מארק חלאסקו/ המכתב

מארק חלאסקו (1934-1969)

 

הפעם, תרגום מפולנית. סיפור קצר מאת מארק חלאסקו, אחד הסופרים הפולנים הבולטים של הגל החדש שאחרי המלחמה, בעל גורל מיוחד מאד. עליו בהמשך…
תרגום זה התפרסם בגליון 12 של כתב העת "מטען" (סתיו 2007).
תהנו..
המכתב/

תרגם מפולנית: בוריס גֶרוּס

חיכיתי למכתב. אף אחד לא כתב לי מכתבים, לא היה לי איש – לא כאן, לא בפולין, ולא בכל העולם כולו. אני הייתי כבר איש זקן ובודד.

"- הא! – חשבתי לעצמי לעתים מזומנות – הרי לא כולם חייבים שיהיו להם קרובים: זה טבעי. בני אדם בודדים גם הם נחוצים כדי שהאחרים יבינו עד כמה נוראה היא הבדידות, וינסו להישמר מפניה." אבל למרות זאת, חיכיתי למכתב. ידעתי שהמכתב לעולם לא יגיע, אך נראה לי בלתי אפשרי שאף אחד מהחיים על פני האדמה לא ירצה יום אחד לשלוח לי מכתב. אפילו האנשים האומללים ביותר לא מאמינים לעולם במוחלטות אומללותם, הם זקוקים לאיזה חריץ, דרכו יוכלו לנשום, כמו הבודדים: תמיד יש לנו איזה צוהר שדרכו אנו מתבוננים במישהו. אני חיכיתי למכתב.

הבית שבו התגוררתי בחדר קטן עד גיחוך היה אחד הבתים הישנים בפרברי עירנו. היה זה בית עם כתלים מושחרים, מדרגות שחוקות למחצה וחצר ירקרקה מרוב לחות. כמה נערים צעירים התקינו על גג הבית הזה שובך יונים, ונערים צעירים יותר רצו בחצר ושיחקו תמיד אותו משחק – עד כמה שאני זוכר – בשוטרים וגנבים. הבנות קפצו במשחק החבל, ובנוסף שיחקו בשמיים וגיהינום. בעונת הקיץ החתולים השמנים ישנים בשמש, הכל נודף ריח של כרוב וכביסה רטובה. מעת לעת השוער שותה לשוכרה ומנגן באקורדיון, אז מתאספים סביבו הילדים במעגל ומסתכלים באיזו זריזות הוא מעביר את אצבעותיו העבות על פני הקלידים, ורפד קירח אחד מוציא את ראשו מהחלון ומבקש: "פראנצ'ישק, נגן בבקשה את 'קלאריסה'!" אז השוער זורק לעברו מבט מלא הרהורים מתוקים ומנגן את הטנגו העצוב והנפלא הזה. היום מתחיל כאן מוקדם, חצי מהדיירים עובדים במפעל המתכת הקרוב, וכבר מהשעה חמש בבוקר מתופפים ברגליהם במדרגות. בשעה שבע שני החייטים מניעים את המכונות שלהם, הסנדלר – בקול הבאס הנורא שלו – מגדף את השוליה, שעורו מלא נמשים, אוזניו דומות באופן חשוד ביותר לאזני ערפד, – וכדברי הסנדלר – הוא "הכלאה של אידיוט גמור וינשופה". הפטישים דופקים אצל הרפד, המוניות הראשונות מגיעות אל המוסך לתיקון הרכב, והשוער מפהק, מסדר את מכנסיו ויוצא אל החצר עם המטאטא. החיים יש להם כאן פנים אחידות.

הדוור – מר גולֶמביובסקי – הופיע בסביבות השעה שתים-עשרה, השעה בה כל עקרות הבית כבר שרו בקול, כל השטיחים כבר נוערו, וריחות ארוחת הצהריים כבר הגיעו מכל חלון. כבר מרחוק ראיתי את הדוור מגיע באופניים הרצוצים שלו, ידו האחת מונחת על ההגה, ובידו האחרת מוציא מכתב מתיקו הענקי. אז כולם יוצאים אל החצר, היות שהדוור – כמוני – הוא אדם מבוגר וקשה לו לעלות במדרגות. הוא מרכיב את משקפיו על אפו, וקורא בשמות המשפחה:

–         שמיונטקובסקי! 

–         יאשצ'יק!

–         מלינובסקה!

כולם מקבלים את הדואר המיועד להם והולכים משם. אז אני שואל:

–         האין איזה דבר עבורי?

–         לא – עונה הדוור – לא היה היום דבר עבורך, אדוני. אולי יהיה מחר.

–         אולי אדוני יסתכל שוב – אני מבקש – אדוני יודע, ככה זה קורה. לעתים האדם שוכח. לעתים נדמה שאין כבר שום דבר, ורק אחר כך מבחינים במקרה שבכל זאת נותר משהו. האמן לי, אדוני, שבאמת כך קורה לעתים. אני מבקש שתסתכל עוד פעם.

