הנה קטע מפתיחת הרומן של הסופר, המשורר והוגה הדעות האוקראיני יורי אנדרוחוביץ' (יליד 1960), תרגום שלי מאוקראינית, שאני מנסה לשכנע מוציאים לאור ישראלים לפרסם זה שנתיים. הרומן מבריק, הספרות האוקראינית קולחת ובועטת, בעלת עומק ונעשה בה כה הרבה בשנים האחרונות, שאני ממש לא מבין את ההתעלמות המוחלטת כמעט של המולים הישראלים מהספרות הזו. כנראה, רובם עוד לא הבינו כי מדובר בספרות אירופית עשירה ביותר, העומדת בפני עצמה…
קראו, תהנו והגיבו. מה הייתם עושים במקומם של המולים בישראל לנוכח טקסט כזה?

מוסקביאדה.

רומן אימה

יורי אנדרוּחוֹבִיץ' (1960-)

מאוקראינית: בוריס גֶרוּס

מוטב שגם הפעם הם לא ירקו עליך דבר.

גריגורי צ'ובאי.

אתה גר בקומה השביעית, תלית על קירות החדר תמונות של קוזקים ופעילי הרפובליקה המערב-אוקראינית[1], ובחלון אתה רואה את גגות מוסקבה, שדרות של ברושים נטולי תקווה. את מגדל הטלוויזיה אוסטנקינו[2] אינך רואה – הוא נראה מחדרים הממוקמים בצדו השני של הפרוזדור – אך קרבתו מורגשת מדי רגע, הוא משדר משהו הגורם לנמנום, וירוסים של חולשה ואדישות. לכן אתה לא מסוגל להתעורר כהלכה בבוקר, עובר מחלום אחד לשני, כמו שעוברים מארץ לארץ. אתה ישן במסירות, בדרך כלל עד אחת עשרה, עד שהאוזבקי שמעבר לקיר לא ידליק במלוא העוצמה את המוסיקה המזרחית "קרש ושני מיתרים" המטמטמת שלו. אז אתה מקלל ברכות את ההסטוריה האומללה שלנו, את אחוות העמים ואת חוזה הברית משנת 22[3] , אתה קולט שלא תוכל להמשיך לישון. על אחת כמה וכמה, כשהיהודי השוכן מעברו של הקיר האחר חוזר לו ממסע קניות, בו הוא קנה, נאמר, "מכנסיים" למשפחתו הגדולה ועתיקת היומין מבירובידז'אן, לכל הדורות של השבט שלו. עכשיו הוא יתיישב לו, וברגש שחובתו מולאה יכתוב קובץ  חדש של שירה בשפת היידיש הימי-ביניימית, ואכן הוא ישלים את הקובץ – שבע שירים שלמים לפני הצהריים, ועוד שלושה אחרי הצהריים. ואת כל השירים שלו יפרסמו בכתב העת "סאבייטישע היימלאנד"[4], כעדות-נצח לדאגה כנה שמגלה המדינה לפיתוח התרבות של עמים קטנים. היהודי שמעבר לקיר הוא התוכחה והמזכרת המתמדת לך, חתיכת בנזונה, שגם אתה חייב לעשות משהו – למשל לקנות מכנסיים, או לכתוב שירה. אבל במקום לעשות זאת, אתה שוכב לך במיטה ובוחן בפעם המי-יודע כמה את הדיוקן של הרודן פטרושביץ', בעת שהמוסיקה המזרחית מעברו של הקיר הופכת יותר ויותר נוראה וחדגונית, היא זורמת כמימי המעינות, מכל מקום, זהו מסע גדול של עם גמלים ופילים, בשדות כותנה, בלוז למָאפית-החשיש.

ואתה, המשורר האוקראיני אוטו פון פ', אתה חש בגופך את ייסורי המצפון, איך הם מחוררים בך חורים בקוטר הולך וגדל, עד שתצא לפרוזדור המעונות לגמרי שקוף, מחורר לגמרי, ואף קלמיקי לרפואה לא יאמר לך שלום.

