכנוע עמוק בכך, שהצבעים אינם נטולי אשמה. שהלבן הוא רציני יותר, ואף נושא כבוד רב יותר מהשחור או האדום, ולבטח מהצהוב.

–         אכן, כולי לבן – אני עונה וניגש קרוב יותר, שתיווכח בעצמה שאני דובר אמת למעלה מהנדרש.

–         אבל אתה מתגורר בין השחורים – היא עונה בעודה קוראת את הכתובת מהשאלון.

זוהי האמת. יש לי חד בגטו עשוי בטון, כפי ששכונות שכאלה מכונות על ידי העתונות. פעם הגטאות היו מאוכלסות ביהודים, היום הם נבנים באירופה עבור המוסלמים. לבטח שם, היכן שאני מתגורר בין אנשים משלושים מדינות, בעלי פנים צהובים, בצבע הארד, ושחורים לחלוטין אני הלבן היחיד. אבל אני גם יהודי, לכן אני מרגיש כאילו חזרתי הביתה. עברתי להתגורר בגטו מיד אחרי הגירושם. אשתי לקחה גם את הילד. אז חשבתי בפעם הראשונה על התאבדות.

–         לא, עניתי ושמתי את כף ידי על שולחנה – אני מתגורר בגפי.

–         שמי מֶטֶה – אומרת האשה בקול שקט.

היא מושיטה את כף ידה לפניה כדי לעכב אותי. איננה מביטה כבר בנייר המונח לפניה – אל תתקרב יתר על המידה…. לא, אל תושיט את היד, אין לדעת במה נגעת לפני רגע. אתם, הזרים, כולכם אותו הדבר. תמיד אתם מחפשים משהו, אם לא בתוך האף אז במכנסיים. תמיד אתם רוצים לדבר לפני שתקשיבו. אל תתישב על הכסא, זה לא ייקח זמן רב. עמוד, הו, שם, בצדו השני של השולחן, מולי. עמוד בשקט, בשפתיים נעולות (Hold Koeft!). עכשיו אני מדברת.

למרות זאת היא משתתקת ומתכופפת מעל הניירות שלי.

–         פולני? – היא שואלת לבסוף וזה נשמע כמו: חוליגן, קבצן וציניקן.

אני שותק. תמיד היו לי בעיות עם המוצא, כי כדי להסתיר את עובדת היותה תת אדם, אמי היהודיה הייתה חוזרת ואומרת במעגלים שהיא פולניה, ואבי, פולני וקומוניסט, היה אומר שהכי טוב זה להיות רוסי. אני בתורי בקופנהגן חפצתי להיות דני, אבל כל מילה שלישית הסגירה אותי והייתה עוברת למחנה האוייב.

–         אכן, גם פולני – אני עונה, אך דווקא ההטעמה הממוקמת מאוחר מדי במילה השלישית, לא מאפשרת לה להבין את האירוניה.

–         שמע, יש לי עבורך עבודה בבית חולים עם אדם שנוטה למות. הוא ערירי. ללא שום משפחה. בא לא מזמן מפולין לדנמרק ומייד – בצורה בלתי צפויה ועל חשבון הזולת – נוטה לו למות. מישהו שטיפל בו כמה ימים התפטר בדיוק ואין איש שימלא את המקום, כך שתוכל להתחיל כבר מחר. התפקיד שלך נקרא Dodens-assistant– אסיסטנט המוות – זה נשמע כמעט כמו תואר אקדמי, מה? – והיא צוחקת בשפתיים נעולות, אולי שיניה לא ממש בסדר, ואולי להיפך, יש לה שיניים חדות וגדולות מדי, ממש כשל זאבה, ועל כן היא מסתירה אותן?

אך אני, אין לי ממה לצחוק. אני הרי יודע מהו הקפיטליזם. בינתיים אני מרסן את לשוני החדה. אני רק שואל ברכות:

–         אולי יש משהו יותר קרוב לחיים? יותר קונסטרוקטיבי, כמו למשל בניית בתים?

היא מתכופפת מעל הניירת.

–         Arbejde gi r livet mening (העבודה מעניקה לחיים משמעות) – היא פולטת את אמרת החכמה, שלבטח גרמה לה לחפש עבודה בלשכת התעסוקה. ועל כך השבתי אני, באותה השפה שהרי איננה זרה בפי:

–         שימי לב, שבעצם היא מעניקה את המשמעות הזו לא כל כך מזמן. היוונים והרומים כינו את האנשים העובדים עבדים, וכן כלבים, חזירים כבשים, והם לא רצו לשמוע שלחיים השחורים, המדיפים ריח זיעה של אלה יש משמעות כלשהי. עבודה? היה זה רק עונש. רק הקפיטליזם עשה מהעבודה, ולא האמנות, הדת או השירה, משמעות חייו של האדם.