הדוור הכניס את ידו אל התיק, אך פניו הביעו ספקנות חסרת גבולות, הוא חפר בתיקו זמן רב ואחר כך אמר:

–         לא, לא היה היום מכתב עבורך, אדוני. אולי מחר יהיה. אדוני מחכה?

–         כן – הייתי עונה – אני מחכה. מובן שאני מחכה. מישהו חייב לכתוב אליי מכתב, אך הוא גר מאוד רחוק. אדוני יודע איך זה כשגרים רחוק…

–         כמובן – הדוור היה אומר – הקרובים שלי גם הם גרים מאד רחוק מפה. אין לאדוני מושג עד כמה רחוק. אין מה לעשות, אדוני חייב לחכות. אולי מחר כבר יגיע המכתב הזה.

–         אני אחכה – נהגתי לומר – המכתב לבטח יגיע אליי. רק עקוב היטב אחרי זה שם בדואר, אדוני, אני מבקש ממך מאוד! אני אחכה.

–         כך יש לעשות – היה עונה הדוור – תמיד הרי מחכים לאיזשהו מכתב.

הוא היה מצדיע לי ונוסע לדרכו. התראינו מדי יום ביומו. התראינו כל יום במשך שנים רבות. בקיץ הוא היה מגיע מחומם כולו, מתנשף כמו רכבת-קיטור. בחורף שפמו היפה היה מתקשה כולו, אחוז קרח, בסתיו הוא היה מלא עצב ומכופף, נוטף כולו מי-גשם, האופניים שלו היו מוכתמים בוץ מכל עבר ונוספו להם גם כתמי חלודה. באביב הוא היה אולי הראשון בעירנו שפתח את חולצתו לרווחה וראיתי את שיערות החזה הענקיות ומלאות השיבה שצמחו על חזהו התמיר. הרבה אביבים חלפו, שוליית הסנדלר פתח כבר סדנה משלו, נשא אישה, וממרחק רב שמעתי אותו מגדף את השוליה שלו בדיוק באותו קול באס. הנערים ששיחקו כאן בעבר בשוטרים וגנבים שירתו כבר בצבא וכתבו משם מכתבים מלאי בלבול לנערות, ששיחקו בעבר בחבל, ועתה היו כבר תמירות, התהלכו להן בשמלות פרחוניות וענו לאמהותיהן בהבעה קרירה שהן הרי בשעתן לא שאלו לדעתו של אף אחד בקשר לנישואיהן.  השוער התחרש במידת מה וטעה בצליליו של הטנגו הנפלא, והרפד בתורו היה פוגע בפטיש בידו שלו, לעתים קרובות הרבה יותר. נהגתי לשאול:

–         האם יש איזה מכתב עבורי?

–         לא – היה עונה הדוור, – היום לא היה שום דבר בשביל אדוני. מחר בטח יהיה.

–         האם בדקת היטב, אדוני? – הייתי שואל.

הדוור הביע בפניו עלבון והיה עונה:

–         אני תמיד בודק היטב, במחילה מאדוני.  אדוני חייב לחכות.

–         כמובן – הייתי אומר – אחכה.

–         כך יש לנהוג. הרי תמיד מחכים לאיזה מכתב. המכתבים מגיעים בצורות שונות, הרי אנשים כותבים ממרחקים גדולים מאד. לעתים יש לחכות למכתב זמן רב.

הרגשתי טינה. טינה כלפי כל דיירי הבית הזה, שמקבלים מכתבים. שנאתי את הבעת פניהם ברגע שבו נטלו מידי הדוור את המכתבים שלהם. היה נדמה לי שהמילים הכתובות במכתבים ההם ניטלו ממני, שהן שייכות לי, אני אמור לקרוא אותן – לבכות עליהן או לצחוק מהן – ושרק בשל מקרה שטבעו אינו ברור לי המכתבים הללו מגיעים לידיים זרות, כשלאמיתו של דבר כל אחד מהם שייך לי. נזכרתי בכל האנשים שאותם הכרתי בחיי. חברויות מהעבר חיו שוב בתוכי, כמו גם רגעי הפגישות הקצרות עם אלה שאת פניהם כבר אינני יכול לזכור היום. הרהרתי ארוכות באישה מסוימת, שאהבתיה מאד בגיל עשרים. משך ימים רבים התודעה שלי יצרה מחדש דמותו של אדם שאיתו הייתי מיודד מאוד בעבר, והיה נדמה לי שהאדם הזה יכתוב אליי. הגעתי אפילו למידה מפליאה של בטחון שעוד רגע ואקבל מכתב מאותו אדם. כל הרגעים הטובים והרעים שחוויתי איתו התעוררו לפתע וחיו מחדש בתוכי: הריבים, הטיולים, השיחות הליליות, הויכוחים והוידויים, העליתי מרחוק את מחוותיו, את המילים והחיוכים. וידעתי שזה הוא, רק הוא יכתוב אליי את המכתב. אחר כך הפנמתי מחדש אל תוך הכרתי שאותו אדם מת לפני שנים רבות, ואני עצמי השלכתי את חופן האדמה הראשון על ארונו. הו, כן! המכתבים שהביאו לכאן אכן נגנבו ממני, הרגשתי זאת. אני אדם זקן, ובכל יום אני מברך את השחר בשמיים בתחושת פליאה, הרי אני יודע שמותי כבר קרוב, אני יודע שאם הייתי מקבל סוף סוף את המכתב הזה, לא הייתי מת כל כך בודד. שנאתי את האנשים המקבלים מכתבים: הייתה זו הרגשתו של אדם החש באושרם של האחרים, והוא עצמו איננו מסוגל להיצמד אליו, זו היא הרגשה מעיקה של אהבה ושנאה.