אך אין לך מה לעשות בנדון – שיריך נותרו בודאי בשדות מלאי האווירה של אוקראינה, ושדות מוסקבה התבררו כריקים מכדי שמצלול-הזמירים של שיריך יחדור אליהם. המסדרון מלא כבר מזמן בשלל דמויות מקומיות, יותר נכון, אלה הם סופרים, ועוד "מכל קצוותיה" של ברית המועצות, אך הם דומים יותר לדמויות ספרותיות מאשר ליוצרי ספרות. והספרות בה הם שוכנים היא גרפומאנית, מחוברת במתכונים המשעממים של המסורת הריאליסטית הגדולה. אתה יודע להבחין בין שלל קולותיהם הספרותיים – כל קול, בתוספת המאפיינים שדבקו בו במקומות היצירה הקודמים שלו, הוא "מאופיין בנימה חד פעמית משלו, שאין לבלבלה עם אחרת". קולות המסדרון החד פעמיים הללו אומרים משהו זה לזה, מצטלבים, משתלבים זה בזה, מאוחדים בכפפה אחת, הם מודיעים שהקומקום רתח, שרים "אל תזרע מלח על פצעיי" , מצטטים את ויסוצקי (או ז'וואנצקי) מזמינים מישהו לארוחת הבוקר, ומוסרים מידע על כך שהדוקטורנטית מלמודי הערב (קומה שלישית, חדר 303) לנה הלילה בחדר 727.

הריחות נמצאים גם הם באחדות דיאלקטית בלתי מעורערת עם הקולות – שילוב של ריח הגומי מחוטי החשמל, הבל האלכוהול וריח הזרע. המחבתות שוצפות, הדליים והמפתחות מצלצלים, נטרקות הדלתות, כי היום, ככלות הכל, שבת, ולא מתקיימות ההרצאות, ואף נבלה לא תכריח אותי לעשות משהו בניגוד לרצוני. ושילכו כולם… כך, אט-אט אתה נכנס אל תוך המציאות,  כשאתה נזכר שיתכן ואין מים חמים, שהדוקטורנטית מחדר 303 לנה לא בחדר 727, כפי שנאמר בטעות במסדרון, אלא ב-729, שמישהו מבין הצ'צ'נים (הכי בטוח – הצ'צ'נים כולם) החטיפו אתמול כהוגן ליאשה, האחראי על החינוך הגופני, ושלמשורר הרוסי יֶזֵ'בִיקִין, שגר בצדו השני של הבניין, הייתה אתמול הופעה בטלוויזיה בשעה חמש, הופעה שבה השתמש לא פחות מתשע פעמים במלה "רוחניות" ושמונה פעמים ניגב עם צדו החיצוני של כף ידו את זיעתו השיכורה. וגם שכדאי להתקשר הביתה, שמושב המועצה העליונה[5] יתחיל ביום שלישי, שהתרגום האוקראיני של "הסונטות לאורפיאוס" הוא לא המדוייק ביותר מאלה המוכרים לך, שהשנה השנייה של הביוגרפיה המוסקבאית שלך מגיעה אל סיומה, ועוד לא היית בבית הבירה ברח' פונוויזין. כשאתה נזכר בכל הדברים הללו, שאינם קשורים בשום סוג של קשר ביניהם, כמו באינסוף דברים אחרים, אתה בכל זאת מסתדר לך, אחרי שצעדת בכל החדר בתחתונים בלבד, וכבר ראית דרך החלון את הנוף המזוייף הזה, את הברושים האלה ואת ענני הגשם האפלים והכבדים. אז אתה מכריח את עצמך לעשות כמה תרגילי כושר – חת, שתיים – עד שהשרירים צועקים כאב, כאילו שבכך טמונה ההצדקה הניצחת לקיומך ולקיומה של מוסקבה, ויותר מזה – לנוכחותך בעולם. נוכחות זו היא די אומללה, כזו, שזה היושב מעלינו היה בז לה, אילולא כמה שורות מוצלחות בכמה שירים לא מוצלחים בכלל – וזה, כמובן כלל לא מספיק לארגון של איזשהו עניין לאומי גדול.

והנה כמה מן הדמויות האמורות, שכל כך עצבנו אותך בבוקר, עכשיו זה הזמן להתחשבן איתן, פון פ'. תאר אותן באופן הארסי ביותר, חבר.

בבקשה. שתי נשים. שתי סיגליות מערי השדה הנדחקות של אמא-רוסיה הגדולה. שתי משוררות, או סליחה, כותבות שירה, כי עכשיו בחוגים שלהן אופנתי לומר בעקבות צווטאייבה-אחמטובה (גורנקו?), שלמילה "משורר" אין צורת נקבה, ובהקשר זה אני, סוטה זקן שכמותי, מתאר את כל הנקבות הללו כנושאות פינים מכובדים, והעיקר – עם אשכים הממוקמים במקום הנכון.