היא מביטה בי בעוינות. אם לא הבינה דבר, זה מפני שהיא איננה רשאית לקלוט דבר שכזה. הרי אני מדבר לאט ובבירור. היא מכחכחת בגרונה כדי לשפר את מצב רוחה, ואולי גם את ההגיה הדנית, כשהיא כבר נדבקה בצלילי הדיפטונג הזרים של דורש העבודה הלבן. היא מביטה עכשיו על אפי, שבעצם איננו שלי כי ירשתי אותו מאמי, ולא יכולתי להחזירו חזרה בזמן. לרגע אני חושש שהיא תאשים אותי בכך שאני נושא רכוש שאיננו שלי. אך היא משפילה את מבטה מהר ושוב מתחילה לחפש משרה פנויה. מעבירה ניירות, מהרהרת, מביטה שוב בנתוניי.

–         אתה אינך מתאים לשום דבר – היא אומרת בתוקף, אתה יודע שהדנים שופטים זרים לחומרה.

–         לחומרה, אך בצדק – אני משיב ומושך את הגיית המילים כי בקורס הממלכתי ללמודי השפה לימדני אשה הינדית.

–         מדען, סופר…. – מֶטֶה מקריאה מהניירות – אתה סבור עדיין שבני אדם עוד זקוקים לכם?

–         מה פתאום! לא, לא בדנמרק – אני מהנהן בהקלה, תוך שכנוע, משום שאמירת ניגוד יוצאת לי הכי טוב בכל שפה. 

–         להיכן אשלח אותך? – עתה הפקידה שואלת בלחש את עצמה ושוב מהרהרת. – ואולי יש לך אצבעות ירוקות?

התפלאתי. תמיד השתדלתי שכפות ידיי יהיו נקיות, צפורניי תהיינה גזורות קצר, כי הייתי קפדן כבר מהילדות. אני מביט עתה בכפות ידיי. אמת, הייתי צריך לרחוץ אותן יותר בקפידה. הן צהבהבות לסירוגין, עם התעלות הכחולות של כלי הדם, שחוצות במפתיע עמקים אפלים מעור אנושי.

–         ובכן, מה לעשות, הן מלוכלכות משהו – אני מודה – אך ירוקות…. לא. מאיפה? בטח שלא.

היא חוזרת על דבריה בהרמת קול:

–         אני שואלת האם יש לך אצבעות ירוקות?

מתפלא עוד יותר, אני לוטש את עיניי. היא עושה את אותו הדבר. רק בחלוף רגע אני מבין במה העניין. אלהים, הרי "אצבעות ירוקות" הוא ביטוי דני, המסמל חיבה עמוקה לצמחים ופרחים. מטה שואלת על כן האם אני מתאים לעבודת גינון, או בכלל לכל עבודה בחקלאות, שדנמרק כל כך מתגאה בה. ודאי יש שם משרה פנויה. אולי אף יותר מאחת.

–         לא – אני משיב את האמת – יש לי שתי ידיים שמאליות.

עתה היא מביטה בי בפליאה, אך עדיין בקשיחות רבה, כי זהו ביטוי זר לגמרי, איזה סימן לא נעים, כלל לא דני ומעצבן בארץ השוויון הקבוע, היכן שאיטרים הם בעלי זכויות שוות עם אלה של כל האחרים ובכלל אין ממה לצחוק. אלהים, איזו עבודה מגושמת וכפוית טובה נפלה בחלקה! חברותיה לעבודה שמשרתות רק את דורשי העבודה הדנים רק נהנות ודאי!

–         לכן מה שנותר הוא רק המשרה של אסיסטנט המוות. האם אתה מסרב לקבל את העבודה? – היא שואלת בשקט.

היא מביטה בי בעוינות גדולה עוד יותר, ואני מזיע זיעה כבדה ונזכר לי שהקפיטליזם הוא בדיוק כזה. אני יודע שהוא מסוגל לעושק לא אנושי. ולצחוק מתחסד מהחלש יותר. הצלתי היחידה טמונה בתיק. התיק הוא הטענה החזקה ביותר כנגד העושקים…