–         "מה הם עושים שם במכתבים הללו? – חשבתי – ולשם מה המכתבים נחוצים להם בכלל? יש להם בתים, ילדים, המון אנשים מסתובבים סביבם – ואני רק מחכה למכתב".

כבר ידעתי מי מקבל מכתבים בבניין שלנו, וממי. ידעתי שהבחורה הג'ינג'ית, שיושבת כל כך ברצון על המרפסת עם ספר בידה, מקבלת מכתבים מארוסה. הוא נמצא בעיר מרוחקת וגדולה, מכתביו מגיעים במעטפות כחולות, על כל דף ודף הוא מצייר עיגול במקום שאותו נישק על הנייר, והבחורה מקרבת את הדפים הללו לשפתיה ומחייכת. האדון המבוגר והמתנשא שמתגורר בקומה הראשונה – הוא רואה חשבון במקצועו ובימי ראשון הוא מתהלך בדירתו כל היום בתחתונים – מקבל מכתבים מאחיו, שגם הוא רואה חשבון. הם כותבים זה לזה רק בענייני עבודה. הזקנה הקטנטונת כעכבר מקבלת מכתבים מבנה המשרת בצבא, היא איננה רואה טוב, ואני הוא זה שמקריא לה את המכתבים הללו. היא מתייפחת ותמיד מראה לי את תמונותיו של בנה. הוא בחור גדול ויפה תואר, והזקנה מצטערת על כך שגזזו את רעמת השיער שלו בצבא, והרעמה אינה בידיה. מימי ילדותו של בנה היא שמרה אצלה את שיערו הגזור.

ואליי איש לא כתב. שאלתי:

–         האם משהו הגיע היום בשבילי?

–         לא – ענה הדוור – היום לא היה כלום, אולי מחר יגיע משהו בשביל אדוני. אדוני חייב להמתין.

לבסוף שמתי לב שהדוור נמנע מלפגוש אותי, נמנע מלהסתכל לי בעיניים, והדבר הבעית אותי – הדוור הוא הרי האדם היחיד שעוד יכול ביום מן הימים להביא לי תקווה. בלי לדעת מדוע, חששתי להביט בפניו של איש זה, והדבר התחוור לי רק כשבדרך מקרה שמעתי אותו משוחח עם איזו אישה. הדוור אמר:

–         אינני יכול להגיע אל האיש הזה. הוא כל כך מחכה למכתב הזה, ואני אינני מביא לו תקווה. האם גברתי יודעת מה זה לא להביא לאדם תקווה? זה גרוע יותר מאשר לעוור את עיניו ולרצוח אותו. אני יודע שהוא ממתין לתקווה הזאת, ועוד ממני. אינני יכול לדבר איתו. אני מרגיש בעצמי שאין לי זכות לחיות, כי מה שווים החיים אם אתה לא מביא תקווה לאחרים?

כעבור יומיים הדוור הביא לי מכתב. באותו יום הוא רכב על אופניו במהירות מסחררת על המדרכה המעוקמת של הרחוב שלנו, וקרא לי כבר מרחוק, הדף את כל האחרים הצידה בחוסר סבלנות, ומסר לי מכתב. אחר כך הוציא מתיקו בקבוק יין, הגיש לי אותו ואמר:

–         החזק את הבקבוק, אדון! קניתי את היין הזה ואמרתי לעצמי שנשתה אותו יחד כשתקבל את המכתב הזה שלך. אחרי העבודה אכנס לאדוני, ונשתה אותו. יהיה זה יין טוב, יין נושן. אבל למה אדוני בוכה?

–         לכל הרוחות! – אמרתי – לכל הרוחות! האם אדוני לא יודע שתמיד האדם מחכה לאיזה מכתב?

פתחתי את המעטפה. זמן רב הבטתי בשורות האותיות שקפצו לפני עיניי, לפני שכל זה התאחד לאיזה הגיון. "אל תקטע את שרשרת המזל – קראתי – העתק מכתב זה בעשרה עותקים ושלח אותו לחבריך. שים שני זלוטי בכל מעטפה. אל תקטע את שרשרת המזל!.." הרפיתי את ידי, והבטתי בדוור במבט המום.

–         העיקר, התגשמה סוף סוף ציפייתך – אמר. – זה מה שחשוב. אבוא לאדוני בתום העבודה.

הוא התיישב על אופניו ונסע לדרכו.

[1955]