אך לא זה העניין. ישנן שתי נשים ממעמקי רוסיה, מקומות המרוחקים מרחק פרופורציונלי ממוסקבה. שתי ברבורות, אחת בת קצת יותר מארבעים, השנייה מחכה שעוד מעט ימלאו לה ארבעים. מישהי מהן נשואה, אבל שכחתי מי.  זוהי רק ההקדמה. עכשיו תבוא העלילה עצמה. שתיהן הקריבו המון על המזבח חסר השובע הזה. כל אחת חלמה להגיע לכאן במשך מחצית החיים. להגיע למוסקבה לשנתיים שלמות! להגיע למוסקבה, שם בלי ספק גם יבינו וגם יהללו! להגיע למוסקבה על מנת להישאר בה לעולמים! להיקבר בה (או סתם להישרף במשרפה)! להגיע למוסקבה, שבה הגנרלים, המזכירים, האזרחים הזרים, הפטריוטים ובעלי החושים העל-טבעיים נפוצים כמו גללי כלבים! והעיקר – מלא פירות מיובאים ואקזוטיים! חלום מעין זה מגיע יחד עם ההתבגרות ההדרגתית, ומלווה את החיים בשליטה מלאה. למען הגשמתו היה שווה ללכת במדורי הגיהנום של הפרובינציה המחורבנת. להיכנס לתככים. להתקשר. לבקר. לשכב עם אימפוטנטים. ואחרי כשלונות מרובים וייאוש – סוף סוף זה התגשם! היה למציאות! שתיהן מגיעות למוסקבה כמעט בו-זמנית, אחרי שחצו חתיכה גדולה מאד של השפֶלה  הרוסית. הן מכירות זו את זו בלא צל של עורמה, באמת מאד נעים להן להכיר, כי הן שותפות לאושר. כבר מהצעדים הראשונים מתבררים תחומי העניין המשותפים: יסנין, ולא פסטרנק; רובצוב ולא ברודסקי, שמלות אופנתיות מפוליאסטר – מקדימה ומהגב מחשופים, בתפרים – כיסים  עם ריצ'רצ'ים, בגב – קפל נוסף ולהשלמת הכל – חגורה. בו ביום, בציפיה מתוקה ומלאת רטט לשינויים הטובים העתידים להתחולל, שתיהן מגיעות לכיכר, לפסלו של פושקין, להניח פרחים, סתם כך, מרחשי הלב. בגלל ששתיהן אוהבות את פושקין ואף מחשיבות אותו למשורר הרוסי הגדול ביותר, למורה הרוחני שלהן. פושקין מתבונן בצורה מהורהרת משהו בקצה נעליהן. למטה, תחתיו בחורים חסונים לבושי מדים חומים וכומתאות שחורות מחטיפים מכות לחבורה של בונים חופשיים שלא הסתפרו הרבה זמן ומכנים עצמם "הברית הדמוקרטית". נעלבות בשמו של פושקין, הבנות מגיעות למעונות להשתכן. מנהל המעונות הוא דגסטאני, מתברר, אך דגסטאני שעודנו צעיר בהחלט – בחור מפותח היטב, בעל כתפיים רחבות, חזה מכוסה היטב בשערות, ללא שום ספק, בן שלושים וארבע. הוא מספיק למצמץ לכל אחת בנפרד, שיניו ישרות ועיניו חומות. מוּרטָזה רמזָפוב שמו, או שמא להיפך – רמדאן מוּרטָזָייב.

רמדאן (מורטזה?)  מציע את החדרים בקומה שביעית. כל חדר מאלה יכול להיות שלהן. ישנו חדר עם חלונות לעבר חנות הוודקה, השני – לעבר חנות הירקות. השלישי – מרוצף ברצפת פרקט מהדגם החדש. הרביעי עם חלון שבור. החמישי ממוקם ליד השירותים. כל חדר ומגרעותיו. הבנות בוחרות בסופו של דבר באחת האפשרויות:  מה שמכונה "צורת מגף" –  שני חדרים סמוכים, מנותקים מהעולם ומחוברים ביניהם בפרוזדור פנימי. נפלא! הן משתכנות להן בחדרים, ומזמינות אחת את השנייה לתה. ומדברות עד מאוחר על פושקין, על ילצין, מדקלמות בעל פה שירים מקוריים פרי עטן, מחליפות ביניהן שבחים, אחר כך בקבצי שירה, שהוצאו בהוצאות מחוזיות, על נייר ממוחזר. ושום רמז ליחסים לסביים.