השיר האחרון מתוך השלושה הופיע בגליון מיוחד של עתון 77 לזכרו של זביגנייב הרברט, לצד תרגומים אחרים שלי מהשירה הפולנית הותיקה והצעירה…
המשורר הזה מוצא חן בעיניי.
גם משום שהוא בן גילי.

מתוך הקובץ אנשי משתה קודרים

 

אנשי משתה קודרים

 

פבל באראנ'סקי (1978-)

מפולנית: בוריס גֶרוּס

 

הדרך אל העיר תתחיל מוקדם בבקר, בתחנה שליד כנסיית ברברה הקדושה. בדרך

ניצבים שלושת הקיוסקים של "רוּך"[1], שתי חנויות למוצרי מזון  ובכל אחת מהן מוכרים

חזירים. לעתים אני מאחר ודווקא אז הליכתי איטית יותר מכל פעם אחרת. כמעט

ואינני רץ כלל. אעשן בלהט את הסיגריה הראשונה. שארית עישון בתחנה.

אדליק את השנייה – באמצע אכנס אל תוך ההמון המתעורר.

 

רק שערותיי סומרות וזיעה ניגרת מתחת לזקַן. יש לי כרטיס חודשי, לכן לא אנקב.

אף פעם לא אשב. אסע בעמידה – אפילו בשרב – אני אוהב שהכל יהיה תחת שליטה.

האנשים כאילו מסריחים מעט ומסתכלים עליי כאילו זה אני – איזה נרקומן מחייך

אליי, הוא מרביץ אותה מהבוקר, לכן כולם חושבים שאנו יחד – לכן אני עונה במבטי –

איני מרביץ אותה, רק נראה ככה – כמו צל – רק נמשך.

 

אני קצת מאחר – לכן אדליק את הווקמן – נראה שזה יאיץ.

אנשים כבר לא מביטים בי – יש לי ווקמן, ולכן אינני מסניף. אז אני חש איך אני מתחיל להדיף ריח

וליצור איתם אחדות. אני מביט בבוז

בעיניו של הנרקומן ונושם בכבדות את סרחונו.

אדון בחליפה – נראה כמהוגן – מחייך לו, אשה שחורת שיער מניעה את

שפתיה בהבנה לכן אני מחליף את ה"אליאנס" בקלטת צ'ייקובסקי.

 

פרידה

 

היא נסעה – נפרדה במבט שיכור

מגופי השיכור. הנדתי רק בראשי

לאות המחאה. עתה אני יושב –

 

על ברכיי יש לי

שמלה כחולה

היא מחזיקה אותי בחיים.

 

במחשבותיי מנסה להגיע הביתה

חמש בבוקר. קולה החם של קריינית החדשות

מגיע אל אזני:

לפני רגע נפטר זביגנייב הרברט.

 

גם אני מת.

 

עכשיו אני חושב רק על עצמי.

 

 

 

 

דילמות של המתאבד הפוטנציאלי

 

נולדתי בשנת שבעים ושמונה ולבטח אין זה מקרי.

כך קרה. היה חורף אז באתי. אינני מזדהה עם אף אחד אחר ואין לי

מנהיג אידיאולוגי, משורר-נביא – יותר מדי תכניות לעתיד. כי החורף הוא כזה

ואז היה חורף אז באתי.

 

פעם, לפני זמן רב, כשהאלים התהלכו עלי אדמות היה לי רצון טוב ורומן

עם אתונה – כלום לא יצא מזה. ודאי בגלל שנולדתי בחורף. באביב המאוחר

של שנת שמונים ושתיים התקרחתי והיה זה סופו של הפאנק הפולני. גחמה לבנה

על השפה, גוף ספורטיבי ודעה טובה של הסובבים – מצאתי חן בעיני

גברות קשישות שהעמידו את נכדותיהן לטרף הבנים שהיו הבטחה גדולה

לעתיד.

 

מאז שנת שמונים ושתיים נפטרו הרבה משוררים גדולים ואינני מפחד כבר מרכבות-פרברים

מישהו אמר שאלה לא רעות כלל, וחוץ מזה – הן נוסעות במסלול שנקבע מראש. זה בכלל לא חשוב שמסריח והידיים מחליקות על הידיות המשומנות. סוף כל סוף היה לי רומן עם אתונה וכובע אירוקה על ראשי.

ואנשים? אנשים מדברים בלחש: על וודקה, ילדים, מכוניות והספרה שלוש-עשרה…

ואמנם לעתים הם לא אומרים כלום, רק מאמינים בחוזקה. שתיקה שכזו מפחידה אותי יותר מכל

ואז בדרך כלל אני הולך דרך הערים. כל יום עיר אחרת – על נהר הפשֶמְשַה, ראבַה, בריניצה

וויסלה.

 

ובכל אחת מן הערים הללו יש רכבות-פרברים. ואנשים נוסעים. בכל עיר הפרסומות מביטות אחרת –

בלונדינית עשויה נייר מבליטה את התחת. על כן אחשוב על התחת שלה רק משך רגע.

מתישהו הרי אמות, למרות ש"אין מוות, יש רק הטירוף" – כך אומר הכמעט-מו"ל שלי.

"בחיים אנו בוחרים בין המוות לבין הטירוף".

 

אינני חובב משוררים: "פסאודו-אמנים עם עודף של זרע" – כך אומרת

אווה זוננברג. אך גם זה איננו משנה את העובדה שנולדתי בחורף, היה לי רומן עם אתונה

ומחסומים על עיניי. לפעמים אני כותב שירים. לפעמים מתאהב במישהו. לפעמים אוותר לבד –

עם הרוק על פניי. מודאג מאד ושיכור.